מאמר ב-The Conversation טוען שהמשבר הדיגיטלי ומשבר האקלים הם מבחן מוסרי: בין “איום מוסרי” שמנרמל פגיעה לבין “מוזות מוסריות” שמוכיחות שאפשר לחבר עקרונות ורווח
מאת: ולרי ל. מאיירס, פסיכולוגית ארגונית ומרצה לניהול וארגונים, אוניברסיטת מישיגן
שיבוש דיגיטלי ומשבר האקלים מוצגים לא פעם כאתגרים כלכליים או חברתיים. אך הם כופים עלינו שאלות מוסריות קריטיות. מי יישא באחריות למחיר האנושי? ומה יידרש כדי לשנות תרבות עסקית כך שהמחירים הללו לא יטופלו כבלתי נמנעים – ואף ככאלה שאפשר לקבלם בהשלמה?
לשיטתי, התשובות יעצבו לא רק את השפעת הטכנולוגיה על האנושות ועל כדור הארץ, אלא גם את היסודות המוסריים של הדמוקרטיה עצמה.
כמרצה לניהול שחוקרת את אתיקת הייעוד (calling ethic) – התפיסה שעבודה יכולה להיות מונחית על ידי עקרונות וחובה מוסרית – אני סבורה שהרגע הנוכחי מובן ביותר כעימות בין שני דפוסי מנהיגות חוזרים.
דפוס אחד מצדיק ניצול ומסווה פגיעה כ״מחיר ההתקדמות״. בהסתמך על השימוש שעושה פרופ׳ למשפטים מאוניברסיטת ייל ג׳יימס ויטמן בביטוי ״האיום המוסרי״ (moral menace), אני משתמשת בו כאן כדי לכנות כוח חוזר זה.
מנגד, יש מנהיגים שמראים שאפשר לשלב עקרונות ורווחיות גם יחד. אני מכנה אותם ״מוזות מוסריות״ (moral muses): מנהיגים שהאכפתיות וההוגנות שלהם מאפשרות לאנשים ולארגונים לשגשג.
הניגוד חד: האיומים שולטים. המוזות מטפחות.
לטענתי, האיום מנצח לעיתים קרובות לא משום שהוא צודק, אלא משום שהפרקטיקות שלו התקבעו כאורתודוקסיה ניהולית ביחס לדרך שבה ״מותר״ להתייחס לבני אדם. ובכל זאת, אפשר לשבש את הדומיננטיות הזו: אם נעקוב אחר שורשיו העתיקים של האיום, ונלמד – כפי שעשו מוזות לאורך ההיסטוריה – כיצד לאלף אותו.
האיום: קהות חושים מנורמלת
האיום אינו רק חמדנות. מדובר במערכת של אכזריות, ששורשיה נטועים בדיני הקניין של רומא העתיקה, שבהם נשים, ילדים, אנשים משועבדים ובעלי חיים נחשבו רכוש, והיו כפופים להתעללות – כולל אלימות לפי רצון הבעלים. ויטמן מתאר כיצד יסוד משפטי זה התפתח לכדי ״איום מוסרי״ רחב יותר, שהפך לתבנית עמידה בקפיטליזם המערבי ושוכפל שוב ושוב.
בהמשך לרעיון הזה, אני טוענת שהאיום הסתגל והפך לנורמה בניהול עסקים – מבריתות מוסדיות עם אימפריות, ועד פרקטיקות יומיומיות.
התפתחות מכריעה של אכזריות מסחרית ממוסדת החלה במאה ה־15, כאשר צווים אפיפיוריים העניקו גושפנקה דתית לכיבושים מאיימים: מסעות של תפיסת אדמות, שיעבוד וגניבת עבודה. תיאורים בני התקופה מעידים על כך שאכזריות וניצול היו עמודי תווך של כלכלות הזמן.
במאה ה־17 עקפו סוחרים הולנדים את יריביהם הספרדים בהפיכת האיום ליעילות. האחוזון העליון העשיר ביותר, 1%, שלח מלחים למסעות קטלניים כדי לצבור הון, בעוד בני ארצם נותרו בין העניים באירופה. חוקרים שבחנו את התקופה – המכונה לעיתים ״תור הזהב ההולנדי״ – כתבו כי ״לא ציפינו למצוא את ‘חלוצי הקפיטליזם’ בערש החברה האזרחית כה קמצנים״.
מחוץ לאירופה פיתחו סוחרים שיטות חשבונאות, לוגיסטיקה ובקרת עבודה שמקסמו רווח באמצעות ברוטליזציה של עובדים משועבדים. ההיסטוריונית קייטלין רוזנטל מראה כיצד בעלי מטעים זיקקו את השיטות הללו, הבריטים שיכללו אותן, והאמריקנים הפכו אותן למוסדות.
לאחר שהאכזריות הפכה לנורמה ונוסחה מחדש כ״יעילות״, היא נעשתה – לכאורה – ההיגיון המגדיר של הניהול המודרני: לחלץ עוד ועוד תפוקה כדי להעשיר בעלי הון, בלי קשר למחיר האנושי. עיתונאים כלכליים כינו זאת ״הצד האפל של היעילות״. ובכל זאת לאיום יש גם הילה תרבותית: סדרות טלוויזיה פופולריות כמו “Billions” ו-“Yellowstone” מהללות ניצול, דומיננטיות ותכונות מן ״הרביעייה האפלה״ (dark tetrad) כמו מאקיאווליזם.
מחקרים מראים שסגנון מנהיגות מפואר זה מניב תוצאות בינוניות. האם מפתיע שרק 31% מהעובדים מדווחים שהם חשים מעורבות בעבודה?
ועדיין, האיום מעולם לא נותר ללא אתגר. בכל שלב של התקדמותו התנגדו לו מוזות – והתעקשו שהוגנות ואכפתיות ינצחו.
המוזה: שינוי מוסדות האיום
לאורך ההיסטוריה מוזות לא הסתפקו בהתנגדות לאיום; הן ביקשו לשנות את המוסדות עצמם שהחזיקו אותו. מתוך עיקרון, פעולותיהן המשבשות הטו מוסדות לכיוון אנושי ואתיק יותר – גם כשהאיום הסתגל כדי לשרוד.
דמות מוקדמת, בעלת אופי ״מוזי״, היא מרטין לותר, שב־1524 הצית מהפכה כאשר קרא תיגר על השפעת הכנסייה על המסחר. ב״מסחר וריבית״ הוא גינה פרקטיקות עסקיות ״שאינן שכנותיות״ ומטעות, והתעקש שהמסחר חייב להיות מונחה בידי חוק ומצפון ולא בידי חמדנות. (עם הזמן, כמובן, גם פרוטסטנטים השתמשו בדת כדי להצדיק עבדות ודומיננטיות – תזכורת לכך שהאיום ממציא את עצמו מחדש כשהוא מאותגר.)
במאה ה־18 קידם מייסד אמריקני ואיש עסקים, גוברנר מוריס, את מאבק המוזות כאשר דמיין מחדש את הכוח במדינה החדשה. בוועידת החוקה הוא הזהיר כי ״העשירים ישתדלו לבסס את שלטונם ולשעבד את השאר״ אם לא יוגבלו באמצעות חוק. הוא עיגן מגבלות על דומיננטיות אליטיסטית והעלה עקרונות אזרחיים במבוא לחוקה: צדק, אחדות, שלווה ורווחה כללית. לאורך הדורות קידמו מנהיגים נוספים – במדיניות ובעסקים – את האתיקה הזו.
בעת האחרונה יותר, Marriott International מדגימה כיצד חברות רווחיות יכולות לפעול לפי עקרונות מוזיים בלי לוותר על רווח. מאז הקמתה ב־1927 הדגישה מריוט את העיקרון ״אנשים לפני הכול״. ב־2010 מיסד מנהל משאבי האנוש הגלובלי דייוויד רודריגס ערך זה ביוזמת Take Care. בתגובה למגפת הקורונה ב־2020, תחת הנהגתו של המנכ״ל המנוח ארנה סורנסון, הורחבה היוזמה ל־Project We Care. בין היתר בזכות מחויבויות אלה, למריוט היו פחות ממחצית ההפסדים של מתחרות אמריקניות כמו הילטון והייאט.
מחקרים אמפיריים מאשרים את מה שמנהיגי מריוט הדגימו: מנהיגות משרתת (servant leadership) מייצרת מחויבות וביצועים חזקים יותר מצד עובדים, בהשוואה למנהיגות כריזמטית או ״טרנספורמטיבית״.
חשוב לציין שמנהיגים מוזיים מכוונים בדרך כלל ליעדים ביניים: רפורמה במוסדות ובממשל כדי להגביל את האיום. אך מאחר שהניהול עצמו נבנה על יסודות של איום, שינוי רחב היקף ידרוש מסה קריטית של מוזות מוסריות בעסקים.
גיוס המוזות המוסריות
רפורמות נקודתיות כמו מדיניות ידידותית למשפחה, יעדי ESG והתחייבויות לאדיבות הן מועילות, אך אינן מסוגלות לעקור מאות שנים של איום. נדרשת מסה קריטית של מוזות מוסריות שמסרבות להצדיק פגיעה בשם ההתקדמות, ומובילות איפוס תרבותי בהיגיון שמנחה עסקים.
משמעות הדבר היא עקירת קהות החושים הממוסדת והגדרה מחדש של מה נחשב יעילות, חדשנות וערך. משמעות הדבר היא גם עיגון עקרונות אזרחיים של אכפתיות וטובת הכלל, כפי שמוריס דמיין, והעצמת מנהיגים שמוכיחים שחמלה ורווחיות יכולות לחזק זו את זו.
ההיסטוריה מלמדת שמוזות אינן חריגות, וסיפוריהן מעשיים עבורנו כעת. לאורך תקופות הן הדגימו שהעדפת כבוד האדם מטפחת אמון, שגשוג וחיוניות חברתית. אך לעיתים קרובות מדי סיפוריהן קבורים או מודחקים – לא במקרה, אלא משום שהם מאיימים על מי שמרוויח מהאיום. ללא עיצוב מחדש מתמשך של מוסדות, האיום נוטה לחזור ולהתייצב תחת מסכות מוסריות חדשות.
השבת הסיפורים המוזיים לקדמת הבמה והעצמתם חיוניות לשינוי. אלה אינם רק אנקדוטות של התנגדות; אלו תכניות עבודה לקפיטליזם אנושי ובר-קיימא יותר.
עוד בנושא באתר הידען:
