רכישת רשת 13 בידי קבוצת הייטקיסטים בהובלת אסף רפפורט מציבה בפני הערוץ מבחן גדול: להמשיך במודל של תקשורת מקוטבת ומשכנעת־משוכנעים, או לפתח עיתונות שקופה, שיטתית ואמינה יותר לעידן של משבר אמת ואובדן אמון
עם הרכישה של ערוץ 13 על ידי קבוצת ההייטקיסטים בראשות אסף רפפורט, האם הערוץ ייתן לנו עוד מאותו דבר – תקשורת מגויסת, מוטה ובסופו של דבר כזו שמשכנעת את המשוכנעים – או ינצל את ההזדמנות הייחודית שלו כדי להתמודד עם האתגרים העמוקים של עולם התקשורת במאה ה-21? במילים אחרות, האם נקבל את הערוץ שמגיע לנו, או את הערוץ שאנחנו צריכים?
להגיע לאמת זו משימה קשה מאי פעם.
כלומר, במובנים מסוימים זה קל באופן קיצוני. פותחים את הצ׳אט ושואלים שאלה והנה היא – האמת. או לפחות אמת כלשהי. אך מה קורה כאשר אנשים שונים אוחזים בגרסא שונה של האמת? כל אחד והטיעונים שלו, כל אחת והעובדות שלה. איך מכריעים בויכוחים כאשר ברור שלשני הצדדים יש תשובה לכל דבר? מהר מאוד מגיעים ויכוחים מגיעים לשלב של מבוכה, שבו מבינים שהצדדים מדברים על מציאות כל כך שונה שצריך פשוט לחתוך את הדיון ולהחליט שלא להסכים.
המבוכה הזו היא לא דבר מיוחד או נדיר. למעשה היא מאפיין מרכזי של התקופה שאנחנו חיים בה, שסוציולוגים מכנים אותה תקופה פוסט-מודרנית. התקופה הזו מאופיינת על ידי ניגוד לתקופה המודרנית שקדמה לה. במודרנה היתה שאיפה לאמת אחת, יציבה והחלטית, העתיד היה ברור ומבטיח וכל מה שהיה צריך לעשות זה לשעוט קדימה ולקצור את הפירות של ההתפתחויות הטכנולוגיות והעלייה באיכות החיים.
אך הרעיון הזה קרס.
בתקופה המודרנית היה מקובל לחשוב שתרבויות שונות מתפתחות על אותו רצף, שתחילתו במערות וסופו בתרבות המערבית, כאשר מדינות מתפתחות נמצאות איפשהו בדרך להפוך למערביות. עכשיו אנחנו מבינים שזה לא כך, ושלתרבויות שונות יש תפיסות עולם שונות והן מתפתחות למקום שונה. חמור מכך, היסטוריונים כגון תומאס קון הראו שאפילו המדע לא מתקדם בקו ישר. יש בו מהפיכות ומשברים, הוא לפעמים חוזר אחורה כדי להתקדם קדימה.
התקופה הפוסט-מודרנית מתאפיינת ברלטיביזם, כלומר בהיעדר סמכות מוסכמת על האמת. כבר לא מדברים במושגים של אמת אבסולוטית – יש נראטיבים, שכל אחד מתאים להקשר חברתי מסוים, ואין אפשרות להכריע ביניהם. אבל כך זה נראה רק מנקודת מבט של סוציולוגים. עבור האזרח הפשוט, האמת דווקא ברורה וחדה מאוד, אולי יותר מאי פעם. הכי קל להמחיש את זה בעזרת המפגינים הפרו-פלסטיניים בקמפוסים בארה״ב. אותם אנשים מאמינים בנראטיב פשוט מאין כמוהו, שאותו מהדהדים להם בחזרה במעגל סגור ברשתות החברתיות. כאשר יש מישהו שמערער על זה, הוא מיד מתויג כ״ציוני״ ולכן כאחד שלא צריך להקשיב לו.
אך הדבר קורה גם בתוך ישראל, כאשר יש מי שעבורם 14 הוא ערוץ תרעלה ויש שעבורם 12 הוא ערוץ תבהלה. יש כאלה שמצביעים על מפת האינטרסים של בעלי המניות של כל הערוצים, על האג׳נדות הפוליטיות שלהם, ועל קשרי הון-שלטון. השורה התחתונה, בכל מקרה, היא שלא צריך להקשיב למה שנאמר בערוצים של הצד השני. הערוצים, מצידם, ממשיכים לשכנע רק את המשוכנעים מראש. ויכוחים מגיעים לשלב המביך ואז ננטשים, כי עם הצד השני פשוט אי אפשר לדבר.
בעיה או הזדמנות
השמרנים יגידו ששפכנו את התינוק עם מי האמבט. הם נזכרים בערגה בתקופה שבה היו אנשים שהיה אפשר להאמין להם. האמנו להם כי הם בטלוויזיה, או כי הם מומחים או נבחרי ציבור. קיבלנו את זה שאם הם אומרים משהו – זה אמת. המצב הזה הביא איתו הרבה יתרונות: היתה תחושת יציבות וביטחון. היתה וודאות.
ואז מה שקרה זה שנפתחנו לתפיסות עולם שונות. החלטנו להכיל את כולן, ואיבדנו את מה שמחזיק אותנו ביחד. אין לנו יותר את מדורת השבט, וגם לא את זקני השבט שיגידו לנו מה נכון. במקום זה אנחנו רואים התפרצויות של חצבת כי אנשים לא מאמינים יותר לרופאים. הפרוגרסיבים, הם יטענו, הרסו את החברה עם רב-תרבותיות וגלובליזם ומחקו את הערכים הישנים והטובים.
לכן יש שמרנים שקוראים להחזיר את הגלגל לאחור, לבטל את הרב-תרבותיות, ו״לעשות את אמריקה [או ישראל] גדולה שוב״ – כלומר הומוגנית, כזו שבה יש רק את תפיסת העולם שלנו.
אבל ההיסטוריה לא הולכת אחורה. המודרניות קרסה בצדק. כי יותר מכל דבר אחר, המודרניות היתה אשליה. הגורמים שהחזיקו בעבר במונופול על האמת (המלך, המדינה, הדת) התבררו כנביאי שקר. באמת יש בעולם נראטיבים שאי אפשר להכריע ביניהם. התקשורת באמת מושפעת מאינטרסים כלכליים ובאמת מקדמת עמדות אידיאולוגיות. אפילו התהליך המדעי הכי ריגורוזי באמת מגיע לתוצאות שגויות לפעמים.
מצאנו את עצמינו בנעליו של הציבור יום אחרי שהוכרז שהמלך הוא עירום – בעוד שהמלך מתמיד בהתכחשותו.
במקרים רבים, לאנשים שמנסים לתווך לנו את האמת יש כוונות טובות. הם רוצים לקדם אידיאולוגיות וערכים שיהיו לטובת הכלל, לדעתם. אבל זו חרב פיפיות. הם לא מבינים שמיכל האמון שניתן להם הפסיק להתמלא, והם נוסעים עכשיו על אדים. תקשורת המיינסטיים מלאה בפרובוקציות, קליק בייט, rage bate, פרשנויות ודעות שנפרשות על פני מהדורות ומוספים שלמים ופונות למשוכנעים מראש. בסוף, זה מה שמביא טראפיק. אבל זה גם מה שמערער את האמון בגוף התקשורת כולו. פוליטיקאים תמיד ייקחו את העמדה שמועילה להם פוליטית, בין אם ניתן לנמק אותה או לא, והציבור מודע לזה.
נכון, יש גם עיתונאים מצוינים שעושים תחקירי עומק ועבודת שטח. לפעמים הצעת חוק של פוליטיקאים מגובה בחודשים ושנים של עבודת מטה מקצועית. אבל האמון כבר לא נמצא שם. התרגלנו לחשוד ולפקפק במי שלא מהקבוצה שלנו, ולהקשיב רק למי שכן.
מהם הכלים שלנו, בשלב הזה, כדי להבין את המציאות? אנחנו מאלתרים, סומכים על האינטואיציה ומוצאים אנשים שאנחנו מרגישים שאפשר להאמין להם. אבל זו שיטה פגומה מהיסוד, שבאופן בלתי נמנע מביאה למצב שבו לאנשים שונים יש תפיסה שונה לחלוטין של המציאות. אם מקור ידע כלשהו רוצה להטות את דעת הקהל, הוא יכול לעשות זאת בקלות על ידי בחירת נושאי הדיווח והמיסגור שלהם. לאנשים פרטיים אין כמעט שום יכולת להתגונן מפני זה: הם לא יכולים לבדוק כל נושא לאשורו ולהצליב מקורות מידע, במיוחד אם הם חשופים לגופי תקשורת בודדים. לא סתם הרבה מעשירי העולם משקיעים בגופי תקשורת, אפילו אם הם הפסדיים. הם הבינו שאם יודעים איך לעשות את זה, את דעת הקהל אפשר לקנות כסף.
המצב הזה הוא כר פורה להטיית אישוש, שבה אנשים מקשיבים רק לדעות וטענות שהם גם ככה מסכימים איתן, ומסננים את כל השאר. איש איש בתיבת התהודה שלו, כל אחד מקצין את דעותיו.
התפקיד החברתי של גוף תקשורת היום הוא לא לקדם אידיאולוגיה או מפלגה פוליטית כזו או אחרת. את זה יש לנו בשפע, וזה בעיקר עובד בלהעמיק את הקיטוב וחוסר האמון בתקשורת. לגוף תקשורת היום יש משימה הרבה יותר גדולה, חשובה ודחופה: דרוש גוף תקשורת שמקדם את האמון של הציבור באמת.
אבל את זה לא ניתן להשיג בשיטות הישנות. אנשים לא יאמינו אוטומטית למה שמשודר בחדשות, כי הם יודעים שבערוצים אחרים משדרים דברים אחרים. הם לא יאמינו דווקא לעיתונאי כזה או אחר, כי תמיד יהיו עוד אנשים ברשתות החברתיות שיטענו דברים שמתאימים להם יותר.
מהו גוף התקשורת שמגיע לנו? כזה שיש בו רק ספקולציות, הגזמות, תיאוריות קונספירציה והשמצות פרועות של הצד השני. אבל זה לא מה שאנחנו צריכים.
גוף התקשורת שאנחנו צריכים
גוף תקשורת שמתאים לעידן שלנו הוא כזה שמגדיר בצורה ברורה את התהליך העיתונאי, ומשקף אותו לציבור. כאשר מה שמציעים לציבור זה מסקנות (בעיקר אם זה בצורה של מאמרי דעה ופרשנויות), קל לפסול אותן ולהתעלם. הציבור מבין שבעצם מבקשים ממנו לסמוך על אדם כזה או אחר, כאשר למעשה עברו הימים שבהם אנחנו סומכים על האנשים עצמם. אנשים תמיד יהיו צבועים באינטרסים או באג׳נדות. להיפך: התקשורת צריכה להציע לאנשים שיטה.
הקריסה של המודרניות הוכיחה שהאמת לא שייכת למי שנולד איתה, למי שצועק הכי חזק, או זה שיש לו הכי הרבה כסף. האמת שייכת למי שיש לו את השיטה הטובה ביותר להגיע אליה, ושמיישם אותה בצורה הכי דקדקנית. וזה לא למרות, אלא בגלל שהוא לפעמים טועה ומוכן ללמוד מהטעויות שלו ולתקן אותן. זה לא קל, בטח לא באקלים התקשורתי של ימינו – אבל זה הכרחי.
איך יודעים מה נכון? האמת היא שלא תמיד יודעים. אבל יודעים כמה התהליך שלנו היה נכון, כמה יסודית היתה העבודה שעשינו, עד כמה הבנו ושקלנו את הטיעונים הנגדיים ועד כמה הנימוק שלנו לוגי ומסודר. כאשר יש שיטה ברורה, מוכחת ומוסכמת להגיע לאמת, וכשאף צד לא זורק את השיטה הזו לפח רק כדי לנצח בויכוח – אין סיבה שלא נצליח לראות עין בעין. זה דורש סבלנות, זה דורש ״חינוך שוק״ מסוים, אבל זה הכרחי.
ההיסטוריה לא חוזרת אחורה. לא יהיו יותר מלכים, מנהיגי דת או עיתונאים שנאמין למה שהם אומרים כי הם אמרו זאת. אך העתיד יכול ללכת בכיוונים שונים. אנחנו יכולים להמשיך לאחוז כל אחד בדעותיו ללא ביקורת, אך זה יהיה כמו לנווט בשיירה שבה כולם עם עיניים מכוסות. נצטרך מתישהו ליפול לבור כדי להבין שהלכנו בכיוון הלא נכון, ויכול להיות שגם זה לא יהיה מספיק.
האפשרות השניה היא להודות בעוולותינו: לא תמיד ידענו את האמת, אבל תמיד דיברנו כאילו היא נתונה לנו. כן, זה נכון לכולם. היינו מושפעים מאינטרסים, אג׳נדות, וסתם כשלים לוגיים. נאחזנו בנוסטלגיה בתקופה שבה מה שאמרנו היה אמיתי ללא עוררין. טעינו, אבל אנחנו יכולים להשתפר. אנחנו יכולים לשאוף לאמת טובה יותר, נכונה יותר ויציבה יותר. אחת שאפשר להאמין בה ולבנות בעזרתה עתיד טוב יותר לכולם.
באיחולי הצלחה רבים לערוץ 13 החדש.
עוד בנושא באתר הידען:
