פורום – המגה-בצורת הבאה / פיטר ה’ גליק ומתיו הברגר

ארצות הברית וישראל יכולות להפיק לקחים מתשע השנים השחונות שפקדו את אוסטרליה

במשך רוב העשור האחרון ידעה אוסטרליה את הבצורת הקשה והרציפה ביותר בהיסטוריה המתועדת שלה. הפעם הראשונה שנהר המורי לא הגיע אל הים הייתה ב-2002. שרֵפות כילו אזורים רחבים ביבשת, וסופות חול כיסו את הערים הראשיות במשך ימים. היקף הצאן באוסטרליה צנח ב-50%, והיו שנים שבהן קרסו גידולי האורז והכותנה. עשרות אלפי משפחות חוואים איבדו את פרנסתן. הבצורת הסתיימה ב-2010 בגשמים כבדים ובשטפונות.

“בצורת המילניום” של אוסטרליה היא בבחינת התרעה לתושבי אזורים שחונים ולמודי בצורות. מה שקרה באוסטרליה יכול לקרות גם באמריקה, וההשלכות על האזור ועל האומה כולה יהיו הרסניות. אבל אם נלמד לקח נכון מניסיונה של אוסטרליה, נוכל להימנע מן הגרוע מכול.

דרום-מערב ארה”ב דומה בכמה היבטים לאזורים מסוימים באוסטרליה כפי שהיו לפני הבצורת. כאן וגם כאן יש אזורים צחיחים שבהם ערים צמאות וחקלאות התלויה בהשקיה מכבידות על אספקת המים ופוגעות במערכת האקולוגית. נהר הקולורדו אינו זורם עוד אל הים ברוב השנים. מפלס המים במאגרים הגדולים יורד בעקביות בעשור האחרון, ויש אנליסטים המשערים שהגדולים ביותר שוב לא יתמלאו לגמרי. גם בארה”ב וגם באוסטרליה האקלים המשתנה מגביר את הסיכויים לבצורת.

ראיות הולכות ומצטברות מראות ששינוי האקלים משפיע על מצוקות המים של אוסטרליה. מאז 1950, כמות המשקעים השנתית הממוצעת פחתה ב-15%, וחוקרים גילו שהטמפרטורה הממוצעת בדרום-מזרח אוסטרליה בין 1995 ל-2006 הייתה גבוהה ב-0.3 עד 0.6 מעלות צלזיוס מן הממוצע הרב-שנתי ארוך הטווח. הצירוף של התאדות מוגברת ומשקעים מתמעטים מפחית את רטיבות הקרקע ומפחית את הנֶגֶר העילי, והבצורות נעשות חריפות ותכופות יותר. המדענים האוסטרלים צופים שעד 2030 תחול ירידה של 35% עד 50% בזמינות המים באגן ההיקוות של הנהרות מורי ודרלינג והזרימה בקרבת שפך המורי תקטן בשיעור של עד 70%.

בצורת המילניום עשתה דבר אחד טוב: היא משכה תשומת לב. האוסטרלים הגיבו למאורעות הקיצוניים האלה במגוון רחב של תגובות טכניות, כלכליות, תקנוניות וחינוכיות. ספקי המים העירוניים באוסטרליה חויבו לנקוט פעולות נחרצות ותקיפות לחיסכון במים ולהמצאת מקורות חדשים וחדשניים. הם סבסדו מתקנים חסכניים כמו מכלי הדחה דו-כמותיים לאסלות, הם השיקו מערכות תעמולה לחיסכון במים, ועוד כיוצא באלה. מ-2002 עד 2008 ירדה צריכת המים לנפש, שממילא הייתה קטנה מזו שבארה”ב, ב-37%.

פתרונות אחרים התמקדו בניצול מקורות בלתי שגרתיים כמו שימוש חוזר בדלוחים (“מים אפורים”), אגירת נגר מגגות בתים, וטיפול במי שפכים. חמש הערים הגדולות ביבשת מוציאות 13.2 מיליארד דולר בשנה להכפלת כמות המים המותפלים – כמות שתספק 30% מתצרוכת המים העירונית של היום.

ואפילו בעיצומה של הבצורת, התמידה אוסטרליה בתכניות להשבת מים למערכות אקולוגיות מימיות טבעיות שמצבן חמור. הממשלה לא עצרה תכניות לשיקום נהרות וביצות באמצעות צמצום השאיבה מאגן המורי-דרלינג ב-22% עד 29%. היא השקיעה 3 מיליארד דולר לרכישת מים מצרכני השקיה כדי לשקם מערכות אקולוגיות. רשויות הפיקוח הקימו שוּקי מים בתקווה לשפר את נצילות המים של החוות ולהקטין את הבזבוז. על אף המאמצים להקטין את הסובסידיות בהדרגה עד ביטולן כליל, הכריזה הממשלה על סיוע בסכום גדול מ-6 מיליארד דולר לשיפור תשתיות ההשקיה וייעולן.

טוב יעשו המדינות של דרום-מערב ארה”ב אם יקדמו רפורמות כאלה לפני שיפקוד אותן אסון דומה. עליהן להתמודד עם סוגיות פוליטיות סבוכות, כדוגמת פיתוח שווקי מים ותמחורם, הרחבת תכניות לשיפור הנצילות והפיריון של השימוש במים, ביטול סובסידיות ממשלתיות המעודדות בזבוז ושימוש בלתי יעיל במשאבי מים בערים ובחוות, ורפורמות בחקלאות. לנוכח האקלים ההולך ומשתנה, עשוי תכנון חכם של משק המים למתן את פגיעתם של זעזועים קשים ובלתי צפויים שנראה שבהכרח יבואו.

על המחברים

פיטר ה’ גליק (Gleick) הוא נשיא מכון המחקר הפסיפי באוקלנד שבקליפורניה, ומתיו הברגר (Heberger) הוא עמית מחקר בו.