שמירת טבע

גם היום יש מי שכופר בצורך לשמור על הטבע בו אנו חיים‮ ‬ועל סביבתנו (‬הטבעית)‬

גם היום יש מי שכופר בצורך לשמור על הטבע בו אנו חיים ועל סביבתנו (הטבעית ). ניתן לסלוח למי שאינו מבין ויודע, שכן רבים הם אלה שיומם קשה וכל מאוויהם בקיום מיידי, אותם ניתן לחנך ולהם ניתן להסביר איך שמירה על סביבתם הטבעית תקל תשפר את חייהם.

הכופרים הקשים יותר הם בעיקר משתי קבוצות: דתיים קנאים ש”שמים יהבם באל” ומאמינים כי האדם הוא נזר-הבריאה ומכח תפקידו לשלוט בכל מותר לו להשמיד, לקלקל ולפגוע שכן “הכל משמים” ואם ירצה האל ניתן לתקן כל קילקול.

הקבוצה השניה היא – מדענים (מדעני כורסא) שמשוכנעים כי באמצעות הטכנולוגיה ניתן יהיה ליצור סביבה מלאכותית “שבה יוכל הגזע האנושי לחיות ללא כל תלות בטבע”. אלה הם המסוכנים שבכופרים שכן עליהם מסתמכים מנהיגים קצרי ראות, חסרי חזון, חסרי מוסר ובעלי ענין מיידי בלבד.

לחברי הקבוצה הראשונה כדאי להזכיר כי אם אכן יצירי ה”בריאה” אנחנו, הרי כך גם שאר היצורים ואם אכן תפקידו של האדם הוא “לשלוט בעולם”, הרי מכל שליט מצופה שיהיה מוסרי וצודק לכולם. (ראה ביקורו של הנסיך הקטן אצל המלך).

באשר ל”מדעני הכורסא ” (וגם ביניהם יש המאמינים בבריאה…… ) עם אלה קשה להתווכח שכן מי שמוכן לוותר על ריח הגשם הקרב, על קולות סערת ברקים, על מראות טבע, כנראה מוכן לוותר גם על כל היצירות שנוצרו בהשראת הטבע, משוררים, ציירים, מחברי מוזיקה, אדריכלים ויוצרים אחרים שואבים את השראתם מסביבתם הטבעית, יצירה שההשראה לה באה שלא מסביבה טיבעית (אם זה אפשרי “) תהיה מעוותת – כמו רעיונות אותם כופרים.

על פי ציורי סלע במערות בצרפת, ציורי קיר וסלע באפריקה הדרומית, שרידי פולחן וטקס במערות מגורים פרה-היסטוריות, וכן על פי מסורת והתנהגות חברות ראשוניות (פרימיטיוויות) היום, ניתן להסיק כי בחברה האנושית הקדומה הייתה הערכה רבה לטבע הסובב את האדם, האדם ראה עצמו כחלק מהטבע.

קל לתאר ולשער עד כמה חסרי צבע היו חיינו ללא מיני ציפורים, פרחים ופרפרים, עד כמה חסרי עניין היו חיינו לו כל היערות הפכו לשדות חקלאיים, עד כמה נורא היה המראה לו כל חופינו היו תחומים ברבי קומות, גם אם לא הורגים את החיות ישירות הרי דחיקת רגליהן מבתי גידול והרס סביבתם מביאה להעלמות מינים לעד.

מומחים חישבו ומצאו כי אם מצמצמים שטח מחיה מסוים בחצי, מאבדים 15 אחוזים מהמינים שבו. ובכל זאת – אנחנו חיים בחברה ” חומרנית ” ולכן כדאי להסתמך על נתונים חומריים: מבין מיליוני המינים שאנחנו מכירים (בעלי חיים וצמחים) מאות תורמים לקיומנו המידי: מזון, לבוש, מגורים, תנועה, תרופות, בכל אשר נפנה אנו נפגשים במוצרים הבאים מהטבע, אפילו דלק-מאובן נפט לא היה ללא היערות הקדומים ונזכיר שוב את ההשראה לכל יצירות התרבות באשר היא, תשעים אחוז מהקלוריות שהאנושות צורכת (במזון) באים מכמאה צמחים! זאת למרות שיש עשרות אלפי צמחים נוספים שיכולים לשמש כמזון, אם תמשיך האנושות לגדול בקצב הנוכחי נהיה מוכרחים ללמוד להשתמש במקורות מזון נוספים, אם לא נשמור על היערות ייעלמו צמחים אלה מבלי שנדע מה הפסדנו.

ההערכה היא שקיימים מינים רבים -חיות וצמחים – שעדין אינם מוכרים למדע ובהם -כמו גם במינים מוכרים – טמונים פתרונות לבעיות רבות של החברה האנושית – תרופות,ממתיקים, דלק, ועוד לדוגמא: בתקופה האחרונה החלו במיצוי רוק של עטלפים – ערפדים בדרום אמריקה, לטיפול בקרישי דם, רעלים שמופקים מצדפים קוניים משמשים כסמי אילחוש, פיתוח חיסונים וטיפול במלריה מבוסס על צמחים שונים, והרשימה ארוכה.

עצם קיומינו תלוי במה שאקולוגים מכנים “שרותי הסביבה” (ecosystem services) מינים צמחים רבים מספקים את שרותם לסביבה – ולנו תוך כדי פעילות ענפה:
ע”י מניעת סחיפת קרקע, אחרים משפיעים על מזג האוויר, על רמות החמצן וגאזים אחרים באטמוספירה, על הפיכת אנרגית אור ושמש לאנרגיה זמינה לנו, ע”י “אכילת אשפה” והחזרתה למחזור האנרגיה, בקיצור הפיכת כדור הארץ למקום מתאים למגורי אדם.
אם מתייחסים ל”שרותי הסביבה ” כמובנים מאליהם שאין להתחשב בם גורמים לאסונות, לדוגמא: מסתבר כי מאז 1950 איבדנו בעולם כחמישית מכיסוי הקרקע ע”י סחיפה. זאת בגלל הסרת כיסוי הצומח שמונע סחף.

על פי חשבונות המבוססים על הערכות של המערכת הביולוגית של עולמנו – חי וצומח – החברה האנושית משתמשת, משנה או מבזבזת ארבעים אחוז מכושר הייצור של כלל המערכת. למרות צפיפות האוכלוסיה האנושית זה שימוש העולה פי מאות מונים על הצריכה והספיקה של כל המינים יחדיו. כלומר אנחנו שואבים משאבים שהולכים וכלים הולכים ונגמרים!

לאחרונה, בעקבות הבנתם של שומרי הטבע כי יש להתייצב בפני החברה החומרית, נערכים מחקרים כלכליים ומסתבר כי שטחים שנישמרים כשמורות טבע “משלמים עצמם” פי ארבעה ויותר מאשר אילו “פותחו” – לנדל”ן, חקלאות וכו ', הרווח הכלכלי בא מהמבקרים בשמורה ומאפשר פיתוח ללא פגיעה בטבע וללא סיכון עתידי לסביבה – פיתוח בר קיימא.

ממחקרים במרכזים עירוניים הסתבר כי ההוצאה לשיפור איכות האוויר – מסננים ומתקנים מונעי זיהום בתעשיה השתלמה תוך שנה, בעיקר בירידה בהעדרויות מהעבודה בגלל מחלות ומיפגעי זיהום. כלומר השמירה על סביבתנו הטיבעית כדאית כלכלית.
אבל מעל לכל ( לדעתי ) – אנחנו תוצר של סביבתנו הטיבעית, יצירה של הטבע שסביבנו, הכוח הטכנולוגי שמאפשר לנו להרוס את סביבתנו חייב לשמש לשימור הסביבה, זו חובתנו המוסרית לעצמנו ולסביבתנו.

מסתבר כי התובנה המוסרית בצורך לא לפגוע בטבע ובסביבה קימת מקדמת-דנא: אצל חברות ראשוניות ( פרימיטיויות) מקובל וידוע כי לא פוגעים שלא לצורך ולא הורסים מה שלא ניתן לשקם. ילידי דרום-אמריקה – אינדיאנים החיים ביערות העד חיים עם סביבתם באיזון, לוקחים רק את הדרוש להם ומכבדים את כל היצורים (והצמחים) בסביבתם. האינואיטים (אסקימוסים) בצפון צדים כדי צרכיהם ותו לא.

הסאן (בושמנים) בדרא”ף חיים בסביבה מדברית ויודעים להפיק ממנה את צרכיהם מבלי לפגוע בטבע, כך גם הפיגמים במרכז – אפריקה, במעבי יערות הגשם.

גם רועים החיים בסביבתם זמן רב, יודעים איך לנצל את המרעה עבור מיקנם בשיתוף עם חיות הבר ויודעים לא לפגוע בטורפים אלא עם אלה מסכנים את חיות הבית, אפילו חקלאים אירופאים למדו שאפשר לפזר מזון לאילים בחורף כדי למנוע חדירתם לשדות.
המצב משתנה כאשר אוכלוסיה אנושית מגיעה לסביבה חדשה, כאן כנראה מוסרות העקבות המסורתיות – אולי בגלל חוסר הרגשת שייכות – והפגיעה בסביבה ובטבע לא נחשבת לאיסור: על פי חוקרים שונים, מתיישביה הוותיקים של אוסטרליה שהגיעו מאיי האוקינוס ההודי (אבוריג'ינים) השמידו את חיות הכיס הגדולות ואת טורפיהן.

על פי אותה הנחה חיסלו מתיישבי אמריקה כמעט את כל הצמחוניים הגדולים ( המגה פאונה ), מי שהגיע אלפי שנים מאוחר יותר השמידו את היתר: האמריקאים החדשים הצליחו להשמיד כשישים מיליון תאואים (בופלוס) ובאותה ” הזדמנות גם את האינדיאנים.
הדוגמא הקרובה לנו היא השמדת היערות במזרח התיכון בידי הכובשים לאורך ההיסטוריה. לאורך ההיסטוריה ניצלו אנשים את משאבי הטבע – לאוכל, ביגוד, תרופות, טקסי מסורת ודת, ובתקופות “חדשות” ל”ספורט “. עם גידול האוכלוסיה האנושית השתכללו שיטות הצייד, הכריה, העיבוד החקלאי, כל זאת כאילו משאבי הטבע אינם מתכלים.

בגלל העלמות העכבות והאיסורים התרבותיים – מסורתיים הושמד הטבע ונפגעה הסביבה ברוב חלקי העולם, עד להופעת התובנה המדעית בצורך לשמור על הסביבה לשמר את הקיים ולאושש את מה שניתן לשחזר.

שמירת טבע בגירסה ראשונית הופיעה כבר בימי הביניים, בעלי קרקעות אמידים מינו “שומרי יערות” שעיקר תפקידם היה למנוע צייד וכריתת עצים – לא בגלל הצורך לשמור על הקיים אלא כדי שבעל הבית יוכל בעצמו להנות מ”ספורט” הצייד ולמכור עצים.
במאה השש-עשרה -באמריקה הצפונית חוקקו חוקים להגנה על חיות ציידף כלומר איילים, אווזים, וכד ', זאת כדי לאפשר המשך” ה”ספורט המכובד ” של צייד חיות בר. טורפים וחיות אחרות וכן צמחים לא קיבלו הגנה. נוסח זה של “שמירת טבע” השפיע על מינים מספר של “חיות-צייד” להמשיך ולהתקיים ב”איים” שסביבם הושמד הכל.

גם כאשר הייתה נכונות ” מדעית ” לשמר מינים למען העתיד היה השימור ע”י צייד והצגת החיות המפוחלצות באוספים פרטיים ובשלב מאוחר יותר במוזיאונים. נוסח שמירה – או מחקר שכזה השתמר במידה מסוימת עד לפני זמן לא רב – פעם סיפרתי לזואולוג ידוע על תצפית בפרט נדיר במקום לא מקובל ותגובתו היתה “תביא לי עור”, כלומר עד שלא יהיה מוצג מוזיאוני מפוחלץ אין זו תצפית אמינה !

הצורך לשמור על הטבע כמכלול בצורה מדעית מבוקרת ושלמה הופיע רק לקראת סוף המאה השמונה עשרה. בעקבות שחיטתם של כשישים מיליון ביזונים ( באמריקה ) נישארו כחמש מאות חיות, מיני עופות שונים הוכחדו כדי לפאר בנוצותיהן כובעי גברות היונה הנודדת שלהקותיה היו משחירות את שמי אמריקה נעלמה לחלוטין.

ההכרה במספרים אלה היכתה זואולוגים בתדהמה והתוצאה היתה פירסומים שונים בצורך לשמר את הטבע. ה”פארק” הראשון הוכרז ב-1872 – פארק יילוסטון.- בעקבותיו הוכרזו שמורות בקנדה ובאוסטרליה ומעט מאוחר יותר הוכרזה שמורת קרוגר (דרא'ף)
בשנת 1900, היתה ארה'ב הראשונה שחוקקה חוקים לשמירה על חיות, למסחר והחזקת ציפורים וחיות, וליבוא חיות מארצות אחרות. החוקים היו מיועדים להגן על הפאונה האמריקאית שכן בה-בעת המשיכו אמריקאים וארופאים לשחוט חיות בר ברחבי העולם. אפריקה, הודו, דרום-אמריקה המשיכו לשמש את תאוות הרצח של ציידים ששבו לביתם בספינות עמוסות חיות בר וחלקיהן לקישוט קירות הציידים.

תארו לעצמכם איך יגבו אותם ציידים אם יראו עיט שמקשט את העץ בו הוא מקנן בראשי ציידים, אריה שחורז לצווארו שיני צייד, פיל שמתהדר בצמות משערות צייד, גורילה חובשת קרקפת של צייד (בלונדיני).

עם קבלת עצמאות מדינית ביותר ויותר מדינות הלכה והתחזקה ההכרה בצורך לשמירה על חיות הבר אבל המפנה הקיצוני להכרה בצורך לשמירת הטבע כולו, הווה אומר הצורך בשמירה על סביבה טבעית הגיע בשנות השישים ( המאה העשרים ). ב-1962 התפרסם סיפרה של רחל קרסון – האביב הדומם. קרסון, ביולוגית ימית בהכשרתה תיארה בסיפרה עולם שקט, שומם ומת, שבו לא שומעים ציוץ צפרים, לא רואים פרפרים, לא מריחים פרחים, כל זאת בעקבות השימוש הנירחב בקוטלי חרקים ( בעיקר אז הדי.די.טי.). בעקבות דאגה הולכת וגוברת חוקק הקונגרס של ארה”ב את החוק להגנה על מינים בסכנה E.S.C.A המאפשר להקיף במסגרת החוק גם מינים בעולם כולו ( לא רק בארה”ב).

ב-1971 הורחב החוק כדי שיכלול גם מינים ימיים. כמעצמה עולמית יש לארה”ב השפעה מכרעת על כוון הפעילות בעולם כולו כך שלמרות ” עבר דמים ” הולכות רב המדינות בעקבותיה. אחרי הקמת האו”ם הוקמה בו מחלקה בין-לאומית לשמירה על הטבע (IUCN) שתפקידה לאסוף מידע על מינים בסכנה, לפרסם מידע זה, ובעזרת הפירסום לאסוף תקציבים לתיקון. IUCN עזרה ב-1961 להקים את WWF- הקרן העולמית לחיות הבר.

בחסות גופים לא ממשלתיים נחתמה אמנה בין לאומית לפיקוח ומניעת מיסחר במינים מהבר (CITES). עד סוף המאה הצטרפו לאמנה כ-135 מדינות. ב-1992 התאפו בריו (ברזיל) נציגים מ-128 מדינות ל”פיסגת האדמה”, לדיונים בבעיות סביבתיות בניסיון להגיע להסכמים והתחיבויות מדיניות לפעולה בנידון רוב המשתתפות התחייבו למלא אחרי החלטות הכנס לדוגמא: ארצות התחייבו להפריש אחוז מסוים משטחן ליצירת שמורות טבע, וכן להפנות משאבי פיתוח ל”פיתוח בר קיימא”, כלומר פיתוח שמתחשב במשאבים הטיבעיים תוך הבנה שיש לשמרם ותוך ראיה עתידית כוללת.

עשר שנים מאוחר יותר, ב-2002 התכנסו שוב גופים ירוקים ונציגי ממשלות בדורבן ( דרא'ף ), מסתבר שדווקא במדינות שנחשבות לפחות מפותחות רבים יותר הסיכויים לשמירה על הטבע, זאת מאחר ולמרות השחיטה ההמונית בידי ציידים אמריקאים וארופאים עדיין רבים האזורים הבילתי פגועים שאותם ניתן לשקם.

מהכרת הצורך ליצירת שיטחי שמורות גדולים שיספקו לדריהם את המרחב הטיבעי המתאים הדרוש למיחיה, ניסגר הכינוס (שלא נעדרו בו סממנים פוליטיים) תחת הסיסמא שמורות ללא גבולות. אלא שהפעם אין זו רק סיסמא: בצפון אמריקה קיימת כבר זמן רב שמורה החובקת בתוכה את גבול קנדה-ארה”ב. באפריקה הדרומית שולבו שלש שמורות לאחת המקיפה שטחים בדרא”ף, נמיביה ובוטצואנה. שמורה נוספת בשלבי איחוד תשיק לגבולות דרא”ף מוזמביק וזימבבואה.

במערב אפריקה החליטו מדינות החוף ליצור שמורה ימית שתשתרע ממאוריטניה ועד קמרון. קמרון, גבון, הרפוליקה המרכז אפריקאית, הסכימו ליצור מסדרונות יער שיאפשרו קשר רציף בין שמורות יער בשיטחן. בגבול קניה טנזניה יש שלש שמורות (בכל צד) שמהוות בתי גידול רציפים המאפשרים לשוכניהם ריבוי טבעי נאות ותנאי מחיה קרובים עד כמה שאפשר לתנאים בלתי מופרעים.

הארצות הפחות מפותחות הם אלא שבהן קיים הטבע בקירוב המירבי למקור, ומכאן צומחת בעית השימור העיקרית, שכן ארצות אלא הם גם העניות מחד ומאידך בהן ריבוי טיבעי גבוה, כך שהלחץ על שיטחי שמורות גבוהה ורציף, אם כפלישות חקלאיות, ברוא יערות, צייד, או לחץ ע”י רועים החודרים לשמורות עם עדריהם.

הפתרון הוא כלכלי: בארצות שונות (בעיקר באפריקה) קמים ופעילים אירגונים שרואים את תפקידם בשמירת הטבע ע”י ובעזרת התושבים המקומיים התושבים מוזמנים לקחת חלק פעיל בהחזקה השותפת של השמורות – כפקחים, שוערים, ונותני שירותים למבקרים בשמורות, מיזמי תיירות מוקמים ומופעלים ע”י התושבים או בשיתופם, הרווחים מדמי כניסה לשמורות וכן מהשירותים הניתנים למבקרים מופנים לטובת התושבים – לבניית בתי-ספר, מרפאות, שרותים קהילתיים ועוד, בשמורות בהן יש צורך בדילול (מבוקר) של חיות נעשה הדבר ע”י התושבים וכך הם מקבלים ” בשר-צייד ” וכן תמורה עבור חלקי חיות שניתנים למחירה ( עורות, שיניים, וכד '). כך ניתנת האפשרות לתושבים להתפרנס מהשמורה ומתוך כך נוצר קשר טבעי הגורם להרגשת מחויבות והבנה בצורך של קיום השמורות והצורך הרחב של שמירה על הטבע.

אחת הבעיות הקשות היא כי דווקא בארצות בעלות מיגוון ביולוגי עשיר נפוצה השחיתות בשלטון ( שוחד וכד '), על פי סקר שנערך בארצות כמו – ניגריה וקניה מתברר כי כסף שהיה מיועד לשמירת טבע הגיע לכיסי פקידים משחתים, פקחים קיבלו שוחד כדי לאפשר צייד חיות וכריתת עצים בשמורות, מצב שעל פי הסוקרים מאיים על השמורות יותר מלחץ האוכלוסיה.

השמדת פילים וקרנפים (באסיה ובאפריקה) נתמכה ע”י מקבלי שוחד בדרגי שלטון גבוהים. כריתת יערות מאושרת ( לחברות מערביות ) תמורת תשלומים שמנים שמופנים לחשבונות פרטיים. הליך זה נפסק ברגע שהאוכלוסייה המקומית מקבלת את סמכות השמירה.

במערב שמורת המסאי-מרה ( קניה ) קבלה חברה פרטית השייכת למסאים את ניהול השמורה: הצייד הפראי ניפסק ( בתקופה האחרונה נעצרו מאתיים וחמישים עבריני צייד – לאומת חמישה עשר בצד המיזרחי – המנוהל ע”י הממשלה ), דרכי הגישה משופרות, שרותי התיירות הורחבו, חדירת רועים ועדריהם הופסקה, כל זאת לטובת התושבים והשמורה כאחד.

בישראל

כבר הזכרתי כי בגלל היותנו מרכז סיכסוכים לאורך כל ההיסטוריה, לא נותר הרבה מהטבע המפואר שהיה כאן, עם הגיעם של הישראלים החדשים להתישבות בארץ התגלמה המחויבות לארץ בסיסמה הידועה ” נלבישך שלמת בטון ומלט ” ואכן בלהט הפיתוח לא ניתנה לצורך הסביבתי תשומת לב.

חול וחצץ נשדדו משפת הים כאילו אין מחר, שיכונים הוקמו ללא כל מחשבה על איכות חיים, הצורך בפיתוח חקלאות ותעשיה ייושם ללא כל חשבון ארוך תווך והתחשבות במאגרים ( מים ). שמירת הטבע הופקדה ביד המחלקה להגנת הצומח שהיתה אגף בנושאי מזיקים לחקלאות והדברתם, ועיקר פעילותה היתה במתן הדרכה לחקלאים בנושאי הדברה.

התמונה השתנתה בעקבות אחד האסונות הגדולים לטבע הארץ-ישראלי: ייבוש החולה., בעקבות הייבוש קמה החברה להגנת הטבע כגוף התנדבותי שעיקר פעילותו היתה ניסיונות (והצלחות) לשמור על הנותר ולחנך את העם בצורך לשמירת הטבע, כתוצאה מפעילות החברה הוקמה הרשות לשמירת הטבע, כאשר לצורך הקמת הרשות וניהולה ניבחר האלוף אברהם יפה.

אברהם (צייד חובב) ריכז סביבו צוות מקצועי שרעיון שמירת הטבע היה טבוע בהם, בעזרת קנאים לענין קודם נושא שמירת הטבע ובעקבות מערכת החינוך שהוקמה ע”י החברה הוטמע הרעיון בכל שכבות העם. הכרזת שמורות בכל רחבי הארץ, פיקוח על צייד מבוקר, מניעת קטיף פירחי בר, מניעת פגיעה באלמוגים, הם חלק מההצלחות. יש לציין את הכרזת שמורות הענק בנגב – שמורת מכתש רמון ושמורת הנחלים הגדולים ( פראן, ציחור,צניפים, חיון ) שמורות שבגודלן – יחסית לגודל המדינה אין דומה להן בעולם כולו.

הצלחה כבירה נוספת היא ההשבה של מינים לטבע: איילים בצפון, ראמים ופראים בדרום. פעילות מועדוני צפרים ודומיהם, כל אלה נחשבים להצלחה על פי כל קנה-מידה שהוא, יחד עם זאת התפוצצות אוכלוסיה אנושית, עליה חדשה ( שאינה מחונכת לשמירת טבע ) בעיות תקציביות בחברה להגנת הטבע, רמיסת כל חלקה טובה והפיכת דרכי עפר מותרות למאגרי אבק בלתי נדלה ולמעברי חתחתים, בעקבות ריבוי התנועה ברכב רב מינוע, שנהפך לבעיה עולמית, כל זאת בצרוף העובדה שרשות שמורות הטבע אוחדה עם רשות הגנים מעמיד את המשך ההצלחה בסימן שאלה ומוטב שנהיה מודעים.

חזרה לעולם הגדול. כולנו שמענו על השמדת הפילים באפריקה שהגיעה לממדים מדאיגים בשנות ה שבעים (המאה הקודמת). בעיקבות פעילות פיקוח חריפה – פיקוח בשמורות מחד ומאידח איסור עולמי על הסחר בשנהב, הביאו להתיצבות אוכלוסית הפילים האפריקאים.

לאחרונה אנחנו שומעים על ירידה חדה במיספר האריות באפריקה, על פי הערכות היו באפריקה בשנות השמונים (המאה הקודמת) כמאתיים אלף אריות, על פי אותן הערכות מיספר האריות היום הוא עשרים אלף – עשירית !

נפילה זו באה בעיקר בגלל ” התנגשות ” בין האריות לאוכלוסיה האנושית – רועים וחקלאים כאחד מגינים על מיקנם כנגד הטורפים, יחד עם זאת גם לצייד פראי תרומה לנפילה כמו גם ללחץ האנושי על שיטחי מחיה. האריות כמו הפילים הם יצורים גדולים ואהודים (בציבור העולמי) ולכן משמשים מדד למצב הסביבה, שכן במקום בו היו פילים והיום אינם אין מי שיפתח שבילי מרעה בסבכים, אין מי שיפיץ זרעים גדולים (כמו דקל דום ואחרים) אין מי שיפתח בורות מים עונתיים, עיקר “תפקידם הסביבתי” של אריות הוא לשמור על רמות נאותות של טרפם, כלומר הם ה”מדללים” הטבעיים כשאין אריות גדלה אוכלוסית טרפם ( תאואים, זברות, ואנטילופות שונות) ללא הסרת פרטים חולים, זקנים וללא דילול, והתוצאה תהיה תמותה המונית כתוצאה ממחלות ומחוסר מזון. מאחר ויתכן כי יש מי שלא מיחס חשיבות לר'מ הרי שוב יש צורך בפניה לצד הכלכלי.

על פי נתונים שנתקבלו מלווינים – בעשרים השנים האחרונות פחתה כמות הפיטופלנקטון באוקינוסים בארבעים אחוז. פיטופלנקטון הם “צמחים זעירים” ותפקידם הסביבתי הוא בקליטת דו – תחמוצת הפחמן מהאטמוספירה הפיכתו למקור אנרגיה וכך לשמש כבסיס המזון העיקרי והחשוב ביותר באוקיינוסים, כלומר פחות פיטופלנקטון = פחות דגים = פחות מזון לאנושות.

הנפילה בכמות הפיטופלנקטון מיוחסת לשילוב גורמים – התחממות עולמית, החור באוזון, זיהום כימי של הימים, כך שיד החברה האנושית (התעשיתית) היא גורם משמעותי. אחד מענפי הדייג החשובים, דייג הסלומון ניפגע קשות מאחר ודגי הסלמון (אילתית) העולים בנהרות להתרבות ולהטיל נתקלים במחסומים אנושיים – סכרים שאינם מאפשרים את המשך המסע במעלה הנהרות גורמים לנפילה במספרים מדאיגים. חלק מהפתרון הוא הסדרת מעברים מיוחדים המאפשרים לדגים להמשיך במסעם, כדי להגדיל את הספקת הדגים לשוק הוקמו חוות המגדלות דגים בכלובים (בים הפתוח) אלא שאת הדגיגים לחוות אלא יש לאסוף מהטבע ( מראשי הנהרות בהם מטילים הדגים ) מה שכמובן פוגע באוכלוסיה הטבעית. מעריכים את האוכלוסיה העולמית של דגי הסלמון בשני-מיליון פרטים, כל שנה בורחים מכלובים כחצי מליון דגים, לאחרונה התברר כי צאצאי תערובת (בין דגים מהטבע ודגים מכלובים) אינם מצליחים להשלים את מסעם לנהרות בהם מטילים כלומר, דור שני לבני תערובת אינם מתרבים והפגיעה מתעצמת.

מחזור חיים הפוך מדגי הסלומון מציין את הצלופחים שנחשבים למעדן אצל אניני טעם. הצלופחים מתחילים את חייהם באוקינוס (כנראה בים סרגוס) תחילה כביצים ואחר כדגיגים הם מגיעים לשפכי נהרות ועולים בהם, במעלה הנהרות גדלים ומתבגרים הצלופחים ויכולים להגיע לגיל מופלג (עד שמונים שנה), אלא ששוב במעלה הנהרות יש סכרים החוסמים את דרכי הצלופחים (הדגיגים) אלה שהתגברו על המחסומים נתקלים ברשתות דייגים שאוספים אותם לצורך גידול בחוות.

גם כאן אין (עדיין) אפשרות לרבות צלופחים בשבי, (מה שנעשה בהצלחה עם הדניס אצלנו), כך שלמרות התובנה כי שני מיני הדגים חשובים לכלכה כמקור מזון טרם הגיעו העוסקים בנושא לאפשרות של ניצול המשאב ללא פגיעה בעתידו, או במילים אחרות – פיתוח בר קיימא.

בשנה שעברה, 2003, פרסם ארגון שמירת הטבע הבינלאומי (IUCN). על פי הדוח הזה, 2000 מינים נתונים בסכנת הכחדה מידית וזאת בלי לדעת מה קורה אצל אלפי המינים שאין המדע מכיר.

בין המינים ניזכרים: זאב סימיין (מאתיופיה), קוף עכביש (דרום אמריקה), נמר השלג (אסיה), אנטילופת הבונגו (אפריקה) באוסטרליה נעלם זאת הכיס כבר בתחילת המאה ( הקודמת ) ואחריו בתור השד הטסמני, הלוויתן האפור (צפון האוקינוס האטלנטי) ועוד מינים רבים של צמחים וחיות שפחות מוכרים לקהל הרחב. ושוב כדי לכמת (כלכלית), אחד המינים הוא שפמנון המקונג – שמגיע ל-3 מטר אורך ולמשקל של 300 ק”ג. דג זה מהווה את אחד ממקורות המיחיה החשובים למיליוני יושבי גדות הנהר (בעיקר בויאטנם) ואלה מחפשים מקורות מחיה חילופיים.

מי שקובע את סדר היום העולמי בשמירת הטבע (כמו בדברים אחרים) הוא השלטון בארה”ב – הנשיא. הנשיא הנוכחי הורם לשלטון כשהוא נישא ע”י חברות ותאגידים ששמירת הטבע לא בראש מעיניהם (בלשון המעטה), חברות דלק ומחצבים שבעליהן ומנהליהם לא הפנימו את הצורך לשמור על סביבתנו (יחד עם היתרון הכלכלי בשמירת הסביבה) ולכן מדיניות סביבה שקודמה ע”י הנשיאים הקודמים – מדשדשת אצל בוש, יחד עם זאת הלובי ה”ירוק ” של נבחרי הציבור הולך ומתרחב, והשפעתו מתחזקת, כך שניתן לקוות כי בהמשך דרכו יחזור השלטון בארה'ב לאהדתו ולמעשיו למען הטבע ובא לסביבתנו גואל.