ביקורת ספר: ‘הדג שבתוכנו’, ניל שובין.

להאמין בנכונותה של תורת האבולוציה זה דבר אחד, ולחזות בה בפעולה בעזרת אינספור דוגמאות קטנות וגדולות בכל חלק של גופנו- זה כבר משהו אחר

בני אדם, ואת זה יודעים חוקרי מוח מזה שנים, הם יצורים שאוהבים למצוא קשרים. זה מה שהמוח שלנו עושה הכי טוב, פחות או יותר: הוא בוחן ללא הרף את העולם שסביבו ומנסה למצוא בו הגיון שיסייע לנו לשרוד. החורף היה גשום במיוחד, והיבול היה מוצלח מאוד- אולי יש קשר בין הארועים? כדאי שאשקה את הצמחים היטב.

ייתכן וזו הסיבה לכך שכשקשרים שהיו חבויים מאיתנו מתגלים לנו לפתע פתאום- אנחנו מפיקים מכך הנאה גדולה. אולי זו הסיבה שכל כך נהנתי מ’הדג שבתוכנו’, ספרו של ניל שובין (ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, תרגום: עדי מרקוזה-הס).

ניל, פרופסור לאנטומיה באוניברסיטת שיקגו, חושף בפנינו את ההיסטוריה של גופנו. יצורים דמויי-אדם קיימים בעולם רק כמה מיליוני שנים, אבל בתוכנו מסתתרים עקבות מסעירים ומרתקים להיסטוריה אנטומית בת למעלה משלושה מיליארדי שנים. באותו האופן שבו פניו של ילד מכילים תערובות של מאפיינים משני ההורים, כך האנטומיה, הגנטיקה והכימיה שלנו מסגירים את קרבתנו המשפחתית אל בקטריות פרימיטיביות שצפו בים עתיק בימים שכדור הארץ היה רק פרחח צעיר. בפשטות, אנחנו מודל משופר (יותר או פחות, כפי שמייד ניווכח) של כל אותם יצורים שבאו לפנינו.

הנה דוגמא מרתקת לקשר המשפחתי הזה.
שיהוקים הם תופעה נפוצה ומוכרת. שיהוק הוא תוצאה של התכווצות עוויתית של שרירי הנשימה הגורמת לחדירה מהירה של אוויר לתוך הריאות. מיד לאחר העווית, נסגר קנה הנשימה שלנו, האוויר נבלם בפתאומיות ומתקבל קול ה’היק’ המוכר של השיהוק. מקורו של השיהוק בימים שבהם עוד היינו דגים, ואחר כך דו-חיים. כיצד?

העצבים האחראים על הנשימה יוצאים מגזע המוח, איזור שנמצא בתחתית המוח. זהו שריד ממבנה הגוף הדגי, והוא נותר כשהיה. המוח, עם זאת, שינה את מיקומו: הצוואר התארך והמרחק בין גזע המוח ואיברי הנשימה אצל בני אדם גדול באופן משמעותי מאשר אצל הדגים. הפתרון האבולוציוני הפשוט ביותר לבעיית המרחק הוא להאריך את העצבים- לכן הם חייבים לנדוד אנה ואנה ברחבי פלג הגוף העליון עד שהם מגיעים ליעדם. העצבים הארוכים פגיעים להפרעות שונות ומשונות אשר יביאו לעווית השיהוק.

חסימת קנה הנשימה לאחר אותה עווית היא תופעה מוכרת אצל דו-חיים, כמו ראשני צפרדעים למשל. היא חיונית לנשימה מתחת למים: בזמן העווית מים חודרים אל הזימים, וקנה הנשימה נסגר בפתאומיות כדי למנוע מהמים לחדור לריאות. ניתן לראות שאותן הפעולות שיפסיקו שיהוקים אצל בני אדם, יפסיקו את הנשימה אצל הראשנים: למשל, מתיחת שרירי הנשימה (מקביל לשאיפה גדולה של אוויר ועצירת הנשימה) ועודף של פחמן דו-חמצני (נשימה לתוך שקית נייר, אצלנו). השיהוק, אם כן, הוא שריד לתכנון שהיה מוצלח בזמנו אצל הדגים והדו-חיים, אבל לא כל כך מוצלח אצלנו.

באמצעות דוגמאות כמו זו האחרונה ניל שובין סוקר את הקשר ההדוק שלנו אל שאר בעלי החיים בעבר והווה. הדוגמאות לקוחות מתוך מגוון מדהים של תחומים: חקר מאובנים קדומים, אנטומיה של כרישים ומדוזות, רצפים גנטיים של אמבות וזבובים ועוד ועוד. פעם אחר פעם, בשפה קלילה ובגובה העיניים, ניל מכניס את מסמר ההבנה עמוק יותר לתוך הקיר: הטבע ממציא מנגנון מסויים פעם אחת, ואז משתמש בו שוב ושוב ושוב במגוון צורות ותפקידים אצל יצורים שונים בתכלית השינוי זה מזה. ידעתם שישנו מאובן של דג, שהשריון על גבו עשוי כולו מ…שיניים? המוני שיניים צפופות וקשות, להגנה מפני שיניים אחרות, נושכות. אותו המנגנון- מגוון תפקידים.

‘הדג שבתוכנו’ הוא ספר מדהים, מעורר השראה. להאמין בנכונותה של תורת האבולוציה זה דבר אחד, ולחזות בה בפעולה בעזרת אינספור דוגמאות קטנות וגדולות בכל חלק של גופנו- זה כבר משהו אחר. גילוי הקשרים החבויים בינינו לבין שאר עולם הטבע ללא ספק יפיק אצל הקורא תחושה של הנאה צרופה, שלא נאמר התעלות. ‘הדג שבתוכנו’ הוא ספר חובה, אחד מהטובים שקראתי בשנים האחרונות. מומלץ!

[רן לוי הוא סופר מדע. ספרו ‘פרפטום מובילה: על פיזיקה, מכונות נצח, שרלטנים ומה שביניהם’ יצא לאור ב-2007 בהוצאת ‘ספריית מעריב’. www.ranlevi.co.il]