הרעב והנילוס

 תושבי קרן אפריקה סובלים מתקופת בצורת ארוכה שגורמת לרעב, רעב שפוגע במיליוני אנשים , רובם בסומליה אבל לא מעט רעבים יש גם במזרח אתיופיה, בצפון קניה ובצפון אוגנדה. 

לכאורה קניה , אוגנדה ואתיופיה אמורות להיות מוגנות מהסכנות שנובעות מבצורת ומעצירת גשמים , שכן אלו הן ארצות מבורכות בנהרות ובמקווי מים שיכולים לספק את צרכי כל אוכלוסיתן , אלא שכדי לספק את צרכי האוכלוסיה יש צורך בפיתוח אמצעי אגירה והובלה של מים …. ואלה חסרים.

אחד ממקורות המים היותר גדולים וקבועים הוא נהר הנילוס. כ 15% ממי הנילוס זורמים מאגם וויקטוריה ש”שייך” ונמצא בין אוגנדה , טנזניה וקניה. מקורות אגם וויקטוריה מגווונים ונוסף על שלושת הארצות לחופיו מגיעים גם מרואנדה , בורונדי וקונגו (דרום) ,(להלן : ארצות המקורות) כלומר את אגם וויקטוריה מזינים נחלים משש ארצות.

אגם וויקטוריה מזרים מימיו לנילוס הלבן . 85‫% מהמים באים מאגם טאנה שבאתיופיה וזורמים בנילוס הכחול. הנילוס הלבן והכחול נפגשים בחרטום שבסודן וחוצים את מדבריות סודן ומצרים עד לים-התיכון.

ב-1929 ניכפה הסכם על הארצות שבמעלה הנילוס , קניה , טנזניה ואוגנדה היו אז מושבות (קולוניות) , לאנגלים היה חשוב לשלוט בתעלת סואץ , מי ששולט במצרים שולט בסואץ , עורק החיים של מצרים הוא הנילוס, כלומר מי ששולט בנילוס שולט בתעלת סואץ . ‫(אלו גם היו הסיבות למסעות החיפוש של מקורות הנילוס). מהיותם “שליטי” מזרח אפריקה כפו האנגלים על מושבותיהם חוזה שאוסר אליהן לפתח מערכות מים שינצלו את מי הנילוס או שיפחיתו מהזרימה שמגיעה לקהיר.

 החוזה “חילק” את מי הנילוס בין סודן -15% ומצרים – 85% לאחרות…. כלום ! כאשר קיבלה סודן את עצמאותה ב 1959 “תוקן” החוזה ולסודן ניתנה הרשות /זכות להשתמש ב 25% ממי הנילוס ולמצרים 75%. הארצות במעלה הנילוס , הארצות שיושבות על מקורות הנהר הארוך בעולם נשארו …. “יתומות”/יבשות.

ברשימות קודמות הזכרתי את הסכנה לסיכסוכים בגלל מים , https://www.hayadan.org.il/rosentalwater_3005041 ואת העובדה שבכל זמן נתון יש כ 25 סיכסוכי מים שעלולים להפוך למלחמות על מים, אחד הסיכסוכים היותר חריפים הולך ומתפתח בין ארצות המקורות למצרים, סכסוך שעלול לפרוץ ולהתעצם אם לא יבואו הצדדים הניצים להסכמה, סכסוך שלבטח יכול להשפיע גם עלינו ….. ולו בעקיפין .

בזמן הקרוב מתכנסות (שוב) שש מדינות מזרח-אפריקה , אתיופיה , קניה, אוגנדה , טנזניה, קונגו ורואנדה , ארצות המקורות לנסיון לחתום על ‫”הסכם מסגרת לוויסות השימוש במי הנילוס” Cooperative Framework Agreement regulating use of the Nile. הכינוס מעורר התרגשות רבה בתקשורת בגלל חוסר ההסכמה של מצרים לוותר על “זכותה” למים ועוד יותר בגלל הכרזת אתיופיה כי מתחילות העבודות לבניית סכר ענק על הנילוס (הכחול) , סכר שיאפשר הטיה של מים להשקיה וליצור חשמל.

אנשי תקשורת מפנים זרקור לכוון שבדרך כלל אינו מושך תשומת לב ותוך כדי כך מדווחים דיווחים לא מדויקים . על “פגיעה בזכותה של מצרים” . למשל , לסר בראון עיתונאי של ה”ניו-יורק-טיימס” כותב על “הסכנה לדמוקרטיה החדשה של אפריקה (מצרים) ולאוכלוסיתה בת יותר מ 80 מיליון אם יתדלדלו מקורות מימיה”?

אולי כדאי שהעיתונאי המכובד ייזכור כי סביב מקורות הנילוס יושבים כ-250 מיליון אנשים שרמת החיים של רובם נמוכה מזו של המצרים ושעד היום היו מנועים מהקמת מפעלי-מים בגלל “חוזה” קולוניאלי , אולי כדאי שעתונאים בכלל יזכרו או ילמדו כי ה”הסכם” לחלוקת מי הנילוס נחתם בין האנגלים לבין עצמם . לכן גם היום לוחצים האנגלים להמשך קיומו של ה”חוזה”.

איני מבין בחוקים בין-לאומיים , לכן טרחתי ובדקתי : מסתבר כי בהסכמים שנחתמו לפני

קבלת עצמאות תקפים רק הסעיפים שמתייחסים לגבולות הארצות . נוסף על כך ראוי לזכור ולדעת כי אתיופיה , בורונדי , רואנדה וקונגו (דרום) אינן חתומות על ההסכם. ושוב 85% ממי הנילוס באים מאגם טאנה … מאתיופיה. עד כמה שאין בכך “הוגנות” כדאי לזכור שמצרים אינה תורמת לנילוס ולו טיפה אחת של מים. כך גם סודן (הצפונית) , שתיהן מדבריות ושחונות.

המצב הנכון (בניגוד לדיווחים שגויים ומטעים) הוא : חוזה 1929 אינו מחייב חוקית את הארצות שסביב למקורות הנילוס, ארצות המקורות אינן מנסות לתקן או לדון בחוזים מ 1929 ו 1959 שכן שוב חוזים אלה אינם חוקיים ואינם תקפים.

זכותם של 80 מיליון תושבי מצרים לשימוש במים אינה גדולה מזאת של 250 מיליון מזרח אפריקאים. לכן אין נסיון לשפר, לתקן , או לשנות חוזה שאינו תקף, ארצות המקורות מנסות לבנות ולארגן מסגרת הגיונית לשימוש במי הנילוס, אירגון לחלוקה שלא היתה קיימת. אין ארצות המקורות מנסות לעשוק את מצרים וליבש אותה , חוסר הפעילות במעלה הנילוס ‫(עד היום) אינה מהווה הסכמה לזכותה הבלעדית של מצרים על מי הנילוס אלא נובעת מחולשה ומחוסר יכולת כלכלית ליזום ולישם פיתוח , לכן תחילתו של פיתוח אינו אמור להוות איום אלא יישום זכותן של ארצות לנצל את המים .

זכותן ההיסטורית והחוקית של ארצות במעלה הנילוס ברורה ונהירה גם לגופים בין-לאומיים ולכן יש לקוות שכאשר ארצות אלה יתחילו לממש זכות זאת תהיה להן תמיכה רחבה וגורפת .

נוסף לדרישות של הארצות במעלה הנהר נוסף שחקן חדש למערכת , יש מדינה חדשה….נכון שרוב רובה של דרום סודן מקבל גשמים לרוב אבל אין זה אומר שהמדינה החדשה לא תדרוש את חלקה במי היאור .

לכל שינוי, מיזם או תהליך תהיה השפעה גורפת. ראינו איך סכר אסואן “תורם” להעלמות החול מחופינו כמו גם ירידה בכמות הדגים בגלל חוסר בהזרמת חמרי מזון . המצרים ממשיכים ביישום התכנית ה”גרנדיוזית” לפיתוח חקלאות במדבר המערבי בעזרת מי הנילוס שיובלו ב”תעלת תושקה” , ברקע יש תכנית להוביל מים לסיני …. האם יהיו למצרים מספיק מים למימוש התכניות ?