את המודל פיתחו תשעה סטודנטים במסגרת פרויקט גמר, שגם הוגש לתחרות של נאס”א
בתמונה: שני החודרנים וביניהם מיכל התידלוק שלהם
סטודנטים מהפקולטה להנדסת אוירונוטיקה וחלל בטכניון פיתחו מודל להסטת גופים שמימיים העלולים לפגוע בכדור הארץ. המודל פותח בגלל החשש כי אסטרואיד בשם אפופיס עלול להתקרב עד כדי פגיעה בכדור הארץ בשנת 2036.
שעה סטודנטים השתתפו בפרוייקט, בהנחיית ד”ר אלכסנדר קוגן ומרכז הפרוייקטים פרופסור בני לנדקוף. זה היה פרוייקט הגמר שלהם שנמשך כשנה והוגש לתחרות של נאס”א והאיגוד האמריקני לתעופה וחלל.
“קוטרו של האסטרואיד הוא 400 מטרים ופגיעתו בכדור הארץ עלולה להיות בעוצמה אדירה שתהרוס שטח ברדיוס של 200 קילומטרים”, אומר ד”ר קוגן. “הסטודנטים בנו מודל שעלותו תהיה 353 מיליון דולר (מארגני התחרות דרשו שהעלות לא תעלה על 500 מיליון דולר). הוא מבוסס על חללית במשקל טון שתשגר חודרנים אל האסטרואיד”.
הסטודנט ליאור אביטל, אשר ריכז את הפרוייקט, מסביר כי על פי המודל החללית אמורה לצאת לחלל בשנת 2020. לאחר כשנה היא תתקרב אל האסטרואיד ותשגר אליו שני חודרנים ועליהם ציוד מדעי, מצלמה, משדר ואנטנה עם עוצמת שידור חזקה במיוחד. כדי שהציוד הרגיש לא ייפגע עם חדירת החודרנים לאסטרואיד, תותקן עליהם כרית אויר מיוחדת אשר תתנפח עם החדירה ותשכך את הפגיעה. על הכרית יותקנו משטחים סולאריים אשר יספקו את האנרגיה החשמלית לציוד שעל החודרן.
המשדר ישדר לכדור הארץ נתונים על מיקומו של האסטרואיד והרכבו. החללית תחל בינתיים את דרכה בחזרה לכיוון כדור הארץ, כשעליה שני חודרנים נוספים, לשימוש בעת הצורך.
החודרנים שיחדרו לאסטרואיד יבדקו את הרכבו ואת מיקומו וישלחו את התוצאות לכדור הארץ. אם יתברר כי אכן הוא עומד להתנגש בכדור הארץ, החללית תישלח אליו שוב בשנת 2025 ובכוח המשיכה שלה תתחיל להסיטו ממסלולו. אולם בגלל הבדלי המסה בינה לבין האסטרואיד היא לא תוכל להסיטו בעוצמה מספקת, ויהיה צורך להיעזר במסת כדור הארץ. מאחר שבשנת 2029 האסטרואיד אמור לחלוף ליד כדור הארץ, ישתמשו במסת כדור הארץ כדי להסיטו. “החללית היא שתעשה את ההבדל”, מסביר ליאור אביטל. “היא תסיט אותו קילומטר אחד ובעזרת כדור הארץ, בתוך שבע שנים – 7000 קילומטרים, ואז כדור הארץ לא ייפגע”.
תשעת הסטודנטים בדקו חלופות נוספות, כמו הפצצת האסטרואיד בפצצת אטום, אלא שעלולים לצאת מהפיצוץ שני אסטרואידים גדולים, או גרוע יותר – הרבה אסטרואידים קטנים, ואז כדור הארץ ייפגע בוודאות.
אפשרות אחרת שנבדקה על ידם היא חיבור מנועים חזקים לאסטרואיד, שיסיטו אותו ממסלולו, אולם הסטודנטים הגיעו למסקנה כי זהו פתרון יקר ומסובך עם תוצאה לא בטוחה. “בליזר לא ניתן להשתמש כי אין לייזר חזק דיו לצורך זה”, הם אומרים.
הסטודנטים שהשתתפו בפרוייקט הם: ליאור אביטל, ודים ברו, לאון ז'ידובצקי, שגית אורגל, מעין קושמרין, יוליה ברונשטיין, אירינה צ'רניאק, איינו יישנו וירמי אדגך.
באותו נושא
42 תגובות
דווקא עוצמת לייזר מוגברת למשך זמן מסויים כן יכולה לפחות תיאורטית ליירט סלעים קרובי ארץ. זה בעצם שכלול או הגברה של עוצמת הלייזר שנמצאת כבר בשימוש במערכת ההגנה מסוג: THEL – Tactical High Energy Laser .
כיוון, אומדן מרחק, התבייתות על המטרה ושיגור קרן הלייזר, יש לשים לב כמובן ששום לווין תקשורת או חללית לא נמצאים במסלול הקרן.
נו מה חדש פה, בכל סרט הוליוודי בנושא העלו את הרעיונות האלו…
שאלה מענינת יותר, היא איך מסיטים חור שחור שנע לעברנו 🙂 (או שאנו נעים לעברו)…
🙂 🙂 🙂
ok מיכאל אולי נשתף ברעיון גם אתאבנר?
ניראה לי הוא מתאים לזה הרי הוא "הממציאן ללדברים כאלה לא"
אבידן:
בתגובה הרביעית הצעתי רעיון משלי.
בינתיים גם העברתי אותו למנהל הפרוייקט אבל לא נראה לי שהם יינקטו בו.
מה שהוציא את האסטרואיד ממסלולו המקורי (אם היה כזה מסלול) הוא ככל הנראה התנגשות.
קשה לצפות שתתרחש התנגשות נוספת שתהפוך את השפעת ההתנגשות המקורית אבל אם תהיה התנגשות, כדאי לקוות (ואף לדאוג לכך) שלא תהיה זו התנגשות עם כדור הארץ.
אגב, פתאום שמתי לב שבתגובה 34 יצאתי אנונימי אז הריהי להבהיר שאינני כזה.
מיכאל תודה רבה!!!!
למיכאל:
אתה הזנתה פה המון מחשבה מדויקת,
אז אולי תחשוב על רעיון מישלך,
ואני אתן לך רעיון שתתחיל איתו ותעבירו לפיטרון.
אז הינה הרעיון:
אים האסטואיד יצא מחגורת האסטרואידים והיה שם לפחות 10,000שנה אז אולי הוא היסתובב סביב עצם (צרס) ויצא מימנו אז מה שהוציאו מישם אולי יוכל להחזירו
כל הכבוד ליוליה ברונשטיין על חלקה בפרוייקט אין ספק שתרומתך הרבה סייעה להגיע לפתרון ממשי, אלופה !!!
אבנר:
זה פשוט לא נכון.
יש הרבה מסלולים שמתנגשים עם כדור הארץ.
יותר מכך – כדי להסיט את האסטרואיד בעזרת קרינת השמש נחוץ המון זמן ויש להתחיל בשלב שבו עוד לא ברור אם הוא יפגע בכדור הארץ או לא. אתה עלול בסופו של דבר אפילו לגרום לכך שאסטרואיד שלא היה פוגע בכדור הארץ יפגע בו.
למיכאל
אם האסטרואיד במסלול התנגשות עם כדה"א אזי כל שינוי
במסלולו הוא רצוי מכיוון שיסיט אותו מנקודת ההתנגשות ובא לציון גואל.
תודה לך, איינו יישנו.
אני מקווה שלא נפגעת מכך שהתבדחנו.
זה מזכיר לי מקרה שקרה כשישבתי בחדר האוכל בבית ספר בו למדתי כילד כשאבי היה בשליחות בגרמניה.
עובדת המטבח באה לשולחננו לקראת סיום הארוחה והתחילה לאסוף את הכוסות.
אחי, שישב ליידי, לקח את הכוס שלי ומסר לה.
אני, שעוד רציתי לשתות, אמרתי לו "למה נתת לה?"
כל יושבי השולחן התפקעו מצחוק וזה גרם לי לחשוב איך באמת נשמע משפט כזה בעברית באזני ילדים שאינם דוברים עברית. כל ההברות כאן עם פתח או קמץ וזה עושה רושם של איזו שפה אפריקאית.
תודה איינו.
פירשו של השם איינו יישנו
(באמהרית ולא סינית ולא הודית)
הוא איינו( ראינו אותו) יישנו(שר האלפים).
א.בן-נר:
הבעיה אינה רק להשפיע על המסלול אלא להשפיע עליו באופן הרצוי לנו.
יש אולי רעיון נוסף. ליצבוע את האסטרואיד בשחור על פני חלקים נירחבים שלו. יווצר אפקט כפול ראשית, הטמפרטורה שלו תעלה ויתכן שהדבר יביא לאיבוד מיים מה שיצור אפקט גרוויטציוני מקביל "לטרקטור הגרביטציוני". שנית השפעת התנע של הקרינה על גוף שחור גדולה מהשפעתה על קרח למשל, וגם לתוספת התנע של האור תהיה השפעה על שינוי המסלול. הבעיה היא שצריך לפתח טכניקה יעלה לצביעה יעילה וזולה של חלקים נירחבים על פני האסטרואיד.
החיפזון מן השטן:
טענתי בדבר הפיכת חלק מן האנרגיה לסיבוב, אף כי נכונה, אינה לגמרי רלבנטית לעניין.
אחרי הכל, חוק שימור התנע ימשיך לעבוד גם במצב זה ולכן מרכז הכובד המשותף של הטיל והאסטרואיד ימשיך לנוע כפי שנע לפני ההתנגשות בלי קשר לסיבוב.
זה אינו משנה את המסקנה הסופית האומרת שהתוצאה אינה ניתנת לחיזוי אבל זה משנה קצת את הסיבות לעובדה זו.
תנועת מרכז הכובד המשותף של רסיסי הטיל ורסיסי ורסיסי האסטרואיד אמנם ניתנת לחיזוי אבל מכיוון שאין דרך לחזות את תנועת הרסיסים אין גם דרך לחזות את תנועת הגוף העיקרי שיישאר מן האסטרואיד (בהנחה שיישאר גוף אחד – אחרת החיזוי מסובך עוד יותר).
מעניין לחשוב על כך שאילו היו הרסיסים ניתזים במהירות נמוכה מספיק אז היה ניתן לחשב את התוצאה הסופית כי בסופו של דבר הכל היה נופל חזרה על האסטרואיד אבל הבעיה היא שמהירות הבריחה מכח המשיכה של האסטרואיד היא נמוכה ביותר (בין מהירות הליכה מהירה למהירות ריצה קלה) כך שרוב הנתזים לא יחזרו לאסטרואיד לעולם.
צריך להבין שכל הנושא מורכב מכפי שהוא עשוי היראות ממבט ראשון.
עיקר היתרון של שיטת הגרירה הגרביטציונית הוא באי רגישותה לסיבוב האסטרואיד סביב צירו ולחוזקו של האסטרואיד. חסרונותיה הם בכך שהיא כלל לא יכולה להפעיל על האסטרואיד כח רציני (להערכתי יפעלו על האסטרואיד כולו פחות מעשרים גרם כח).
היא גם אינה פשוטה כפי שהיא עשויה להיראות כי על הטיל הגורר לעבור הלוך וחזור ליד האסטרואיד כאשר הוא משחזר את הגובה שאיבד במעבר בעודו מעבר לאסטרואיד ולא "מעליו" (כדי לא להפנות את סילון הגז הנפלט מן הרקטה לכוון האסטרואיד ולבטל את השפעת המשיכה).
החיסרון של שיטת הרשת שתיארתי הוא בכך שהיא רגישה לסיבוב האסטרואיד וכדי שתעבוד צריך כל פעם להרפות מן האסטרואיד ולתת לרשת ולמנועים להסתדר מחדש (להשתקם מן העיוות שנוצר בתצורתם עקב סיבוב האסטרואיד).
בקיצור – החיים לא פשוטים כפי שהם נראים ממבט ראשון וטוב שהם נמשכים ומאפשרים לנו גם מבט שני ושלישי.
למפות:)
כמו שאמרת שחיישנים לא יכולים לפמות את פני השטח של הגוף.
לאון:
כל זה ברור.
זה גם כתוב במאמר.
למה אמרת זאת?
החישנים שימוקמו על האסטרואיד מסוגלים לבצע אנליזות של מבנה האסטרואיד. יסודות ממנו הוא מורכב וכו. בנוסף הם מאפשרים למדוד מרחק אל האסטרואיד. ע"י מדידה ממושכת ניתן למצוא את מסלולו בצורה מדוייקת.
מסקנה, כמובן. (מסכנה היא… טוב לא חשוב מי אבל היא קשורה ב JJJJ )
רועי:
גם החיישנים לא יוכלו לחשב איזו נקודה על מעטפת האסטרואיד תמצא בין הטיל לבין מרכז הכובד של האסטרואיד ברגע הפגיעה (בין השאר משום שהחיישנים כלל לא יוכלו למפות את פני השטח של האסטרואיד).
הם גם לא יוכלו לדעת מה כוח העמידה שיוכל האסטרואיד להפגין מול פגיעה בנקודה (בלתי ידועה) זו.
כל זה, כמובן, מעבר להסתייגויות האחרות שהעליתי, שכלל לא נוגעות למידע מן החיישנים ובנוסף להסתייגויות נוספות שאנשי הטכניון בטח הספיקו לחשוב עליהן מאז שעברו את גיל חמש.
אגב, בעודי כותב דברים אלה הגעתי למסכנה שאני חושב שאני חושב.
האם אני יכול עכשיו להפעיל את שיקולו של דקארט כדי לחזור ולהתקיים?
מיכאל,
חשבתי כך, אך מעניין לדעת האם החיישנים שהצוות הטכניוני מתכנן למקם על האסטרואיד יוכלו להפוך את רעיון הטיל לאפשרי. אם נוכל לדעת את מהירות הסיבוב של האסטרואיד, למפות אותו במידה כלשהי ולדעת מאילו חומרים הוא עשוי, יתכן שזה יכול לעבוד.
עדיין, אני מסכים שגם אז זו נראית כדרך מסורבלת ומסוכנת לבצע את המשימה.
תודה על ההסבר.
רועי:
( jjjj בבקשה לא לקרוא )
זה בלתי אפשרי מכיוון שעצם הרעיון של להסיט את האסטרואיד על ידי מכה שלא תפרק אותו הוא טפשי. הרי אין לנו מושג מה עצמת החיבור בין חלקיקי האסטרואיד.
כבר בעצמך דיברת על זה שמנועים רקטיים שיחוברו לאסטרואיד עלויים לפרקו והרי מנועים רקטיים כאלה פועלים הרבה יותר בעדינות מאשר טיל שיתנגש באסטרואיד.
זה, כמובו, עוד לפני שמדברים על הנקודה שבה יש לפגוע כדי שעצמת ההתנגשות תהפוך ברובה לשינוי מסלול ולא לסיבוב. אין כל דרך לחשב נקודה זו בדיוק (למרות שאפשר לנסות לנחש).
מעבר לזה, כדי שהטיל יצבור אנרגיה משמעותית ויוכל להשפיע על האסטרואיד הוא צריך להאיץ זמן רב לפני הפגיעה. למעשה, כדי להיות יעיל, עליו להגיע למטרה אחרי שכל אנרגית הדלק שלו הפכה לאנרגיה קינטית. זה מקשה את הביצוע עוד יותר (אם המנוע מחובר לאסטרואיד אין לו כל בעיה לעבוד עד כלות הדלק).
JJJJ כנראה אוהב לזלזל בכל אחד – החל בחוקרי הטכניון שבוודאי חשבו על כך (כי באמת – זה הרי הרעיון הראשון שעולה לכל ילד בן חמש – צריך להיות קצת יותר חכם כדי להבין שאינו טוב). כבר המלצתי לך על הספר "מרד ההמונים" שבו מתארים אותו בדיוק נמרץ.
אגב – את כל הנ"ל לא אני כתבתי כי אני הרי בלתי אפשרי ולכן איני קיים.
תגובה ל jjjj
אסטרואיד בקוטר 400 מטר הוא לא קטן והוא בנפח
200x200x200x4x3.14
שהם כמאה מיליון מטרים מעוקבים שהם כמאתיים מיליון טונות, לכן, התנגשות של טיל במשקל טונות בודדות לא תעשה את העבודה ובנוסף בהתנגשות מהירה חלק גדול מהאנרגיה הקינטית של הטיל תהפוך לחום שלא יפעל להסטת האסטרואיד.
רק פעולה מיתמשכת על האסטרואיד תעשה את העבודה.
סבדרמיש יהודה
jjjj –
מוח של ילד בן 5 יכול להבין הרבה דברים. בין השאר, ילד בן 5 יכול גם לחשוב שאפשר לירות באקדח מים על השמש כדי לכבות אותה, או אפילו שלא צריך לדבר בנימוס לאנשים.
זה שהוא יכול לחשוב ככה, לא הופך את זה לנכון. את השמש אי-אפשר לכבות באקדח מים, ותמיד כדאי להתייחס לאנשים בנימוס.
מיכאל –
אשמח לשמוע למה באמת ההצעה של jjjj אינה אפשרית.
בברכת חברים,
רועי.
כל הכבוד לכולם ובמיוחד לשגית אורגל על ההשקעה הרבה
למיכאל, אתה לא אפשרי, ברור שזה אפשרי וגם מוח של ילד בן חמש יכול להבין זאת אבל כנראה שזה מעבר ליכולת שלך.
איינו יישנו הוא סטודנט אתיופי.
סטודנט די מבריק
אגב – כנראה זה שם סיני שתרגומו לעברית הוא נוכח נפקד 🙂
יהונתן:
מסתבר שאפשר לפעמים להנות גם מחלקי המאמר שאני בדרך כלל מדלג עליהם.
אכן – שם מעניין 🙂
מי זה "איינו יישנו"?
זו המצאה חדשה שפותחה בטכניון ? כמו דני דין הרואה ואינו נראה?
jjjj
חוץ מזה שזה בלתי אפשרי ולא ישיג את התוצאה הרצויה באמת אין בעיה.
מה הבעיה פשוט לקחת את הטיל הכי גדול שיש לנו כמו שיש לרוסיה למשל) למלא את הראש שלו בכמה טונות של בטון או מתכת למרות שבטון יהיה יותר זול… ולשלוח במהירות גדולה לעבר האסטרואיד (400 מטר זה אסטרואיד די קטן) כך שהפגיעה תסיט אותו ממסלולו בלי לפרק אותו, אם טיל אחד לא מספיק אפשר לשלוח טיל אחד אחרי השני עד שיוסט ממסלולו.
לנ. בחיפוש אחר העושר
רעיונך נחמד אבל הוא נראה לי בלתי ישים מן הסיבות הבאות:
1. קודם כל יש למצוא אסטרואיד שיהיה מספיק קל לשנות את מסלולו ולהביאו למסלול של כמעט התנגשות עם אסטרואיד המטרה. עליך לזכור שזו לא רק שאלה של מסה אלא גם של מיקום, כיוון ומהירות התנועה הנוכחית של האסטרואיד.
2. אחר כך יש לחשב את מסלול האסטרואיד המוסט ואת מסלול אסטרואיד המטרה בדיוק שכמעט לא יאמן
3. גם אחרי כל זה תישאר בעיה כי אם האסטרואיד ממשיך במסלול עצמאי – ללא תיקונים – הרי שככל הנראה לא ניתן יהיה לדאוג לכך שיישאר ליד אסטרואיד המטרה זמן מספיק כדי להשפיע (היתרון של מנוע מעשה ידי אדם הוא ביכולתו להתאים את מיקומו כדי להשיג השפעה מרבית. כאשר מדברים על שינוי מסלול כדור הארץ באמצעות אסטרואיד מדברים על תהליך שנמשך לאורך שנים ארוכות כשבכל פעם האסטרואיד חוזר וחולף על פני כדור הארץ ומסיט אותו קצת יותר).
מה עם לשנות כיוון (בעזרת החללית) של אסטרואיד קטן יותר שנימצא באיזור של האסטרואיד הפוגע, כדי להסיט את האסטרואיד הגדול מדרכו.
שאול,
זה לא ממש מדויק.
הקושי הכלכלי ללא ספק משחק כאן תפקיד אבל כן חסרים פתרונות ישימים ושום קושי כלכלי לא ימנע פתרון ישים אם הוא היחיד שיוכל להציל את המין האנושי מכליה (וכידוע, יש סיכוי גבוה – למעשה וודאות – לכך שאם לא נעשה דבר הרי שבשלב כלשהו יפגע בכדור הארץ אסטרואיד שיחסל אותנו).
הפתרון של הסטת אחד מירחי צדק נראה בלתי יישים – אני דווקא קראתי על רעיון לעשות שימוש דומה באחד האסטרואידים שמתקרבים אלינו אבל כל זה מתחיל מיצירת דרך לשנות את מסלול האסטרואיד – דבר שאמור להיות פשוט בהרבה מהוצאת ירח של צדק ממסלולו והבאתו למקום הנכון עבורנו.
לכן, אם יש לך רעיון נוסף כדאי שתעלה אותו.
אם הוא גם יהיה כלכלי זה יהיה בכלל טוב מאד.
אם אני מבין נכון, עיקר האתגר פה היה האתגר הכלכלי, כלומר להסיט את האסטרואיד מבלי לחרוג מהמגבלה הכלכלית, כיוון שפתרונות בכלל לא חסר.
כבר לפי 30 שנה העלו מדענים את הרעיון להסיט אחד מהירחים של צדק(!!!) למסלול מתוכנן היטב סביב כדור הארץ(!!!), וכך בתהליך איטי של עשרות מליוני שנה להסיט מהשמש את מרכז סך המסות של שני הגופים לקראת ההתנפחות העתידית שלה, ובכך להאריך את חיי האנושות על הפלנטה הכחלחלה שלנו. המגבלות שהוזכרו אז הן העלות העצומה, וכמובן החשש שאי מישהו יתבלבל בחישובים (ואף שאז עדיין לא ידעו שאפשר להתבלבל בחישובים בין מטרים לרגליים…), ולבסוף אותו ירח מלאכותי יתנגש בנו או יגרום להתרחקות מהירה מדי.
ביי
החיסרון של שימוש במנוע שיותקן על האסטרואיד הוא בשני היבטים מאד חשובים:
1. אם האסטרואיד לא מספיק חזק, המנוע עלול לפורר אותו (לפחות באזור החיבור) ולהשתחרר
2. קשה (למעשה בלתי אפשרי) לחשב את המיקום והכיוון בו צריך למקם מנוע יחיד שיסיט את האסטרואיד לכיוון הרצוי כי לשם כך צריך שהאסטרואיד לא יסתובב והרי אפילו אם אינו מסתובב עכשיו – מיקום לא נכון של המנוע יגרום לו להסתובב. פתרון באמצעות מנועים מחייב לפחות שלשה מנועים או מנוע יחיד שמותקן על מתקן המאפשר לו לשנות את כיוונו בכל צורה אפשרית בעודו מחובר לאסטרואיד (מתקן שמגביר את הסיכויים לפירוק נקודת החיבור).
אני מסתובב כבר כמה שנים עם רעיון שאפשר לבצע שינויי מסלול של אסטרואיד באמצעות צוות של (לפחות) שלשה מנועים רקטיים שכלל אינם מתחברים אליו אלא לוקחים אותו במעין רשת ענקית.
נדמה לי שכך ניתן להתגבר על כל הסכנות ולהשיג אפקטיביות גדולה בהרבה בגרירה.
עוד לא מצאתי למי בדיוק כדאי להציע את זה אז אולי הפרסום כאן הוא התחלה.
ירון,
אני מניח שהיתרון הוא בפשטות הפתרון. אם רוצים להתקין מנועים רקטיים על האסטרואיד הרי שצריך צוות עובדים מיומן, לדעת את מבנה האסטרואיד לפרטי-פרטיו ואת החומרים מהם הוא עשוי, לתכנן מתקן שיוודא שהמנועים הרקטיים לא יתנתקו מהאסטרואיד או ישברו אותו וכן הלאה.
אם המנועים הרקטיים נמצאים על גבי החללית עצמה, הרי שאתה נפטר מכל הגורמים המסבכים האלה, שקשה לתכנן אותם מראש.
במה שונה הפתרון של הסטה ע"י שימוש בכח המשיכה של החללית לפתרון של שימוש במנועים רקטיים חזקים?
לפי ההגיון שלי כח המשיכה בין החללית לאסטרואיד הוא רק תחליף לרצועת גרירה! כלומר, עדיין יהיה צורך במנועים רקטיים על מנת להסיט את האסטרואיד, רק שהם יהיו על החללית במקום על פני השטח של האסטרואיד.
למעשה יהיה יותר יעיל להפעיל את אותם מנועים רקטיים כדי להקנות מהירות גבוהה לחללית ואז להתנגש באסטרואיד. כמובן שרצוי שההתנגשות תיהיה אלסטית ושהאסטרואיד לא יתפרק כתוצאה מכך.
בהצלחה בתחרות.