דרום-סודן, זוטות ורשמים

בכתבה הקודמת דיברנו בשבחה של דרום-סודן, ובכל זאת יש דברים נוספים שכדאי לדעת: תחבורה ציבורית על שתי גלגלים, פסולת בנילוס הלבן * כדאי לבקר, אך גם להתכונן

לפני שנים רבות שמעתי כי “אם אין לך לומר דברים נחמדים מוטב שתשתוק”. מאחר שאת כל הדברים הטובים סיפרתי בכתבה קודמת מעט דברים פחות נחמדים.
מי שמגיע לג’ובה הבירה באופן עצמאי ואין מי שמחכה לו בשדה התעופה, יזדקק ל”תחבורה ציבורית” מושג שכמעט שאינו מוכר. יש אוטובוסים שמגיעים מאוגנדה, יש “מטאטו” מעין מוניות גדולות שמסיעות בין הישובים, אלא שאלה גם אלה ספורים והנסיעה בהם צפופה וממושכת.
לצורך הסעת נוסעים בדרכים המשובשות שבתוך העיר יש “מוניות אישיות”, אופנועים קטנים שמסיעים אחד ואפילו שני נוסעים, יש מחירים “קבועים” ויש תחנות מיועדות.

במסגרת “מסעותיי” הוזמנתי לארוחת ערב ב”מסעדה” שמתופעלת ע”י אחותו של הנהג, במבט ראשון נבהלתי אבל אחרי שהתיישבנו בחוץ הוגש אוכל שהיה טעים יותר מכל מה שהוגש במלונות ה”לבנים” שבג’ובה.

הנהג שהסיע אותי קנייתי, שני מלווים שדאגו לכל מחסורי – בני אוגנדה. בכל מקום בו יש חנות, קיוסק, מסעדה או עסק מסחרי עובדים בני קניה או אוגנדה, מה שעזר לי להחיות את הסואהילית הפשוטה שבפי, שכן למרות שהשפה הנפוצה היא ערבית הרי זו “ערבית-ג’ובה” שהדמיון בינה למעט הערבית שאני מלהג הוא במספרים בלבד. המקומות בהם פוגשים עובדים סודנים הם אך ורק בעבודות נקיון או שמירה.
בניסיון להבין מדוע אין בעלי עסקים או עובדים מיומנים סודנים נעניתי כי “הם עצלנים”, תגובה שהזכירה לי את הסיפורים על יחס האנגלים לקנייתים: בתחילת המאה ה-20 כדי להקים את מסילת הרכבת ממומבסה לאגם ויקטוריה, הביאו האנגלים מאות פועלים מהודו בטענה כי “הקנייתים עצלנים”… איך הגלגל מסתובב.
מאחר שמערכת הובלת מים אינה קיימת, מקבלים עסקים (כולל מלונות חדשים) את המים ממיכליות. לאחרונה תיקן שר הפנים תקנה שאוסרת על “זרים” לסחור במים. אולי זו התחלה של שינוי מצב ה”עצלנות”.

למעט החום והלחות, אחת התופעות היותר “מרשימות” כאשר מגיעים לבירת המדינה החדשה – ג’ובה, היא האשפה והפסולת שזרוקות ומפוזרות בכל אשר פונים. הרושם הוא (וכנראה המצב לאשורו) כי אין פינוי אשפה מסודר, כל אחד לעצמו, הווה אומר האשפה נזרקת מהחנויות או השווקים ישירות לרחוב. כאשר נוסעים בדרכים ניתן לזהות קירבה לישוב גדול ע”י כמויות האשפה הגדלות בצידי הדרכים. אפילו נהגים שמסיעים תיירים זורקים מכל הבא ליד דרך חלונות הרכב. ללא הצלחה ניסיתי להסביר לנהג שלי את השלילה שבכך… הוא המשיך כרגיל.
ניתן היה לקוות כי אם התארגנות הממשל והרשויות – יפסק ההרגל המגונה, אלא שעד אז מאחר שהארץ ברוכת גשמים, ומאחר שהאשפה מצטברת בתעלות ניקוז (טבעיות) שנוצרו בשולי הדרכים ובירכתי הרחובות – כל סופת גשמים יוצרת נחלי אשפה. הארץ כולה מהווה חלק מאגן הניקוז של הנילוס הלבן, כלומר סופות הגשמים מזרימות את האשפה לנילוס, אחרי סופה שולי הנהר הענק מכוסים באשפה.

מטרד נוסף שזורם בנילוס הוא שיחי היקינטון הכובשים וסותמים את אגם ויקטוריה, הרשויות סביב האגם “סופקות כפיים” מול הפולש הכובש והשיחים עושים דרכם במורד הנהר. איני יודע מה קורה באגם נאסר (מדרום לסכר אסואן) אבל יש להניח שהאשפה ושיחי היקינטון אינם מוסיפים לבריאותו ואינם מקלים על הפקת החשמל בסכר.

בימים אלה מתוכנן סכר להפקת חשמל באוגנדה. באתיופיה מקימים סכר אשר יטה מים לחקלאות, וישמש לייצור חשמל. עכשיו גם המדינה החדשה דרום-סודן מתכננת הקמת סכר להפקת חשמל – והמצרים זועמים.
הנילוס בדרום-סודן זורם במישור ולכן הסכר מתוכנן בקרבת המקום בו חוצה הנילוס את גבול אוגנדה במקום האחרון בו עדיין יש מפלים בתוך איזור שהיום מהווה חלק משמורת הטבע נימולה Nimule)) אחד המקומות אליהם באים תיירים לראות פילים. כבר היום קשה למצוא את הפילים מה יהיה אחרי הקמת הסכר?….
במפלי נימולה

בטיול רגלי בשמורת נימולה ראיתי נשרים מתרכזים על גבעה, התקרבנו (אני וה”רנג’ר”) ובעקבות הריח מצאנו מה משך את הנשרים: פגר (ירוי) אנטילופה. אני רגיל לראות ולזהות חיות בשטח, כאשר החיה הופכת לפגר הזיהוי קשה. מה עוד שבמבט ראשון חשבתי כי זה מין שעל פי הספרות המקצועית לא קיים בדרום-סודן.
כשחזרתי הביתה חיפשתי שוב בספרות המקצועית וראיתי כי הרושם הראשוני היה נכון.

רושם ראשוני שהיה מבוסס על ציור ה”משקפיים” הבהיר על מצח החיה, ציור שבשטח בולט וקל לזיהוי. הפגר היה שייך למין יחיד בסוגו – הירולה hirola, Beatragus hunteri, כלומר בסוג Beatragus יש רק מין אחד hunteri, והוא בסכנת הכחדה.
בחיפושי בספרות המקצועית התברר כי נסיונות גידול בשבי והשבה לטבע נכשלו והיום ידוע על מספר עדרים קטנים בצפון-מזרח קניה, מעריכים את אוכלוסית המין בפחות מ-300 פרטים.
עולם הטבע סוער בעקבות ההודעה על הכחדת הקרנף ה”שחור” (קרנף צר שפה), אז נכון שנעלם תת-מין שלו מאזור מסוים, יש צייד פראי שמסכן את המין. באפריקה יש כ-5000 פרטים של הקרנף ה”שחור” שבפעילות הגנה נכונה ישרדו גם את הסינים שמתבלים בקרניו את חייהם וגם את בני ערב שמתמשים בקרן כנדן וכידית ל”שבריה”. לא כך ההירולה ששרידיה נותרו רק באזור יובשני רווי חיכוכים (בגבול סומליה) עומדת בפני הכחדה וקשה להאמין שללא פעילות שמירה והגנה המין ישרוד. כלומר הייתי נוכח איך מין יחיד בסוגו הולך ונעלם, הולך ונכחד! כבוד מפוקפק.

ג’ונגלי (Jonglei) הוא אחד המחוזות הגדוליםבדרום-סודן שבתחומו ביצות ה”סוד”, כבר בשנות השלושים עלתה ההצעה לחפור תעלה שתייבש את הסוד ותוביל מים ישירות לנילוס ובשלב הבא תחבר בין אגמים בצפון קונגו לאגם צ’אד. התעלה היתה אמורה להגדיל את הזרימה בנילוס ב-25%, לייבש אדמות שישמשו למרעה ולשמש נתיב שיט, (ובשלב המתקדם לאושש את אגם צ’אד המתייבש), העבודות לחפירת התעלה החלו ב-1978 והתקדמו בדומה ללהט בו יובש אגם החולה.
כמו בייבוש החולה (להבדיל) ההשלכות הסביבתיות – יבוש שטחי ביצות ואגמים מהגדולים בעולם – לא היוו גורם ולא נלקחו בחשבון, למרבית המזל (לטוב או לרע) ב-1984 אחרי שנחפרו כ-250 ק”מ, תקפו מורדי דרום-סודן את מחנות העבודה ופוצצו חלק מכלי הצמ”ה, העובדים ברחו והשאירו את כל ציוד החפירה בשטח, ציוד שמהווה היום מצבה למיזמים מגלומנים מיותרים.

ושוב : על אף ובחלקו גם בגלל ה”פגמים”, החוסרים, הפשטות והראשוניות – דרום-סודן מהווה יעד לטיולי טבע מהטובים שיש.
לפרטים ועזרה עבור מי שירצה לבצע טיול יחיד ומיוחד
[email protected]