אנשים חשים יותר כאב כאשר הם מאמינים שיש כוונת זדון מאחורי גורם הכאב

כך מגלה מחקר חדש של פסיכולוגים מאוניברסיטת הארווארד * ומסתבר שגם לתסמונת האישה המוכה שמכחישה את מצבה יש הסבר

"אתם תמשיכו לעמוד בשמש, עד שתישרפו!" צעקה המ"כית, ואנו, טירונים צעירים שכמותנו, המשכנו לעמוד דום בשמש הקופחת, באחד מהימים החמים ביותר של הקיץ. מטר אחד משמאלנו, גג הרעפים של הבניין הסמוך הטיל צל קריר ומזמין. אבל המ"כית רצתה להעניש אותנו וסירבה להזיז את כל הכתה מטר אחד לשמאל. במבט לאחור, למרות שאכן סיימנו את אותו יום כשאנו שזופים כאינדיאנים, איש מאיתנו לא נכווה כוויות שמש של ממש, אבל הכאב שחשנו היה ממשי ביותר ותוגבר בתחושה שרצונה של המ"כית היה להעניש אותנו – להכאיב ולפגוע בנו – ויכולתה לממש את השאיפה.

האם אנו אכן חווים יותר כאב כאשר יש כוונת זדון מאחוריו? אם כן, מדוע? ואם מנגנון כזה אכן קיים, מה בכלל התועלת שבו?

לפחות על חלק מהשאלות ענו לאחרונה חוקרים מאוניברסיטת הארווארד, שגילו כי תחושת הכאב שלנו תלויה, לפחות בחלקה, בכוונה שאנו מייחסים לגורם הכאב. קורט גריי, סטודנט לדוקטורט, ערך מחקר יוצא-דופן צד בצד עם דניאל ווגנר, פרופסור לפסיכולוגיה. המשתתפים במחקר, ארבעים ושמונה מתנדבים בריאים, חשבו שעליהם לבצע מטלות מסוימות במסגרת המחקר, כגון סידור צבעים. אחת מהמטלות היתה 'מטלת הכאב', שבמהלכה ניתן למתנדבים שוק חשמלי קצר אך כואב. המתנדבים האמינו כי הבוחן, היושב בחדר הסמוך, יכול לבחור את המטלה אותה ידרשו לעשות, והמידע הועבר אליהם דרך מסך מחשב, עם 'טוויסט' קטן – מדי פעם היה המחשב יכול לשנות את בחירת הבוחן, ולתת למתנדב את מטלת הכאב, במקום המטלה שבחר הבוחן.

המתנדבים שקיבלו את מטלת הכאב מתוך בחירת הבוחן, דירגו את מכות החשמל ככואבות משמעותית יותר ממכות החשמל שקיבלו כאשר המחשב שינה את בחירת הבוחן. יתירה מכך, אלו שקיבלו את מכות החשמל שלא מתוך כוונה, הסתגלו אליהן מהר יותר ודירגו אותן ככואבות פחות ופחות. לעומתם, אלו שקיבלו את מכות החשמל מתוך כוונת הבוחן, המשיכו לחוש את מלוא הכאב בכל פעם ופעם.

התשובה, לפיכך, היא שאנו אכן חשים כאב רב יותר, כאשר הוא נגרם לנו בכוונה תחילה. היטיב לנסח זאת גריי עצמו, כשאמר כי, "השוו בין סטירה מידידה, כאשר היא מנסה להציל אותנו מיתוש, לעומת אותה סטירה מאהובה שנזרקה. מהראשונה אנו שוכחים בין-רגע, בעוד שהשניה עוקצת את לחיינו לשארית הלילה."

גריי מציע כי מנגנון זה חשוב מבחינה אבולוציונית, מכיוון שככל שאנו סובלים יותר, כך נרצה יותר לעצור הכל ולטפל במקור הכאב. "אם [מקור הכאב] הוא בפגיעה בשוגג, רוב הסיכויים הם שזה מקרה אחד בלבד, ואין צורך לעשות שום דבר לגביו. לעומת זאת, אם מדובר בפגיעה מכוונת, הרי שיתכן שהיא רק הראשונה מני רבות, ולכן כדאי לשים לב אליה ולעשות משהו בנידון. זה הגיוני שהגוף והמוח שלנו יגבירו את תחושת הכאב, כאשר אנו יודעים שהכאב יכול לאותת על איומים להישרדותנו."

המחקר עשוי להסביר גם מדוע העינוי משמש ככלי יעיל כל-כך להשגת וידויים (אמיתיים או כוזבים). לא זאת בלבד שטכניקות העינויים מייסרות בפני עצמן, אלא שגם כוונת הזדון שמאחוריהן מוסיפה לכאבו של הקורבן. מהצד השני, במידה והקורבן מאמין שאירועים אלימים אינם מכוונים, הם עשויים לכאוב פחות. עובדה זו עשויה לספק הסבר חלקי לעובדה שנשים רבות הנמצאות במערכת-יחסים אלימה אינן מוכנות לעזוב את בן-זוגן לחיים. כאשר הן מצדיקות בפני עצמן שהשותף המכה לא התכוון באמת לפגוע בהן, הן עשויות להפחית בכך את תחושת הכאב, וכתוצאה מכך ישאפו פחות לצאת ממערכת היחסים הקשה.

את הטירונות סיימתי כבר לפני שנים רבות, אך פניה של אותה מ"כית נותרו חרותים בזכרוני. זו הסיבה שברגע שנכנסתי לכתה האוניברסיטאית בה אני מלמד, זיהיתי אותה מיד. הבעת פניה באותו רגע העידה כי גם היא זיהתה אותי כעושה הצרות של הטירונות. שבריר שנייה לאחר מכן, ראיתי כי כבר ריצדה במוחה המחשבה שאני עלול להתנקם בה. האם אעשה זאת? כמובן שלא, אבל אניח לה להמשיך לדאוג. נכון הוא כי הכאב גדול יותר כשהוא נגרם בזדון, אך דאגה וחשש אכזריים יותר מכל כאב.

לידיעה באתר אוניברסיטת הארווארד