המקרה המוזר של הגברת הרעילה – על הפסיכולוגיה של קהל

לטוב ולרע, חוכמת ההמון מנצחת כל נסיון לשלוט עליו. כולם רוצים לקפוץ על העגלה

מלאך המוות כשלד הנושא מגל. יוצר לא ידוע. מתוך ויקיפדיה
מלאך המוות כשלד הנושא מגל. יוצר לא ידוע. מתוך ויקיפדיה

ב-19 בפברואר, 1994, בשעה שמונה ורבע בערב עצר אמבולנס בחריקת בלמים מול פתח בית החולים של העיירה ריברסייד, קליפורניה. הפאראמדיקים שלפו מתוך הרכב אלונקה עליה שכבה גלוריה רמירז, בת 31. גלוריה, חולת סרטן במצב סופני, הובהלה למחלקת טיפול נמרץ כשהיא סובלת מקשיי נשימה ובעיות לב. הצוות הרפואי נפרס סביב מיטת הטיפולים. זמן קצר לאחר מכן נכנסה גלוריה רמירז לדום לב.

המאמצים להצלת חייה של רמירז עברו להילוך גבוה, והרופאים ניסו לגרום לליבה לפעום מחדש באמצעות מכות חשמל. אחת האחיות דקרה את זרועה של רמירז כדי לקחת ממנה דגימת דם- אבל ברגע זה ממש התרחש משהו משונה. ריח מוזר, ניחוח חריף כשל אמוניה, עלה מתוך מבחנת הדם.

האחות העבירה את המבחנה לאיש צוות אחר, ואז…איבדה את הכרתה. הרופאה האחראית הורתה להוציא את האחות המעולפת מהחדר כדי שלא תפריע למאמצי ההחייאה. הריח החריף שעלה מדמה של רמירז מילא את החדר, וגם הרופאה התמוטטה אל הריצפה.
בזה אחר זה התעלפו הרופאים והאחיות סביב המיטה, ומנהל המחלקה הוזעק למקום. הוא לא לקח סיכונים: ייתכן ורמירז ניסתה להתאבד באמצעות שתיית חומרי הדברה מסוכנים, והגזים הרעילים עלולים היו להתפשט במסדרונות. הוא הורה על פינוי חרום של כל החולים והרופאים מהמחלקה, ורק צוות מצומצם נשאר כדי לנסות ולהציל את רמירז. מאמציהם עלו בתוהו: גלוריה נפטרה כעבור ארבעים דקות.

הרשויות פתחו בחקירה בהולה כדי לברר מה בדיוק ארע באותן דקות גורליות בחדר הטיפול הנמרץ. דגימות נלקחו מגופתה של גלוריה רמירז, ומדמם של כל אנשי הצוות שטיפלו בה. למרות כל הבדיקות, החוקרים לא מצאו כל עדות לקיומם של רעלים מוכרים. אם לדייק, נמצאו שרידים של חומר תרופתי שעשוי, תאורטית, להפוך לרעל בתנאים מסוימים- אבל לא היתה שום דרך מעשית מוכרת שתיצור את הרעל, כך שגם הרעיון הזה לא נלקח ברצינות.
בתום הבדיקות הכריזה ועדת החקירה שלדעתה מה שארע בחדר הטיפולים הוא התפרצותה של 'היסטריה המונית'. במילים אחרות, הבהלה שבה נתקפה האחות הראשונה הדביקה את שאר אנשי הצוות וכל התסמינים בהם לקו- קשיי נשימה, לחץ בחזה, רעידות וכולי- כולם תעתועי מוח פסיכוסומטים. הפאניקה והפחד דילגו מאחד לשני, וכל מתעלף רק הגביר את חרדתו של הבא אחריו. עדות לכך, ציינה הוועדה, היא שהפאראמדיקים שליוו את רמירז אל בית החולים בתוך האמבולנס הצפוף לא חשו בשום תופעה חריגה.

תוצאות החקירה היו שנויות במחלוקת, ורבים פיקפקו בה- אבל בגרעין העניין עומדת עובדה פסיכולוגית ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, והיא שבני אדם מושפעים באופן דרמטי מאוד מרגשותיהם והתנהגותם של אנשים אחרים.לחקר האופן שבו הרבים משפיעים על היחיד יש משמעויות מעשיות, מעבר לסקרנות האינטלקטואלית.

ארצות הברית היא ארץ גדולה ורחבת ידיים, בזה אין כל חדש. כשנערכות בחירות כלליות בארצות הברית, הקלפיות בחוץ המזרחי נסגרות שעות רבות לפני הקלפיות בחוף המערבי. כמו בישראל, ברגע שהקלפיות נסגרות בחוף המזרחי- רשתות הטלוויזיה מפרסמות את תוצאות קלפיות המדגם שלהן. המצביעים בחוף המערבי, אלו שעדיין לא הספיקו להצביע, פותחים את הטלוויזיה שבסלון ומייד מקבלים מנה גדושה של 'אפקט העגלה'.

'אפקט העגלה' הוא השם שניתן להשפעה שיש לדעתו של הרוב על ההחלטה של היחיד. במקרה של הבחירות, אם הסקרים מנבאים ניצחון ברור לאחד המועמדים, אלו שעדיין לא הצביעו עשויים להגיד לעצמם: "אם כל כך הרבה אנשים הצביעו לבחור הזה…אולי הם צודקים? אולי גם לי כדאי להצביע לו. גם אני רוצה להיות בצד המנצח, להרים כוסית חגיגית עם הח'ברה בעבודה, ליד מכונת הקפה."

במילים אחרות, כולם רוצים לקפוץ על העגלה. לאפקט הזה יש השפעה דומיננטית על תוצאות האמת של הבחירות, השפעה שנבחנה, נבדקה ואומתה במחקרים רבים.

הנה עוד סיפור שיבהיר מדוע כדאי לכל אחד מאיתנו, באופן אישי, להבין את השפעת הקבוצה על הפרט.

קיטי גנוביס, בת 28, הייתה צעירה ניו-יורקית נאה ורגילה למדי. ב-13 במרץ, 1964, צעדה קיטי במורד הרחוב שהוביל אל ביתה שברובע קווינס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר.
אם הפתיחה עד כה מזכירה לכם אלף ואחת עלילות של סרטי אימה שגרתיים, אתם לא רחוקים מהאמת. כשהייתה לא הרחק מפתח הבית, התנפל עליה גבר מאחור ודקר אותה בכוח בגבה. קיטי התמוטטה אל הריצפה, צורחת וצועקת לעזרה. מאחד הבתים בסמטה צעק אחד השכנים לתוקף שיעזוב את הבחורה- אבל לא יצא מהבית כדי לסייע לה.

התוקף, שחשש שנתגלה, נמלט מהמקום. קיטי גררה את עצמה בקושי רב אל עבר ביתה.
כעבור עשר דקות הבין התוקף שאף שכן אינו מתכוון לצאת לרחוב. הוא חזר אל הסימטה, כדי להשלים את המלאכה. הוא מצא את קיטי מדממת על גרם המדרגות שלפני דלתה. בעודה גוססת, אנס אותה באכזריות- ואז דקר אותה שוב, רוצח אותה.

זה עשוי היה להיות עוד רצח שגרתי וחסר חשיבות ברחובותיה האלימים של ניו-יורק, אלמלא כתבה שהתפרסמה שבועיים לאחר מכן בעיתון המשפיע 'הניו-יורק טיימס'. "שלושים ושמונה שכנים היו עדים לרצח," זעקו השורות בכתבה, "ואיש לא נקף אצבע כדי להציל את קיטי גנוביס." אף אחד לא התקשר למשטרה. אף אחד לא חשב להתערב.

הכתבה הזו עוררה סערה אדירה בארצות הברית. סיפורה העצוב של קיטי הפך לסמל הקרירות וחוסר האיכפתיות של תושבי התפוח הגדול והחוף המזרחי בכלל. היו כאלה שראו ברצח את השינוי הכללי שחל באופיה של ארצות הברית, להשפעות המזיקות של הקידמה והניתוק החברתי.

הכתבה בניו יורק טיימס דירבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים לחקור כיצד יכול להיות שכל כך הרבה אנשים היו עדים לפשע נורא, ולא נקפו אצבע כדי לעזור. התופעה הזו מוכרת מזה שנים רבות: זהו 'אפקט הצופה'. 'אפקט הצופה' קובע, בפשטות, שככל שיש יותר אנשים בזירת אירוע- כך קטן הסיכוי שמישהו מהם יעזור לקורבן. במילים אחרות: עדיף להתמוטט מהתקף לב כשמסביבך אדם אחד או שניים, מאשר חמישים איש: הסיכוי שמישהו יתנדב להציל אותך קטן יותר.

את 'אפקט הצופה' קל מאוד לשחזר בניסוי מבוקר. הפסיכולוגים הכניסו שחקן לתוך קבוצה של אנשים, וביקשו ממנו להתמוטט על הרצפה ולפרפר באופן משכנע. הם מדדו כמה זמן לוקח לקבוצה לסייע לו. השעון לא משקר: ככל שמספר האנשים בקבוצה היה גבוה יותר, לקח יותר זמן עד שנמצא מתנדב שיעזור.

שתי סיבות אפשריות הועלו לתופעה הזו. הראשונה אומרת שכולם מחכים לאיזה אות, סימן מנחה ממישהו, שהגיע הזמן לעשות מעשה. מכיוון שכולם מחכים, חולף זמן רב יותר עד שמשהו קורא בפועל. הסיבה האפשרית השניה היא שככל שיש יותר אנשים מסביב, כך הולכת ופוחתת תחושת האחריות האישית של כל צופה. כל אחד אומר לעצמו 'ודאי יש מישהו בקהל שהוא מוסמך יותר או מוכשר יותר ממני לטפל במצב'.

אם אתם, הקוראים, נקלעים למצוקה בתוך קהל של אנשים, זיכרו את 'אפקט הצופה'. אל תזעקו לעזרה באופן כללי. הצביעו על אדם ספציפי בקהל, לא משנה מי, וקיראו לו: "אתה עם החולצה הירוקה- תזמין אמבולנס!'. באופן זה, אתם מגבירים את תחושת האחריות האישית של אותו אדם, וגם נותנים את הסימן לקבוצה שהגיע הזמן לפעול.

ומה לגבי הסיפור של קיטי גנוביס? הרוצח, נקרופיל חולה נפש, נתפס והושם בכלא.
אבל הסיפור בכתבה של הניו יורק טיימס…הוא לא היה נכון. הכתבה הייתה מוטעית והעובדות שבה שגויות לחלוטין. רק שניים עשר איש, ולא שלושים ושמונה, היו עדים באופן כלשהו לרצח- ואיש מהם לא ראה את התקיפה השניה. רק שכן אחד שמע את זעקותיה של קיטי, וחשב שמדובר בכלל בסכסוך משפחתי. הוא דווקא כן התקשר למשטרה: אבל במוקד המשטרתי התעלמו מהקריאה. בשורה התחתונה, לאיש מהשכנים לא הייתה סיבה לחשוב שמשהו כה מחריד מתרחש מתחת לאפם.

אבל העובדות יצאו לאור רק שנים רבות לאחר הרצח. מה שחשוב הוא שהכתבה בניו יורק טיימס דירבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים- שלא ידעו שמדובר באוסף של שטויות- לעסוק בתחום מחקר חשוב זה.

אל הקושי הגדול של הבנת התהליכים שמתרחשים בתוך קהל נוספה בשנים האחרונות תופעה שהפכה את הבעיה למורכבת וקשה הרבה יותר. זוהי תופעת 'האספסוף החכם', Smart Mob.
האספסוף החכם נוצר בעקבות החדירה המאסיבית של מכשירי תקשורת ניידים ויעילים- טלפונים סלולרים, מחשבים ניידים, זימוניות וכו'. לכל אחד בקהל יש גישה למידע בזמן אמת, והוא יכול להתעדכן לגבי מטרות ההתקהלות וההתנהלות הצפויה בה בתוך שניות.

אבל לאספסוף החכם יש גם צדדים אפלים ומסוכנים יותר מאשר מסיבת כריות המונית. זו, כנראה, הסיבה שבעטיה הוא מכונה 'אספסוף', ולו 'קהל'.

בשנת 1999 התקיימה בעיר סיאטל שבארצות הברית ועידת ארגון הסחר העולמי. הועידה הזו הייתה הזדמנות פז עבור ארגונים המתנגדים לגלובליזציה להביע את מחאתם על הפער ההולך ומתרחב, לטענתם, בין המדינות העשירות והעניות בעולם. אליהם הצטרפו גם תנועות סטודנטים, ארגוני עובדים וגם סתם חבורות אנרכיסטיות ששמחו על ההזדמנות לעשות קצת בלאגן.

אחרי שבועות של הכנות ותאומים מוקדמים, הגיע היום שבו נתקיימה הועידה. עשרות אלפי מפגינים צצו משום מקום והשתלטו על הצמתים הראשיות באזור בו נתקיים הכנס. המפגינים חסמו את התנועה ומנעו ממשתתפי הועידה להגיע לאולם. האנרכיסטים הפכו מכוניות, שברו חלונות ראווה ושרפו פחי אשפה.

המשטרה המופתעת ניסתה לפזר את ההפגנה, אבל האספסוף היה מוכן לקראתה. הודעות טקסט צפצפו וטלפונים סלולריים זימזמו: 'השוטרים מגיעים מרחוב איקס', או 'להגיע מהר לרחוב וויי'. המשטרה הייתה חסרת אונים כנגד המון מתפרעים חכם כל כך, שידע להכות בה במהירות במקומות בהן הייתה חלשה או להתחמק ממנה בזריזות כשצריך. התוצאה הייתה מה שידוע כיום כ'הקרב על סיאטל': ימים ארוכים של התנגשויות אלימות בין המשטרה והמפגינים, עד שסוף סוף הצליחה הראשונה להחזיר את הסדר על כנו.

מאז ההצלחה ההיא תפסה תופעת האספסוף החכם תאוצה, ואנו מתחילים לחוש את השפעתה בכל רחבי העולם. בפיליפינים הצליח אספסוף חכם בשנת 2001 להעיף מהשלטון את נשיא המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר, בצרפת, חשה כל פריז את נחת זרועם של מפגינים ערביים שהזהירו אחד השני מפני המשטרה המקומית באמצעות הודעות SMS. אחד הסופרים שכתב על האספסוף החכם אמר שלדעתו, אין אף עיר על פני כדור הארץ שעשרת אלפי מפגינים רציניים ונחושים לא יכולים לשתק לחלוטין.

האם האספסוף החכם הוא בסך הכל תופעה תרבותית מעניינת שתחלוף לה באותה המהירות שבה הופיעה, או אולי איום אמיתי ומוחשי על יציבותם של משטרים ברחבי העולם? זו רק עוד שאלה אחת מני רבות שהסוציולוגים החוקרים את הפסיכולוגיה של הקהל היו רוצים לדעת עליה את התשובה. ועכשיו, תסלחו לי- אני צריך למצוא את הכרית שלי.

(מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות מדע, טכנולוגיה והיסטוריה)

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

9 תגובות

  1. צפור דרור,
    באמת הזכרת לי את "המזוודה" שהמשטרה הייתה מביאה לאחר פיגועים.
    מזוודה שמשתקת את כל הרשת הסלולרית בעזרת רעש אלקטרומגנטי חזק

  2. ישעיהו, Jacques Benveniste לא היה היחיד שהגיע למסקנות כאלה. גם ד"ר מאסטרו אמוטו היפני הגיע לתוצאות דומות.

  3. מישהו אחר לגמרי – אני איתך לחלוטין, זה ממש מה שעמדתי לומר.
    בעידן הפיגועים האינסופיים זה היה ידוע -המשטרה היתה משתקת את הרשת הסלולרית מייד לאחר הפיגוע כדי לא לאפשר להפעיל עוד מטען באמצעות טלפון סלולרי.

  4. לגבי תופעת ה"אספסוף החכם" פשוט צריך לשתק
    למנים קצובים את הרשת הסלולרית באזור הנדון –
    ולתבוע על סמך רישומי הסלולר שנותרו את מי
    שהעביר הודעות על פעולות המשטרה.

  5. כתבה מרתקת! נהניתי להיות לרגע בנעליו ו'עגלתו' של שרלוק הולמס,,יחד עם כותב הכתבה:)
    מעניין אם 'תופעת האספסוף החכם',,'מנטרלת' את 'אפקט העגלה',,לא בדיוק ברור העניין על פי הגילויים של תוצאות הבחירות האחרונות.,,
    ושוב,,מרתק:)

  6. לתגובה 1 – סבדרמיש יהודה, לשאלתך, אני חושב שהמקרה של Jacques Benveniste וצוות הלבורנטים שלו, הוא דוגמה להרעלה פסיכולוגית אצל מדענים. הם כל כך רצו להגיע למסקנה ש"המים זוכרים", עד שהם אנסו בתת-המודע שלהם את התוצאות.

  7. מעניין ממה נובעת התופעה – האם מאיזה שהוא תכנות אצלנו במוח אשר גורם לאיבוד החשיבה העצמאית או מהיותנו חיה חברתית אשר כאשר אנחנו נמצאים בלהקה – אנחנו פועלים כמו כולם – כאשר הסיבה לכך היא החברה עצמה

  8. בהתייחס בעיקר לחלקה הראשון של הרשימה, נראה לי שניתן למצוא דוגמאות מוקדמות בהרבה מאשר המחצית השנייה של המאה ה – 20. נראה לי, למשל, ש"צייד המכשפות" המקורי של הפוריטנים בסיילם, היה מקרה של היסטריה מידבקת, שנבעה מלחץ קבוצתי, עד שבסופו של דבר אנשים רבים, הדיוטות וגם "שופטים" מכובדים, האמינו באמת ובתמים שהם עדים לתופעות על-טבעיות. ייתכן שגם חלק ניכר מן העדויות, מצד אנשים מהימנים שאינם שרלטנים, על תצפיות ב – UFO'S למיניהם, ניתן לייחס לסוג כזה של נגע פסיכולוגי.

  9. מעניין אם התופעה יכולה לקרות גם בקרב מדענים מן השורה כאשר כולם מישרים קו עם הדיעה הרווחת, מעין הרעלה פסיכולוגית כללית.
    נא להגיב בעדינות. כל קשר למסה האפלה מיקרי בהחלט.
    יום טוב
    סבדרמיש יהודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן