דילמת היציאה ממשבר הקורונה – הכסף או החיים?

חוקר כלכלה ברת קיימא מציע לנצל את המשבר, ולתקן פגמים בסיסיים שחשף בעצם מהותה של כלכלת השוק שמתמחרת את עובדי שירותי הבריאות והחינוך בזול, ואת יועצי עסקי האוויר ביוקר. עוד נחשף שחיי אדם מקבלים ערך אפס

(עדכון 22/4/2020 הוחלפה הכותרת. הכותרת הקודמת היתה איך יראה העולם של אחרי הקורונה? ארבע אפשרויות)

מאת: סיימון מאיר, עמית מחקר בכלכלה אקולוגית, מרכז המחקר לשגשוג בר קיימא, אוניברסיטת סוריי, בריטניה. תרגום: דפנה רביב

איפה נהיה בעוד 6 חודשים, שנה, עשר שנים מהיום? אני שוכב ער בלילה תוהה מה העתיד טומן בחובו לאהובי. החברים וקרובי המשפחה הפגיעים שלי. אני תוהה מה יקרה עם העבודה שלי, למרות שאני בר-מזל יותר מאחרים: אני מקבל דמי מחלה הולמים ויכול לעבוד מרחוק. אני כותב את המאמר הזה מבריטניה, מקום שבו יש לי חברים עצמאיים שבוהים אל חודשים ללא הכנסה, חברים שכבר איבדו מקומות עבודה. ההסכם שמשלם 80% משכרי יפוג בדצמבר. נגיף הקורונה מכה את הכלכלה קשות. האם מישהו יחפש עובדים כשאזדקק לעבודה?
ישנם כמה תרחישים אפשריים, כולם תלויים בצורה בה ממשלות והחברה יגיבו לנגיף הקורונה והתוצאה הכלכלית שלו. הלוואי ונשתמש במשבר הזה כדי לבנות מחדש, ליצור משהו טוב ואנושי יותר. אבל אנחנו עלולים לגלוש למשהו גרוע יותר.
אני חושב שאנחנו יכולים להבין את המצב שלנו – ואת מה שאולי צופן בחובו העתיד – ע”י התבוננות בכלכלה הפוליטית של משברים אחרים. המחקר שלי מתמקד ביסודות של הכלכלה מודרנית: שרשרות אספקה גלובליות, משכורות, ופרודוקטיביות. אני מתבונן בדרך שבה דינאמיקות כלכליות תורמות לאתגרים כמו שינוי אקלים והתדרדרות הבריאות הנפשית והפיסית בקרב עובדים. טענתי שאנחנו צריכים סוג שונה לגמרי של כלכלה אם אנחנו רוצים לבנות עתיד צודק חברתית וידידותי לסביבה. לנוכח COVID-19, זה מעולם לא היה ברור יותר.
התגובות לנגיף הקורונה הן פשוט העצמה של הדינאמיקה שמניעה משברים סוציאליים ואקולוגיים אחרים: תעדוף של סוג אחד של ערך על חשבון אחרים. הדינאמיקה הזו שיחקה תפקיד מרכזי בהנעה של תגובה עולמית ל- COVID-19. אז כשהתגובות לנגיף מתפתחות, איך עשוי העתיד הכלכלי שלנו להתפתח?

מנקודת מבט כלכלית, ישנן 4 אופציות לעתיד: גלישה לברבריות, קפיטליזם ממלכתי חזק, סוציאליזם ממלכתי קיצוני, וטרנספורמציה לאגודה גדולה המבוססת על עזרה הדדית. וריאציות על כל האפשרויות האלו אפשריות לחלוטין, גם אםהן אינן  רצויות באותה המידה.

שינויים קטנים לא יעצרו את זה

נגיף הקורונה, כמו שינויי האקלים, הוא בחלקו בעיה של המבנה הכלכלי שלנו. למרות שעל פניו שניהם נראים כבעיה “סביבתית” או “טבעית”, הם למעשה מונעים חברתית.

כן, שינוי האקלים נובע מגזים מסוימים האוגרים חום. אבל זהו הסבר שטחי מאוד. כדי באמת להבין את שינויי האקלים, יש להבין את הסיבות החברתיות שגורמות לנו להמשיך לשחרר גזי חממה. כך גם לגבי COVID-19. נכון, הסיבה הישירה היא הווירוס. אבל בכדי לנהל את התוצאות נדרש להבין את ההתנהגות האנושית ואת הרקע הכלכלי בהקשר הנרחב שלה.
התמודדות עם COVID-19 ועם שינוי האקלים גם יחד היא קלה יותר אם נוריד את הפעילות כלכלית הלא-חיונית. לגבי שינוי האקלים זה בגלל שאם אתה מייצר פחות, אתה משתמש בפחות אנרגיה, ופולט פחות גזי חממה. האפידמיולוגיה (תוֹרַת הָמַחֲלוֹת הַמְגִפָתִיוֹת) של ה- COVID-19 מתפתחת במהירות, אבל הליבה הלוגית היא פשוטה באופן דומה. אנשים נפגשים ומפיצים את הזיהומים. זה קורה בבית, ובמקומות העבודה, ובנסיעות. מזעור ההתערבבות הזו קרוב לוודאי שיוריד את שיעור ההעברה מאדם לאדם ובכך יוביל להורדת סך מקרי ההדבקה.

קרוב לוודאי שצמצום המגע בין אנשים יעזור גם לאסטרטגיות שליטה אחרות. אסטרטגיה פשוטה אחת לשליטה בהתפרצויות של מחלה זיהומית הוא ניטור מגעים ובידוד חברתי, כשהמגעים שניהל החולה מזוהים, ואז מבודדים על מנת למנוע מהנגיף להמשיך ולהתפשט. גישה זו היא אפקטיבית במיוחד כשמזהים אחוז גבוה של מגעים. ככל שמספר המגעים שקיים האדם נמוך יותר, כך נדרש לאתר פחות אנשים כדי להגיע לאחוז גבוה זה.

ניתן ללמוד מווהאן (סין) שריחוק חברתי ועוצר הינם אמצעים אפקטיביים. הכלכלה הפוליטית עוזרת לנו להבין מדוע לא השתמשו באמצעים אלו מוקדם יותר בארצות אירופה ובארה”ב.

כלכלה שברירית

סגר מטיל לחץ על הכלכלה העולמית. אנחנו עומדים בפתחו של מיתון רציני. הלחץ הזה הוביל את כמה ממנהיגי העולם לקרוא להקלת אמצעי הסגר.

אפילו כש-19 מדינות נכנסו למצב של סגר, נשיא ארה”ב, דונלד טרמפ, ונשיא ברזיל ז’איר בולסונארו קראו לחזור לאחור ולהקל בצעדים. טראמפ הכריז שהכלכלה האמריקאית תחזור למצב נורמאלי בתוך 3 שבועות (כעת הוא מודה שריחוק חברתי יצטרך להישמר לתקופה ארוכה הרבה יותר). בולסונארו הכריז: ” אנחנו צריכים להמשיך עם החיים שלנו. חייבים לשמור על משרות…אנחנו חייבים, כן, לחזור לשגרה”.

ובינתיים בבריטניה, 4 ימים לפני ההכרזה על סגר ל-3 שבועות, ראש הממשלה בוריס ג’ונסון היה רק קצת פחות אופטימי, בהכריזו שבריטניה תוכל להתמודד עם הגאות בתוך 12 שבועות. עדיין, אפילו אם ג’ונסון צודק, זה עדיין המקרה שאנחנו חיים במערכת כלכלית שמאיימת לקרוס בסימן הבא של מגיפה.

התמוטטות של הכלכלה היא די פשוטה. עסקים קיימים כדי להרוויח. אם הם לא יכולים לייצר, הם לא יכולים למכור. המשמעות היא שהם לא ייצרו רווחים , שפירושה שהם לא יוכלו להעסיק עובדים. עסקים יכולים להחזיק בעובדים שהם לא נזקקים להם באופן מיידי והם אף עושים זאת (לתקופות זמן קצרות): הם רוצים להיות מוכנים לביקוש גדל ברגע שהכלכלה תחזור ותתייצב. אבל, אם הדברים מתחילים להיראות ממש גרוע, הם לא ימשיכו להחזיק בעובדים שלהם. לכן, יותר אנשים מאבדים את מקום העבודה שלהם. לכן הם קונים פחות. וכל המעגל מתחיל שוב, ואנחנו מסתחררים למיתון כלכלי.

במשבר נורמאלי המרשם לפתרון הוא פשוט. הממשלה מוציאה יותר כספים והיא ממשיכה להוציא עד שהאנשים מתחילים לצרוך ולעבוד שוב. (המרשם הזה הוא מה שהפך את הכלכלן ג’ון מיינארד קיינס למפורסם).

אבל התערבות נורמאלית לא תעבוד פה מכיוון שאנחנו לא רוצים שהכלכלה תתאושש (לא מיידית, לפחות). כל העניין של סגר הוא לעצור את האנשים מללכת לעבודה, מקום בו הם מפיצים את המחלה. מחקר שנערך לאחרונה הזהיר שהסרת העוצר בווהאן (כולל על מקומות העבודה) מוקדם מדי עלול לגרום להתפרצות שנייה של מקרים בסין מאוחר יותר ב-2020.
כמו שכתב הכלכלן ג’ימס מידווי, התגובה הנכונה ל- COVID-19היא לא כלכלת מלחמה – עם גידול מאסיבי בתוצר. אלא, אנחנו זקוקים לכלכלה “אנטי-מלחמתית” והורדה מהותית בייצור. ואם ברצוננו להיות עמידים יותר למגיפות בעתיד (ולהימנע מהגרוע שבשינויי האקלים) אנחנו צריכים שיטה שמסוגלת להוריד את היצור בדרך שלא תגרום לאובדן חיים.
אז מה שאנחנו צריכים זה דפוס חשיבה כלכלי אחר. אנחנו נוטים לחשוב על הכלכלה כדרך לקנות ולמכור דברים, מוצרי צריכה בעיקר.אבל זה לא מה שהכלכלה היא או מה שהכלכלה צריכה להיות. בליבת העניין, הכלכלה היא הדרך לקחת את המשאבים שלנו ולהפוך אותם לדברים שאנו זקוקים להם כדי לחיות. כשמתבוננים בכלכלה באופן זו, אנחנו יכולים להתחיל לראות אפשרויות רבות יותר לחיות אחרת באופן המאפשר לנו לייצר פחות דברים מבלי לסבול יותר.
אני וכלכלנים אקולוגיים אחרים היינו מוטרדים כבר זמן רב בשאלה איך ניתן לייצר פחות בדרך חברתית צודקת, בגלל שהאתגר של לייצר פחות הוא גם מרכזי בהתמודדות עם שינוי האקלים. המרכזי. בהנחה שכל שאר המשתנים קבועים, ככל שאנו מייצרים יותר גז חממה רב יותר נפלט. אז איך מורידים את כמות הדברים שמייצרים תוך שמירה על מקומות העבודה?

ההצעות כוללות קיצור שבוע העבודה, או, כפי שבחנתי כחלק מהעבודה האחרונה שלי, ניתן לאפשר לאנשים לעבוד בנחת יותר ותחת פחות לחץ. אף אחת מן האפשרויות האלו אינה ברת-ישום ל- COVID-19, כי המטרה היא להוריד את המגע ולא את התפוקה, אבל המהות של ההצעות היא זהה. יש להוריד את התלות של אנשים בשכר כדי שיהיו מסוגלים לחיות.

בשביל מה הכלכלה?

המפתח להבנת תגובות ל- COVID-19 הוא השאלה בשביל מה הכלכלה. היום, המטרה העיקרית של הכלכלה הגלובלית היא לאפשר המרה של כספים. זה מה שהכלכלנים קוראים “ערך החליפין”.

הרעיון הדומיננטי של המערכת הנוכחית שאנו חיים בה היא שערך החליפין זהה לערך השימוש. בעיקרון, אנשים יוציאו כסף על דברים שהם רוצים או זקוקים להם, ומעשה זה של הוצאת כסף אומר לנו משהו על כמה הם מעריכים את ה”תועלת”. זו הסיבה ששווקים נראים כדרך הטובה ביותר להריץ את החברה. הם מאפשרים לאנשים להסתגל, והם גמישים מספיק בכדי להתאים את קיבולת הייצור עם ערך השימוש.

ה- COVID-19 מדגיש בבירור כמה מוטעות האמונות שלנו על שווקים. מסביב לעולם, ממשלות חוששות שמערכות קריטיות יכרעו תחת עומס יתר: שרשרות אספקה, שירותים סוציאליים, אבל בעיקר טיפולי הבריאות. ישנם הרבה גורמים שתורמים לזה. אבל ניקח שניים.

ראשית, זה די קשה להרוויח כסף מחלק גדול מהשירותים החברתיים. זה בחלקו בגלל שהמניע העיקרי לרווחים הוא גידול בפרודוקטיביות של כוח העבודה: יצור של יותר עם פחות כוח אדם. אנשים הם גורם יקר בעסקים רבים, בייחוד באלו המסתמכים על אינטראקציות אישיות, כמו טיפולי בריאות. כתוצאה מכך, עליה בפרודוקטיביות בסקטור הזה נוטים להיות נמוכים יותר מבשאר הכלכלה, לכן העלויות במגזר זה עולות מהר יותר מהממוצע.

שנית, משרות בשירותים קריטיים רבים אינן אלו המוערכות ביותר בחברה. הרבה מהעבודות הרווחיות ביותר קיימות רק כדי לאפשר המרות; לעשות כסף. הן אינן משרתות מטרה גדולה יותר מזה לחברה: הן מה שהאנתרופולוג דייוויד גראבר מכנה: ” עבודות בולשיט”. למרות זאת בגלל שהם עושים הרבה כסף יש לנו המון יועצים, תעשיית פרסום ענקית וסקטור פיננסי מאסיבי. בינתיים, יש לנו משבר במערכת הבריאות והעזרה הסוציאלית, מקום שאנשים נאלצים לנטוש תפקידים מועילים שהם אוהבים, בגלל שמשרות אלו אינן משלמות מספיק כדי לחיות מהן.

משרות מיותרות

העובדה שכל כך הרבה אנשים עובדים במשרות חסרות תכלית היא בחלקה למה אנחנו כל כך לא מוכנים להגיב ל- COVID-19. המגיפה מדגישה שהרבה מהמשרות אינן חיוניות, אף על פי כן חסרים לנו מספיק עובדי מפתח כדי להגיב כשהמצב נעשה גרוע.

אנשים מחויבים לעבוד במשרות חסרות תכלית, בגלל שבחברה שערך ההמרה הוא עקרון מנחה של הכלכלה, מוצרי הבסיס בחיים זמינים באמצעות שווקים בעיקר. משמעות הדבר שעליך לקנות אותם, וכדי לקנות אותם אתה זקוק להכנסה, שנובעת ממשרה.

הצד השני של המטבע הזה הוא שהתגובות הכי קיצוניות שאנחנו רואים להתפרצות COVID-19 מאתגרות את העליונות של השווקים והערך החליפי. מסביב לעולם ממשלות פועלות בדרכים שלפני שלושה חודשים היו נראות בלתי אפשריות. בספרד, בתי חולים פרטיים הולאמו. בבריטניה, הסיכוי להלאים אמצעי תחבורה שונים נעשה ריאלי מאוד. וצרפת הצהירה שהיא מוכנה להלאים עסקים גדולים.

באופן דומה, אנחנו רואים התמוטטות בשווקי העבודה. מדינות כנו דנמרק ובריטניה מספקות לאנשים הכנסה בכוונה לעצור מבעדם מללכת לעבוד. זהו חלק חיוני של סגר מוצלח. אמצעים אלו רחוקים מלהיות מושלמים. אף על פי כן, זוהי תזוזה מהעיקרון שעל אנשים לעבוד בכדי להרוויח את הכסף שלהם, ותזוזה לעבר הרעיון שאנשים זכאים לחיות גם אם אינם עובדים.

זה מחזיר לאחור את המגמות השולטות ב-40 השנה האחרונות. במהלך תקופה זו, שווקים וערך המרה נראו כדרך הטובה ביותר לנהל את הכלכלה.

כתוצאה מכך, מערכות ציבוריות עמדו תחת לחץ גובר לשווק, להתנהל כאילו היו עסקים מנוהלים למטרות רווח. באופן דומה, עובדים נעשו יותר ויותר חשופים לשוק – וכלכלת החלטורה (Gig economy כדוגמת אובר או אייר -בי-אנד-בי) קילפו את שכבת ההגנה מהתנודות בשוק שהעסקה יציבה ולטווח הארוך נהגה להציע.

שינויים אלו נותנים תקווה. הם נותנים סיכוי להציל חיים רבים. הם אפילו רומזים לסיכוי לשינוי לטווח הארוך יותר שעושה אותנו שמחים יותר ועוזר לנו להתמודד עם שינוי האקלים. אבל למה לקח לנו כל כך הרבה להגיע עד כאן? מדוע כל כך הרבה מדינות לא מוכנות להוריד את היצור? התשובה טמונה בדו”ח החדש של ארגון הבריאות העולמי: לא היה להם את “הלך המחשבה” הנכון.

הדמיון הכלכלי שלנו

במשך 40 שנה הייתה הסכמה כלכלית רחבה. זה הגביל את היכולת של הפוליטיקאים ויועציהם לקרוא תגר על השיטה, או לדמיין אלטרנטיבות. הלך מחשבה זה הונע מ-2 אמונות הקשורות זו בזו:

• השוק הוא שמספק איכות חיים טובה, לכן חובה להגן עליו
• השוק תמיד יחזור למצבו הנורמאלי אחרי תקופות משבר קצרות

השקפות אלו משותפות למדינות מערביות רבות. אבל הן חזקות במיוחד בבריטניה ובארה”ב, ושתיהן נראות כמי שאינן מוכנות להגיב למגיפה.

בבריטניה, משתתפים בפגישה פרטית סיכמו את גישת ראש הממשלה ל- COVID-19 כ”חיסון עדר, הגנה על הכלכלה, ואם המשמעות היא שכמה פנסיונרים ימותו, מזל רע”. הממשל הכחיש, אך אם זה נכון, זה לא מפתיע. באירוע ממשלתי מוקדם במהלך המגיפה, עובד מדינה בכיר אמר לי: “זה שווה את ההפרעה לכלכלה? אם אתה מסתכל על ההערכה של משרד האוצר של חיים, אז כנראה שהיא אפס”.

(הערת העורך: כזכור בריטניה עשתה לאחר מכן תפנית, והתחילה להטיל מגבלות, אך נכון להיום שיעור התמותה בה גדול ממדינות שנקטו בצעדים מוקדם יותר, וחוץ מזה, אולי אירוני ראש הממשלה בוריס ג’ונסון עצמו חלה בקורונה ונמצא בהתאוששות.)
סוג השקפה זה הוא ייחודי לקבוצות אליטיסטיות מסוימות. הוא מיוצג היטב ע”י עובד ציבור בטקסס שטען כי זקנים רבים יעדיפו למות מאשר לראות את הכלכלה האמריקאית שוקעת לתוך שפל כלכלי. השקפה זו מסכנת הרבה אנשים פגיעים (ולא כל האנשים הפגיעים הם קשישים), וכמו שניסיתי להבהיר פה, זו בחירה כוזבת.
אחד הדברים שמשבר הקורונה עלול לעשות, הוא להרחיב את הדמיון הכלכלי. כשהממשלה והאזרחים נוקטים צעדים שלפני 3 חודשים נראו בלתי אפשריים, הרעיונות שלנו על איך העולם עובד יכולים להשתנות במהירות. בואו נראה לאן תיקח אותנו ההדמיה.

ארבע חלופות לעתיד

בכדי לעזור לנו לבקר בעתיד, אני עומד להשתמש בטכניקה מהתחום של לימודי העתיד. לוקחים שני גורמים שחושבים שיהיו חשובים בהנעת העתיד, ומדמיינים מדמיין מה יקרה תחת שילובים שונים של שני הצירים..
הגורמים שאני בוחר הם ערך המרה וריכוזיות. ערך מתייחס לכל העקרונות המנחים של הכלכלה שלנו. האם אנחנו משתמשים במשאבים שלנו כדי למקסם את ההמרה ואת הכסף, או שאנחנו משתמשים בהם כדי למקסם חיים? ריכוזיות מתייחסת לדרכים שבהם דברים מאורגנים, אם כאוסף של יחידות קטנות או ככוח אחד גדול. אנחנו יכולים לארגן את הגורמים הללו על גריד, שאותו ניתן לאכלס בתרחישים. אז אנחנו יכולים לחשוב על מה שאולי יקרה אם ננסה להגיב לנגיף הקורונה עם 4 קומבינציות קיצון:

1) קפיטליזם מדיני: תגובה ריכוזית, מתעדף ערך המרה
2) ברבריות: מענה מבוזר מתעדף ערך המרה
3) סוציאליזם מדיני: תגובה ריכוזית, מתעדף הגנת החיים
4) עזרה הדדית: מענה מבוזר, מתעדף הגנה על החיים.

קפיטליזם מדיני

קפיטליזם מדיני הוא המענה השולט שאנחנו רואים מסביב לעולם כרגע. דוגמאות אופייניות הם בריטניה, ספרד ודנמרק.
החברה הקפיטליסטית ממשיכה לעקוב אחרי ערך ההמרה כקו המנחה של הכלכלה. אך היא מכירה בכך ששווקים במשבר דורשים תמיכה מהמדינה. בהינתן שהרבה עובדים אינם יכולים לעבוד מאחר שהם חולים, והם חוששים לחייהם, המדינה נכנסת עם עזרה סוציאלית מורחבת. היא גם מפעילה תמריץ קינסיאני באופן מאסיבי באמצעות הרחבת אשראי וחלוקת תשלומים ישירים לעסקים.

הציפייה היא שזה יהיה רק לתקופה קצרה. המשימה העיקרית של צעדים אלו היא לאפשר לעסקים רבים ככל האפשר להמשיך במסחר. בבריטניה, לדוגמא, מזון עדיין מסופק ע”י שווקים (אם כי הממשלה הרגיעה את חוקי התחרות). כשעובדים נתמכים ישירות, זה מבוצע בדרכים השואפות למינימום הפרעה לתפקוד הנורמאלי של שוק העבודה. לכן, לדוגמא, בבריטניה תשלומים לעובדים נעשים באמצעות המעסיק. וגודלם של המענקים מתבסס על ערך ההמרה שהעובד בד”כ מייצר בשוק, יותר מאשר על השימושיות של עבודתם.

האם זה יכול להיות תסריט מוצלח? אולי, אבל רק אם הקורונה תוכח כברת-שליטה אחרי תקופה קצרה. מאחר שסגר מוחלט נמנע בכדי לשמר את פעילות השוק, העברת הזיהום הנגיפי קרוב לוודאי תמשיך. בבריטניה, למשל, בניה לא-חיונית עדיין נמשכת, מותירה את העובדים להתערבב באתרי הבניה. אבל יהיה קשה יותר ויותר לשמור על התערבות מינימאלית של המדינה, אם מספר מקרי המוות יעלה. גידול במספר החולים ומקרי המוות יעורר אי-שקט ויעמיק את הפגיעה הכלכלית, ויכפה על המדינה לנקוט באמצעים יותר ויותר רדיקליים במטרה להחזיק את השוק מתפקד.

ברבריות

זהו התרחיש השחור ביותר. ברבריות היא העתיד אם נמשיך להסתמך על ערך המרה כעקרון המנחה ועדיין להאריך את התמיכה לאלו שנותרו מחוץ לשווקים בגלל מחלה או אבטלה. זו הסיטואציה המתארת מצב כמותו עדיין לא ראינו. (הערת העורך: דיווחים על ביזה של סופרמרקטים מגיעים ממדינות עולם שלישי, כדרום אפריקה ומספר מדינות בדרום אמריקה א.ב.)

עסקים נופלים ועובדים רעבים בגלל שאין מנגנון שיגן עליהם מהמציאות הקשה של השוק. בתי חולים לא מקבלים אמצעים נוספים יוצאים מגדר הרגיל, וכך קורסים. אנשים מתים. ברבריות היא בסופו של דבר מצב בלתי-יציב המסתיים בהרס או מעבר לחלק אחר בגרף אחרי תקופה של הרס פוליטי וחברתי.

האם זה יכול לקרות? החשש הוא שזה יקרה בטעות תוך כדי המגיפה, או בכוונה אחרי שיא המגיפה. הטעות היא אם הממשלה תיכשל בכניסה בעוצמה מספקת במהלך החלק הגרוע ביותר במגיפה. תמיכה אולי תוצע לעסקים ולמשקי הבית, אך אם לא יהיה בה מספיק בכדי למנוע מהשוק להתמוטט לנוכח מחלה נפוצה, ייווצר תוהו ובוהו. בתי חולים אולי יקבלו תקציב וצוות נוסף, אבל אם זה לא יהיה מספיק, חולים רבים יידחו.

צנע הוא אפשרי ואף תוצאתי אחרי שהמגיפה תגיע לשיאה וממשלות מבקשות לשוב לנורמאליות. מצב כזה מאיים על גרמניה. זה יהיה הרסני. לא פחות בגלל שהפסקת המימון של שירותים חיוניים בזמן צנע משפיע על היכולת של מדינות להגיב למגיפה.

תוצאת כשלון הכלכלה והחברה יהיה הטריגר לאי-שקט פוליטי וחברתי, שיוביל לכישלון ולקריסה של המדינה ושל מערכת הרווחה כאחד.

סוציאליזם מדיני

סוציאליזם מדיני מתאר את הראשונה מבין האופציות לעתיד שאנו יכולים לראות עם שינוי חברתי שמציב ערך מסוג שונה בליבה של הכלכלה. זהו העתיד שאנו מגיעים אליו עם המשך המגמה של האמצעים שאנו רואים היום בבריטניה, ספרד ודנמרק.
המפתח כאן הוא אמצעים כמו הלאמה של בתי חולים ותשלומים לעובדים לא כאמצעי להגן על שווקים, אלא כדרך להגן על החיים עצמם. בתרחיש כזה, המדינה נכנסת כדי להגן על חלקים של הכלכלה שהינם חיוניים לחיים: יצור המזון, אנרגיה ומחסה לדוגמה, כך שהאספקה לא תהיה תלויה יותר בגחמות השוק. המדינה מלאימה בתי חולים, ומציעה דיור זמין חופשי. לבסוף, היא מציעה לאזרחים אמצעים להשיג מוצרים שונים – הן בסיסיים והן מוצרי צריכה שאנו מסוגלים לייצר עם פחות עובדים.
האזרחים אינם נסמכים יותר על המעסיקים כמתווכים בינם לבין העולם החומרי. תשלומים מועברים לכולם ישירות ואינם קשורים לערך ההמרה שהם יוצרים. כתחליף, התשלומים זהים לכולם (על היסוד שאנו זכאים להיות מסוגלים לחיות, פשוט מכיוון שאנו חיים), או שהם מבוססים על שימושיות העבודה. עובדי סופרמרקט, נהגי משלוחים, עובדי מחסן, אחיות, מורים, ורופאים הם המנכ”לים החדשים.

יתכן כי סוציאליזם מדיני יצמח כתוצאה מקפיטליזם מדיני והאפקט של מגיפה מתארכת. אם מיתון עמוק מתפתח ונוצרים שיבושים בשרשרות האספקה כמו למשל ביקוש שאיננו נענה במדיניות הקינסיאנית הסטנדרטית שאנו רואים כעת (הדפסת כסף, הקלת האפשרות לקבלת הלוואות וכו’), המדינה עשויה להשתלט על הייצור.
ישנן סכנות בגישה זו – אנחנו חייבים להימנע מרודנות. אבל אם תיעשה נכון, זו עשויה להיות התקווה הטובה ביותר שלנו כנגד התפרצות קורונה קיצונית. מדינה חזקה מארגנת את המשאבים להגנה על תפקודי הליבה של הכלכלה והחברה.

עזרה הדדית

עזרה הדדית היא האופציה השנייה של עתיד בו אנו מאמצים את ההגנה על החיים כעיקרון מנחה של הכלכלה. אבל, בתרחיש זה , המדינה אינה לוקחת תפקיד חיוני. אלא, אינדיבידואלים וקבוצות קטנות מתחילים לארגן תמיכה ועזרה בתוך הקהילה שלהם.

הסכנות הטמונות בעתיד זה הוא שקבוצות קטנות אינן מסוגלות להניע במהירות את סוג המשאבים הנדרש כדי להגדיל באפקטיביות את הקיבולת של מערכת הבריאות, למשל. אבל עזרה הדדית יכולה לאפשר מניעת הפצה באופן אפקטיבי יותר, ע”י בניית רשתות תמיכה חברתית אשר יגנו על הפגיעים ויפקחו על הוראות הבידוד. הצורה השאפתנית של עתיד זה נראית כהתפתחות של מבנה דמוקרטי חדש. התקבצות של קהילות המסוגלות להעביר משאבים משמעותיים במהירות רבה יחסית. אנשים מתאגדים יחד לתכנן תגובה אזורית בכדי לעצור את התפשטות המחלה ובמידה ויש להם את הכישורים גם לטפל בחולים.

תרחיש מסוג זה יכול לצמוח מכל אחד מהאחרים. זוהי דרך יציאה אפשרית מברבריות, או קפיטליזם מדיני, ויכול לתוך בסוציאליזם מדיני. אנחנו יודעים שקהילה מגיבה במקומות שחיוני להתמודד את התפרצות מגיפת האבולה במערב אפריקה. ואנחנו כבר רואים את השורשים של עתיד זה היום בקבוצות המארגנות חבילות טיפול ותמיכה קהילתית. אנחנו יכולים לראות זאת ככישלון של המדינה להגיב, או שאנחנו יכולים לראות זאת כתגובה מעשית, חומלת למשבר מתהווה.

תקווה ופחד

חזיונות אלו הינם תרחישים קיצוניים, קריקטוריסטים, וקרוב לוודאי יזלגו זה לתוך זה. הפחד שלי הוא מההתדרדרות מהקפטילזם המדיני אל הברבריות. התקווה שלי היא תערובת של סוציאליזם מדיני עזרה הדדית: מדינה דמוקרטית חזקה שתעביר משאבים כדי לבנות מערכת בריאות חזקה יותר, ותעדף הגנה על הפגיעים מפני גחמות השוק ותאפשר לאזרחים ליצור קבוצות עזרה הדדית במקום לעבוד בעבודות מיותרות.

מה שאני מקווה שברור הוא שכל התרחישים הללו משאירים מקום לדאגה, אבל גם תקווה. COVID-19 מדגיש ליקויים חמורים במערכת הקיימת שלנו. תשובה אפקטיבית לזה תדרוש כנראה שינוי חברתי רדיקאלי. טענתי שהוא דורש התרחקות דראסטית משווקים והשימוש ברווחים כדרך עיקרית לארגון הכלכלה. הצד החיובי של זה הוא האפשרות שנבנה מערכת הומאנית יותר שתשאיר אותנו עמידים יותר בפני מגיפות עתידיות ושאר משברים צפויים כמו שינוי האקלים.

שינוי חברתי יכול להגיע ממקומות רבים ועם השפעות רבות. משימה עיקרית עבור כולנו היא לדרוש שצורות חברתיות המתהוות יצמחו מאתיקה של ערכים, חיים ודמוקרטיה. המשימה הפוליטית העיקרית כרגע בזמן המשבר היא לחיות ולהתארגן סביב ערכים אלו.