סיקור מקיף

הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק ז': הכהונה מתחילה לאבד גובה

לקראת סופה של שושלת החשמונאים, מתחיל כרסום במעמדה של הכהונה, עם העברתה לידי הפרושים בשל העובדה ששלומציון שירשה את המלוכה, לא יכלה לכהן ככוהנת גדולה

מטבע מתקופת החשמונאים, ואם הוא נראה לכם מוכר, הביטו על הצד האחורי של מטבע 10 אגורות של ימנו
מטבע מתקופת החשמונאים, ואם הוא נראה לכם מוכר, הביטו על הצד האחורי של מטבע 10 אגורות של ימנו

לקראת פטירתו השביע אלכסנדרוס ינאי את רעייתו שלומציון אלכסנדרה להתפשר עם הפרושים, אך לא ייעץ לגבי היקף השלטון שיעבור לידיה. בכל מקרה היה ברור שאלכסנדרה לא תוכל לכהן ככוהנת גדולה ועל כן העבירה את שרביט הכהונה לידי בנה הבכור יוחנן הורקנוס השני. התפקיד והתואר הנ"ל היה כמעט מרוקן מכל מעמד וכוח מכיוון ששלומציון הניחה ידי הפרושים את ניהולה של החברה ודרשה מהעם להישמע להם. הבן הצעיר יהודה אריסטובולוס השני, שהיה נמרץ ושאפתן זכה בפיקוד צבאי מוגבל ונשלח למערכה כלשהי בדמשק, כנראה גם להרחיקו מהזירה הפוליטית.

יוסף בן מתתיהו מספר כי "אלכסנדרה מינתה את הורקנוס לכוהן גדול בשל גילו, אך יותר מזו בשל חולשתו, ונתנה רשות לפרושים לעסוק בכל דבר" (קדמוניות יג, 408). "בשל גילו", האם משום היותו הבכור, או שמא על שום מרום גילו, כזה שיכול להצביע דווקא על חולשה. חולשתו של הורקנוס נבעה בכל מקרה מאופיו החלש, מהיותו נטול חוט שדרה אישי, אימננטי.
צעד זה של שלומציון אמור היה, או תוצאתו היתה – להשיב את הגלגל לאחור – לבטל את מהפכת מתתיהו בהדרגה ולהשיב את עטרת הכהונה הגדולה לקדמותה, לביתה המסורתי. מנגד, העצמת מעמד הפרושים צימקה לכשעצמה את הסטטוס הכוהני.

בשעה שנפטרה שלומציון אלכסנדרה ירש אותה הורקנוס, בנה הבכור, ועל ראשו הונח כתר המלוכה. אלא שמרידת אריסטובולוס בו הביאה לוויתור על המלוכה מטעמו ופרישה לביתו ולרוב נכסיו.

את השאיפה לחזור ולשלוט הצית בלב הורקנוס התבוסתן והחלש אנטיפטרוס האדומי, מי שנקרתה בידיו ההזדמנות, מאז הגיור הכפוי של אבותיו על ידי הורקנוס הסב, לחולל מהפכה בירושלים וביהודה ביחד עם חרתת מנהיג שבטי ערב.

בעימות שפרץ בין הורקנוס לאחיו אריסטובולוס חבר רוב העם להורקנוס בעוד הכוהנים הצטרפו למחנהו של אריסטובולוס משיקולים פרגמטיים גרידא וכאלה שהצביעו על אזלת ידו של הורקנוס, הגם שתפקד ככוהן גדול.

בשעה שהביאו האחים את טענותיהם לפומפיאוס, המפקד הרומי הבכיר שבסוריה, נשמעה מהדהדת טענת נציגי העם, כנראה מן הסנהדרין. הללו אשרו שאכן בני חשמונאי הינם מזרע כוהנים, אך מטרת מאבקם הינה פוליטית, ואין לה עם ביצור הכהונה ולא דבר. אמירה זו היה בה כדי למתוח ביקורת כנגד טוהר הכוהניות של בית חשמונאי והיא מצטרפת לביקורת כנגד תמונת המצב הכוהנית ששורטטה בימי בית חשמונאי.

לאחר שפומפיאוס נכנס לבית המקדש וטימא אותו שלא ברצונו ושלא בידיעתו, ציווה לטהרו מחדש, לחדש את עבודת הקרבנות ולהשיב להורקנוס את הכהונה הגדולה "בשכר התועלת שהביא לו בכלל ומשום שהניא את היהודים בארץ מלהילחם יחד עם אריסטובולוס" כעדות יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יד, 73), ובכללה ההשגחה על בית המקדש.

יוסף בן מתתיהו אינו יכול להתאפק. חמתו בוערת בו להשחית, ובשעה שהוא מתאר את אובדן עצמאותה המסויימת של יהודה לרומאים, פרי ריב האחים, הוא חורג מגישתו ההיסטוריוסופית, האובייקטיבית, ושופך מול הקורא את מרי לבו כדלקמן: "אסון זה (אבדן החירות) גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובולוס בריבם זה עם זה … ושלטון המלוכה, שהיה נתון קודם לכן למשפחת כוהנים גדולים, נעשה משרת כבוד לאנשים מתוך העם" (שם 78-77).

בשעה שקראסוס, אחד משלושת הטריומווירים, שליטי רומא, יצא להילחם פרתים, אויביה העקשנים של רומא, ביקש לנצל כסף שהשאיר פומפיאוס בבית המקדש בסך 2000 כיכר ובנוסף לכך עוד 8000 כיכר ועוד נטל מטיל של זהב שערכו רב – 200 מנה. את המטיל מסר לו שומר הכספים של המקדש, כוהן בשם אלעזר. אלעזר שמר על הפרוכות של המקדש, שהיו יקרות ערך רב, ובשעה שהבחין בקראסוס ובכוונותיו וחשש שהלה ירוקן את אוצרות המקדש, מסר לו את המטיל הנ"ל חלופת כל מה שבקש. סופו של אירוע באכזבה מרה, משום שקראסוס, חובב הזהב המושבע, נטל לבסוף את הכל.

יוסף בן מתתיהו מתוודה מייד אחר-כך בנוסח זה: "ואל יתמה אדם שהיה עושר כזה בבית מקדשנו, שהרי כל היהודים שבעולם ועובדי האלוהים (!!!), אפילו מאסיה ואירופה, היו נודבים לו כספים מאז שנים רבות מאוד" (שם, 110).המקדש שימש מקום אגירת כספי תרומות ובסיס להשקעות (מעין בנק) ועושרו היה חסר תקדים. לא פלא איפוא שדמויות רבות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל נאבקו קשות למען השגת משרת הכהונה הגדולה מזה ולמען ביצור אחיזתם בתואר זה מזה.

זמן קצר אחר-כך התנהלת מלחמת הטריומוויראט הראשונה ואחד הטריומווירים, יוליוס קיסר נקלע למצוקה במצרים. מי שסייע לו היה אנטיפטרוס האדומי שגייס עבורו שלושת אלפים רגלים, ואילו הכוהן הגדול שבירושלים שיגר מכתבים בהולים ללוחמים היהודים בארץ חוניו כדי שיתמכו בקיסר ובאנשיו ויספקו להם כל סיוע שיזדקקו. מעניינת ההתקשרות בין הכהן הגדול לבין ארץ חוניו, שהרי שם נבנה המקדש היהודי במצרים, בלאונטופוליס, כמחאה על המהפך הכוהני שביצע מתתיהו ממודיעים. הקשר בין שני המקדשים הינו מעניין מאוד ומציע על ניסיון להשיב את העטרת ליושנה, לקדמותה.

בכל מקרה לאחר שניצח קיסר במערכה הוא גמל להורקנוס בכך שמינהו לכוהן גדול, והוסיף לו את המעמד של מושל העם. יש הטוענים, כמו ההיסטוריון היווני-רומי סטראבון, כי הורקנוס לא הסתפק בשיגור המכתבים דלעיל, אלא ירד הוא עצמו למצרים כדי להשתתף במסע המלחמה יחד עם יוליוס קיסר.

מערכת היחסים המיוחדת עם יוליוס קיסר שדרגה היטב את מעמדו של הורקנוס, והוא זכה לכבוד וליוקרה על ידי הדמוס האתונאי, ועל כך יעיד מכתב ששיגרה להורקנוס אסיפת האזרחים האתונאית, ובראשם הכוהן דיוניסיוס בן אסקפליאדס. במכתב זה מוצג הורקנוס כידיד העם האתונאי ומוצע לו זר של זהב חלופת מידותיו וכן הבטחה שאיקונין הנחושת שלו (פסלו) יוצב במקדש האתונאי בטקס מהודר בחג הדיוניסיי ולשבח את דמותו ותרומותיו של הורקנוס במישחקים הספורטיביים השונים.

דרכו של הורקנוס כלפי שליטה כוללת היתה ממש משומנת אלמלא ניטרל אותה אנטיפטרוס שהתמנה על ידי הרומאים לאפיטרופוס של יהודה, היינו – המושל שלה פועל. נשמע בעייתי? לא כך מבחינת הרומאים שהפעילו בהזדמנויות רבות את שיטת ההפרד-ומשול – בין הורקנוס לאנטיפטרוס.

אנטיפטרוס הבחין מיד בחולשתו הפוליטית והאישית בכלל של הורקנוס, ועל כן מיהר למנות את בניו למושלים פצאל הופקד על ירושלים וסביבותיה והורדוס על הגליל. מעמדו איפוא של הורקנוס הלך והתאדה.

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

11 תגובות

  1. שלומציון-היום :"יום ירושלים".
    אם נסכם את תמצית דבריך ומהות כוונתך(על פי הבנתי),הנך סובר ש'בית המקדש' שימש ד'אז ועד ימינו אלה מהבחינה הפיסית והמטאפיסית כמעין 'בנק אוצרות' של כוחות כל המאמינים ב'לב ירושלים' גופה ועל כן ה'כוהנים' (מכהנים-פוליטיקאים)נמשכו להחזיק בו/בה ושיחקו בהון ובשושלות ה'מלוכנים'(שומרי הגחלת הליבתית) לצורכי שליטה.
    אגב,
    לא מזמן הוקרן סרט בסינימטק "אבן השתיה" כתחקיר מקיף של 'סינדרום' ירושלים והשלכותיו.
    האם בירושלים בכל זאת צפון-כ'ציון' קוד ה'שלם'?

  2. לקראת פטירתו השביע אלכסנדרוס ינאי את רעייתו שלומציון אלכסנדרה להתפשר עם הפרושים, אך לא ייעץ לגבי היקף השלטון שיעבור לידיה. בכל מקרה היה ברור שאלכסנדרה לא תוכל לכהן ככוהנת גדולה ועל כן העבירה את שרביט הכהונה לידי בנה הבכור יוחנן הורקנוס השני. התפקיד והתואר הנ"ל היה כמעט מרוקן מכל מעמד וכוח מכיוון ששלומציון הניחה ידי הפרושים את ניהולה של החברה ודרשה מהעם להישמע להם. הבן הצעיר יהודה אריסטובולוס השני, שהיה נמרץ ושאפתן זכה בפיקוד צבאי מוגבל ונשלח למערכה כלשהי בדמשק, כנראה גם להרחיקו מהזירה הפוליטית.

    יוסף בן מתתיהו מספר כי "אלכסנדרה מינתה את הורקנוס לכוהן גדול בשל גילו, אך יותר מזו בשל חולשתו, ונתנה רשות לפרושים לעסוק בכל דבר" (קדמוניות יג, 408). "בשל גילו", האם משום היותו הבכור, או שמא על שום מרום גילו, כזה שיכול להצביע דווקא על חולשה. חולשתו של הורקנוס נבעה בכל מקרה מאופיו החלש, מהיותו נטול חוט שדרה אישי, אימננטי.
    צעד זה של שלומציון אמור היה, או תוצאתו היתה – להשיב את הגלגל לאחור – לבטל את מהפכת מתתיהו בהדרגה ולהשיב את עטרת הכהונה הגדולה לקדמותה, לביתה המסורתי. מנגד, העצמת מעמד הפרושים צימקה לכשעצמה את הסטטוס הכוהני.

    בשעה שנפטרה שלומציון אלכסנדרה ירש אותה הורקנוס, בנה הבכור, ועל ראשו הונח כתר המלוכה. אלא שמרידת אריסטובולוס בו הביאה לוויתור על המלוכה מטעמו ופרישה לביתו ולרוב נכסיו.

    את השאיפה לחזור ולשלוט הצית בלב הורקנוס התבוסתן והחלש אנטיפטרוס האדומי, מי שנקרתה בידיו ההזדמנות, מאז הגיור הכפוי של אבותיו על ידי הורקנוס הסב, לחולל מהפכה בירושלים וביהודה ביחד עם חרתת מנהיג שבטי ערב.

    בעימות שפרץ בין הורקנוס לאחיו אריסטובולוס חבר רוב העם להורקנוס בעוד הכוהנים הצטרפו למחנהו של אריסטובולוס משיקולים פרגמטיים גרידא וכאלה שהצביעו על אזלת ידו של הורקנוס, הגם שתפקד ככוהן גדול.

    בשעה שהביאו האחים את טענותיהם לפומפיאוס, המפקד הרומי הבכיר שבסוריה, נשמעה מהדהדת טענת נציגי העם, כנראה מן הסנהדרין. הללו אשרו שאכן בני חשמונאי הינם מזרע כוהנים, אך מטרת מאבקם הינה פוליטית, ואין לה עם ביצור הכהונה ולא דבר. אמירה זו היה בה כדי למתוח ביקורת כנגד טוהר הכוהניות של בית חשמונאי והיא מצטרפת לביקורת כנגד תמונת המצב הכוהנית ששורטטה בימי בית חשמונאי.

    לאחר שפומפיאוס נכנס לבית המקדש וטימא אותו שלא ברצונו ושלא בידיעתו, ציווה לטהרו מחדש, לחדש את עבודת הקרבנות ולהשיב להורקנוס את הכהונה הגדולה "בשכר התועלת שהביא לו בכלל ומשום שהניא את היהודים בארץ מלהילחם יחד עם אריסטובולוס" כעדות יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יד, 73), ובכללה ההשגחה על בית המקדש.

    יוסף בן מתתיהו אינו יכול להתאפק. חמתו בוערת בו להשחית, ובשעה שהוא מתאר את אובדן עצמאותה המסויימת של יהודה לרומאים, פרי ריב האחים, הוא חורג מגישתו ההיסטוריוסופית, האובייקטיבית, ושופך מול הקורא את מרי לבו כדלקמן: "אסון זה (אבדן החירות) גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובולוס בריבם זה עם זה … ושלטון המלוכה, שהיה נתון קודם לכן למשפחת כוהנים גדולים, נעשה משרת כבוד לאנשים מתוך העם" (שם 78-77).

    בשעה שקראסוס, אחד משלושת הטריומווירים, שליטי רומא, יצא להילחם פרתים, אויביה העקשנים של רומא, ביקש לנצל כסף שהשאיר פומפיאוס בבית המקדש בסך 2000 כיכר ובנוסף לכך עוד 8000 כיכר ועוד נטל מטיל של זהב שערכו רב – 200 מנה. את המטיל מסר לו שומר הכספים של המקדש, כוהן בשם אלעזר. אלעזר שמר על הפרוכות של המקדש, שהיו יקרות ערך רב, ובשעה שהבחין בקראסוס ובכוונותיו וחשש שהלה ירוקן את אוצרות המקדש, מסר לו את המטיל הנ"ל חלופת כל מה שבקש. סופו של אירוע באכזבה מרה, משום שקראסוס, חובב הזהב המושבע, נטל לבסוף את הכל.

    יוסף בן מתתיהו מתוודה מייד אחר-כך בנוסח זה: "ואל יתמה אדם שהיה עושר כזה בבית מקדשנו, שהרי כל היהודים שבעולם ועובדי האלוהים (!!!), אפילו מאסיה ואירופה, היו נודבים לו כספים מאז שנים רבות מאוד" (שם, 110).המקדש שימש מקום אגירת כספי תרומות ובסיס להשקעות (מעין בנק) ועושרו היה חסר תקדים. לא פלא איפוא שדמויות רבות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל נאבקו קשות למען השגת משרת הכהונה הגדולה מזה ולמען ביצור אחיזתם בתואר זה מזה.

    זמן קצר אחר-כך התנהלת מלחמת הטריומוויראט הראשונה ואחד הטריומווירים, יוליוס קיסר נקלע למצוקה במצרים. מי שסייע לו היה אנטיפטרוס האדומי שגייס עבורו שלושת אלפים רגלים, ואילו הכוהן הגדול שבירושלים שיגר מכתבים בהולים ללוחמים היהודים בארץ חוניו כדי שיתמכו בקיסר ובאנשיו ויספקו להם כל סיוע שיזדקקו. מעניינת ההתקשרות בין הכהן הגדול לבין ארץ חוניו, שהרי שם נבנה המקדש היהודי במצרים, בלאונטופוליס, כמחאה על המהפך הכוהני שביצע מתתיהו ממודיעים. הקשר בין שני המקדשים הינו מעניין מאוד ומציע על ניסיון להשיב את העטרת ליושנה, לקדמותה.

    בכל מקרה לאחר שניצח קיסר במערכה הוא גמל להורקנוס בכך שמינהו לכוהן גדול, והוסיף לו את המעמד של מושל העם. יש הטוענים, כמו ההיסטוריון היווני-רומי סטראבון, כי הורקנוס לא הסתפק בשיגור המכתבים דלעיל, אלא ירד הוא עצמו למצרים כדי להשתתף במסע המלחמה יחד עם יוליוס קיסר.

    מערכת היחסים המיוחדת עם יוליוס קיסר שדרגה היטב את מעמדו של הורקנוס, והוא זכה לכבוד וליוקרה על ידי הדמוס האתונאי, ועל כך יעיד מכתב ששיגרה להורקנוס אסיפת האזרחים האתונאית, ובראשם הכוהן דיוניסיוס בן אסקפליאדס. במכתב זה מוצג הורקנוס כידיד העם האתונאי ומוצע לו זר של זהב חלופת מידותיו וכן הבטחה שאיקונין הנחושת שלו (פסלו) יוצב במקדש האתונאי בטקס מהודר בחג הדיוניסיי ולשבח את דמותו ותרומותיו של הורקנוס במישחקים הספורטיביים השונים.

    דרכו של הורקנוס כלפי שליטה כוללת היתה ממש משומנת אלמלא ניטרל אותה אנטיפטרוס שהתמנה על ידי הרומאים לאפיטרופוס של יהודה, היינו – המושל שלה פועל. נשמע בעייתי? לא כך מבחינת הרומאים שהפעילו בהזדמנויות רבות את שיטת ההפרד-ומשול – בין הורקנוס לאנטיפטרוס.

    אנטיפטרוס הבחין מיד בחולשתו הפוליטית והאישית בכלל של הורקנוס, ועל כן מיהר למנות את בניו למושלים פצאל הופקד על ירושלים וסביבותיה והורדוס על הגליל. מעמדו איפוא של הורקנוס הלך והתאדה.

  3. לקראת פטירתו השביע אלכסנדרוס ינאי את רעייתו שלומציון אלכסנדרה להתפשר עם הפרושים, אך לא ייעץ לגבי היקף השלטון שיעבור לידיה. בכל מקרה היה ברור שאלכסנדרה לא תוכל לכהן ככוהנת גדולה ועל כן העבירה את שרביט הכהונה לידי בנה הבכור יוחנן הורקנוס השני. התפקיד והתואר הנ"ל היה כמעט מרוקן מכל מעמד וכוח מכיוון ששלומציון הניחה ידי הפרושים את ניהולה של החברה ודרשה מהעם להישמע להם. הבן הצעיר יהודה אריסטובולוס השני, שהיה נמרץ ושאפתן זכה בפיקוד צבאי מוגבל ונשלח למערכה כלשהי בדמשק, כנראה גם להרחיקו מהזירה הפוליטית.

    יוסף בן מתתיהו מספר כי "אלכסנדרה מינתה את הורקנוס לכוהן גדול בשל גילו, אך יותר מזו בשל חולשתו, ונתנה רשות לפרושים לעסוק בכל דבר" (קדמוניות יג, 408). "בשל גילו", האם משום היותו הבכור, או שמא על שום מרום גילו, כזה שיכול להצביע דווקא על חולשה. חולשתו של הורקנוס נבעה בכל מקרה מאופיו החלש, מהיותו נטול חוט שדרה אישי, אימננטי.
    צעד זה של שלומציון אמור היה, או תוצאתו היתה – להשיב את הגלגל לאחור – לבטל את מהפכת מתתיהו בהדרגה ולהשיב את עטרת הכהונה הגדולה לקדמותה, לביתה המסורתי. מנגד, העצמת מעמד הפרושים צימקה לכשעצמה את הסטטוס הכוהני.

    בשעה שנפטרה שלומציון אלכסנדרה ירש אותה הורקנוס, בנה הבכור, ועל ראשו הונח כתר המלוכה. אלא שמרידת אריסטובולוס בו הביאה לוויתור על המלוכה מטעמו ופרישה לביתו ולרוב נכסיו.

    את השאיפה לחזור ולשלוט הצית בלב הורקנוס התבוסתן והחלש אנטיפטרוס האדומי, מי שנקרתה בידיו ההזדמנות, מאז הגיור הכפוי של אבותיו על ידי הורקנוס הסב, לחולל מהפכה בירושלים וביהודה ביחד עם חרתת מנהיג שבטי ערב.

    בעימות שפרץ בין הורקנוס לאחיו אריסטובולוס חבר רוב העם להורקנוס בעוד הכוהנים הצטרפו למחנהו של אריסטובולוס משיקולים פרגמטיים גרידא וכאלה שהצביעו על אזלת ידו של הורקנוס, הגם שתפקד ככוהן גדול.

    בשעה שהביאו האחים את טענותיהם לפומפיאוס, המפקד הרומי הבכיר שבסוריה, נשמעה מהדהדת טענת נציגי העם, כנראה מן הסנהדרין. הללו אשרו שאכן בני חשמונאי הינם מזרע כוהנים, אך מטרת מאבקם הינה פוליטית, ואין לה עם ביצור הכהונה ולא דבר. אמירה זו היה בה כדי למתוח ביקורת כנגד טוהר הכוהניות של בית חשמונאי והיא מצטרפת לביקורת כנגד תמונת המצב הכוהנית ששורטטה בימי בית חשמונאי.

    לאחר שפומפיאוס נכנס לבית המקדש וטימא אותו שלא ברצונו ושלא בידיעתו, ציווה לטהרו מחדש, לחדש את עבודת הקרבנות ולהשיב להורקנוס את הכהונה הגדולה "בשכר התועלת שהביא לו בכלל ומשום שהניא את היהודים בארץ מלהילחם יחד עם אריסטובולוס" כעדות יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יד, 73), ובכללה ההשגחה על בית המקדש.

    יוסף בן מתתיהו אינו יכול להתאפק. חמתו בוערת בו להשחית, ובשעה שהוא מתאר את אובדן עצמאותה המסויימת של יהודה לרומאים, פרי ריב האחים, הוא חורג מגישתו ההיסטוריוסופית, האובייקטיבית, ושופך מול הקורא את מרי לבו כדלקמן: "אסון זה (אבדן החירות) גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובולוס בריבם זה עם זה … ושלטון המלוכה, שהיה נתון קודם לכן למשפחת כוהנים גדולים, נעשה משרת כבוד לאנשים מתוך העם" (שם 78-77).

    בשעה שקראסוס, אחד משלושת הטריומווירים, שליטי רומא, יצא להילחם פרתים, אויביה העקשנים של רומא, ביקש לנצל כסף שהשאיר פומפיאוס בבית המקדש בסך 2000 כיכר ובנוסף לכך עוד 8000 כיכר ועוד נטל מטיל של זהב שערכו רב – 200 מנה. את המטיל מסר לו שומר הכספים של המקדש, כוהן בשם אלעזר. אלעזר שמר על הפרוכות של המקדש, שהיו יקרות ערך רב, ובשעה שהבחין בקראסוס ובכוונותיו וחשש שהלה ירוקן את אוצרות המקדש, מסר לו את המטיל הנ"ל חלופת כל מה שבקש. סופו של אירוע באכזבה מרה, משום שקראסוס, חובב הזהב המושבע, נטל לבסוף את הכל.

    יוסף בן מתתיהו מתוודה מייד אחר-כך בנוסח זה: "ואל יתמה אדם שהיה עושר כזה בבית מקדשנו, שהרי כל היהודים שבעולם ועובדי האלוהים (!!!), אפילו מאסיה ואירופה, היו נודבים לו כספים מאז שנים רבות מאוד" (שם, 110).המקדש שימש מקום אגירת כספי תרומות ובסיס להשקעות (מעין בנק) ועושרו היה חסר תקדים. לא פלא איפוא שדמויות רבות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל נאבקו קשות למען השגת משרת הכהונה הגדולה מזה ולמען ביצור אחיזתם בתואר זה מזה.

    זמן קצר אחר-כך התנהלת מלחמת הטריומוויראט הראשונה ואחד הטריומווירים, יוליוס קיסר נקלע למצוקה במצרים. מי שסייע לו היה אנטיפטרוס האדומי שגייס עבורו שלושת אלפים רגלים, ואילו הכוהן הגדול שבירושלים שיגר מכתבים בהולים ללוחמים היהודים בארץ חוניו כדי שיתמכו בקיסר ובאנשיו ויספקו להם כל סיוע שיזדקקו. מעניינת ההתקשרות בין הכהן הגדול לבין ארץ חוניו, שהרי שם נבנה המקדש היהודי במצרים, בלאונטופוליס, כמחאה על המהפך הכוהני שביצע מתתיהו ממודיעים. הקשר בין שני המקדשים הינו מעניין מאוד ומציע על ניסיון להשיב את העטרת ליושנה, לקדמותה.

    בכל מקרה לאחר שניצח קיסר במערכה הוא גמל להורקנוס בכך שמינהו לכוהן גדול, והוסיף לו את המעמד של מושל העם. יש הטוענים, כמו ההיסטוריון היווני-רומי סטראבון, כי הורקנוס לא הסתפק בשיגור המכתבים דלעיל, אלא ירד הוא עצמו למצרים כדי להשתתף במסע המלחמה יחד עם יוליוס קיסר.

    מערכת היחסים המיוחדת עם יוליוס קיסר שדרגה היטב את מעמדו של הורקנוס, והוא זכה לכבוד וליוקרה על ידי הדמוס האתונאי, ועל כך יעיד מכתב ששיגרה להורקנוס אסיפת האזרחים האתונאית, ובראשם הכוהן דיוניסיוס בן אסקפליאדס. במכתב זה מוצג הורקנוס כידיד העם האתונאי ומוצע לו זר של זהב חלופת מידותיו וכן הבטחה שאיקונין הנחושת שלו (פסלו) יוצב במקדש האתונאי בטקס מהודר בחג הדיוניסיי ולשבח את דמותו ותרומותיו של הורקנוס במישחקים הספורטיביים השונים.

    דרכו של הורקנוס כלפי שליטה כוללת היתה ממש משומנת אלמלא ניטרל אותה אנטיפטרוס שהתמנה על ידי הרומאים לאפיטרופוס של יהודה, היינו – המושל שלה פועל. נשמע בעייתי? לא כך מבחינת הרומאים שהפעילו בהזדמנויות רבות את שיטת ההפרד-ומשול – בין הורקנוס לאנטיפטרוס.

    אנטיפטרוס הבחין מיד בחולשתו הפוליטית והאישית בכלל של הורקנוס, ועל כן מיהר למנות את בניו למושלים פצאל הופקד על ירושלים וסביבותיה והורדוס על הגליל. מעמדו איפוא של הורקנוס הלך והתאדה.

  4. מהרהוריו של יוסף בן מתתיהו ( יוסיפוס פלאוויוס ) :

    שבע התרחשויות גורליות לעמו , למכריו וידידיו , בפרט בעת כתיבת ספריו , יש והיה מהרהר , איך כל זה התחיל ולמה זה היה חייב להסתיים שלא כמצופה ?
    מחשבותיו הובילו אותו לתקופתו של רחבעם ולפירוק ממלכת ישראל המאוחדת , לאירועים גורליים שבהמשך , שכללו מלחמות בין שתי הממלכות : ישראל ויהודה , כריתת בריתות עם אשור ושיחודה בעימותים שבין שתי הממלכות ; וכל זה כאשר האשורים התנערו משושלת מלכותית והתעצמו ( בתקופתו של פול שכינה את עצמו תגלת השלישי , ולא היה משוייך לשושלת מלכותית ), ובהמשך , כאשר האתונאים החלו לפתח דמוקרטיה והתעצמו , וכל זה המשיך עד לתקופתו , בה הוא התגלגל למצב שלא פילל להגיע אליו , בין היתר לאחר גזילת השיטה הרומאית – הסנט , שהשכיל לשכלל שיטה שלטונית ( מהדמוקרטיה האתונאית , ומאחרים ) , לאחר שהחל להעצים את רומא ; זכויותיו נגזלו על ידי קיסרים שמרביתם רוצחים ותאבי בצע .
    ויוסיפוס פלאוויוס ( סליחה : יוסף בן מתתיהו ) , התחיל להרהר עמוק יותר בשאלה : ומה קרה אצלנו ?

  5. לדר.יחיעם שורק,תודה על כלל מאמרי הסיכום "ההסטוריוסופיים"..שהגשת.
    אהבתי את המילה.

    הוגין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן