אחת התוצאות הטובות של הקורונה – הגבלת הביקורים בשמורות הטבע

במשך שנים רבות אני (ושכמותי) קורא לרשויות השונות, למקבלי החלטות, למנהלי אתרים ולשומרי הטבע, לפתח מערכות להגבלת מבקרים בהתאם לכושר הנשיאה של כל שמורה. עכשיו הדבר נעשה

כל מי שקורא מאמרים סביבתיים בשבועות האחרונים נוכח כי כל הכותבים מאוחדים בדעה כי “הווירוס עושה טוב לסביבה”. פליטות המזהמים בכלל וגזי החממה בפרט בעולם כולו ירדו בעשרות אחוזים, עופות ויונקים ניצלו את הרחובות השקטים (שפעם היו יערות) שוטטו בהם כאילו הם שוב ביתם. המים בתעלות ונציה נקיים ודגים שוחים בהם, אצלנו יעלים משוטטים בקרבת החוף וצבאים רועים בשלווה.

במקום אחר כתבתי שלמרות הצער על חיי אנשים, יש לנגיף השפעות חיוביות. ירידה בפליטות, ירידה בפעילות כלכלית תמתן את טירוף הגלובליזציה. חשש מאכילת חיות בר ימתן את הפגיעה במגוון המינים ובסביבה. במילים אחרות: מגפת הקורונה עושה טוב לסביבה הטבעית.

בשל הבנת השינויים החיוביים קוראים הכותבים לניצול הנתונים שמצטברים בזמן המגיפה כדי ליישם התנהגות סביבתית. יש צורך לחקור את השינויים החיוביים ויישומם בהמשך הדרך גם אחרי שהווירוס לא יהווה סכנה.
לא מדובר רק בירידה בפליטת מזהמים. אם עד היום היו מי שחשבו כי אפשר לחיות בעולם ללא סביבה טבעית הרי שברגע שהסגר נפתח ואנשים “פרצו” החוצה התברר גם לספקנים עד כמה חזקה הנהיה לטבע, עד כמה חזק הצורך האנושי לראות ולחוש שדה ירוק, ים כחול ואפילו מדבר מצהיב. צורך ונהייה אלו גרמו גם לספקנים להבין עד כמה היצור האנושי הוא חלק מהטבע.

אחד השינויים החיוביים לסביבה הטבעית שכבר מתהווה, שמסתמן כי ישאר לזמן רב הוא “הריחוק החברתי”, הצורך לשמור על מרחק בין איש לרעהו כדי למנוע הדבקה והפצה של הווירוס. ריחוק חברתי פירושו ריווח הצפיפות שעד היום היתה אחד הסממנים הבולטים של התנהגות החברה האנושית. ריחוק חברתי פירושו כי כאשר יוצאים למרחבים הפתוחים יאלצו היוצאים לשמור על “מרווח בריאותי”. התוצאה המתבקשת תהיה פחות צפיפות בחופים, פחות אנשים ביערות, פחות מבקרים בשמורות הטבע, פחות רומסים בשבילי המדבר ובנחלי הצפון, פחות רעש ופחות הפרעה במרחבים שעדיין נשארו טבעיים, וטוב שכך.

במשך שנים רבות אני (ושכמותי) קורא לרשויות השונות, למקבלי החלטות, למנהלי אתרים ולשומרי הטבע, לפתח מערכות להגבלת מבקרים בהתאם לכושר נשיאה. מערכות שיבדקו את כושר הנשיאה של שמורות, יערות, חופים וכל מקום או אתר שקולט מבקרים. אין ספק כי ככל שימעטו המבקרים כך יתמתן הנזק אבל אין גם ספק בצורך האנושי החברתי לצאת לטבע. לכן, לאחר שנקבע כושר נשיאה, היישום יהיה תמיד פשרה בין הרצון והצורך לבקר לבין הנזק שנגרם לאתר, שתאפשר ביקור תוך גרימת נזק מיזערי. הפשרה תכתיב את ניהול מספר המבקרים באתר.

למרות הצורך החיוני לנהל אתרים על-פי כושר הנשיאה, ולמרות פניות חוזרות ונשנות ודרישה להגביל כניסת מטיילים לשמורות ולהגביל את מספר האנשים בחופים או את מספר ההולכים בשבילים, דבר לא נעשה, וההגבלה היחידה על מספר המבקרים והשוהים היא קיבולת מגרשי החניה.
ברבים מהמקרים ניהול אתרים נמדד ע׳׳י מספר צלצולי הקופות. במילים אחרות, עד היום כמעט לא היתה התחשבות בכושר הנשיאה של אתרים והמדד היחידי הקובע היה כסף.

עכשיו המצב משתנה, שכן מספר המבקרים יוגבל בהתאמה לגודל השטח המבוקר, לא עוד קיבולת מגרשי החניה אלא האפשרות לאדם לבקר באתר תוך שמירה על “ריחוק חברתי”, לא עוד צפיפות בחופים, לא עוד דריסת שבילים במדבר, לא עוד קהל צפוף ורעשני ביערות ובשמורות טבע, ה”ריחוק החברתי” יחליף את כושר הנשיאה, הצורך וההנחיה ב”ריחוק חברתי” שייושמו, יחליפו את הצורך בסקרי כושר נשיאה, ועל כך – תודה לנגיף.