כתב העת היוקרתי מסמן את צמתי ההכרעה: משבר האקלים והתגובה אליו, המירוץ על תשתיות בינה מלאכותית, שאלות של אמון ציבורי ומימון מדע, והיכולת להפוך פריצות דרך למערכות שעובדות בקנה מידה של עולם
בכתבת “מבט לעתיד” שפורסם ב- Nature ב־30-12-2025, מנסה כתב המדע דיוויד אדם לאסוף תחזיות זהירות (ולפעמים פרובוקטיביות) לשאלה איך עשוי להיראות המדע באמצע המאה. נקודת המוצא פשוטה: תחזיות לרוב טועות, אבל הן מסמנות כיווני השקעה, פחדים והבטחות. Nature מזכיר שהוא חוזר למסורת ותיקה של “נבואות מדעיות”, ומציב מול הקורא תרחישים – ממחקר שמואץ בידי בינה מלאכותית כללית, ועד פריצות דרך בפיזיקה, ברפואה ובחקר החלל.
משבר האקלים והפיתוי של גיאו־הנדסה
התרחיש הקודר ביותר בכתבה מתחיל במשבר האקלים. אחת ההערכות שמובאות בה היא שהעולם יעבור עד 2040 את רף 2 מעלות צלזיוס מעל התקופה הקדם־תעשייתית – וב־2050 הוויכוח הציבורי לא יהיה “האם מתחמם”, אלא “מה עושים עכשיו, ומהר”. באותה רוח, Nature מציג אפשרות שהלחץ יוביל מדינות (ואולי אפילו שחקנים פרטיים) לניסיונות גיאו־הנדסה, למשל הזרקת חלקיקים לשכבות הגבוהות באטמוספרה כדי להחזיר חלק מקרינת השמש לחלל – פתרון שנוי במחלוקת, לא מוכח בקנה מידה גדול, ועלול לשבש משטרי גשם ומערכות אקלים אזוריות.
במקביל, מוצגת גם חלופה אופטימית יותר: תעשיית “שאיבת פחמן” מהאוויר תהפוך לעסק כלכלי משתלם, עם שימושים בחומרי גלם שנוצרים מפחמן דו־חמצני. כלומר – לא רק להפחית פליטות, אלא גם להפוך פחמן לסחורה. את המתח בין התרחישים מסבירים גם מדענים שעוסקים כבר היום ב”מדעי אקלים ל־2050”: הם מציינים שעד אמצע המאה עשויים להצטבר תנאים חסרי תקדים – טמפרטורות גבוהות יותר, אירועי קיצון תכופים יותר, עליית מפלס הים, שיבוש מערכות אקולוגיות, הגירה אקלימית ומתחים גיאו־פוליטיים חדשים.
עליית הבינה המלאכותית והמעבדות שעובדות 24/7
הכוכבת השנייה של הכתבה היא הבינה המלאכותית. Nature מצטט דוברים שמוכנים ללכת רחוק: עד 2050, הם מעריכים, חלק משמעותי מהמחקר המדעי עשוי להתבצע בידי מערכות חכמות מאוד – לא רק ככלי עזר, אלא כמי שמנסחות השערות, מתכננות ניסויים ומריצות אותם.
אחד הרעיונות שחוזר בכתבה הוא “מעבדות בלי אורות"(lights-out labs) , שילוב של אלגוריתמים עם רובוטיקה ומכשור אוטומטי, שמאפשר לבצע ניסויים סביב השעון כמעט בלי נוכחות אנושית. במודל כזה, הקצב עולה – אבל גם השאלות: מי מוודא איכות? מי מחליט מה לחקור? ומה קורה כשמדע הופך לתחרות תשתיות בין מדינות וחברות, ולא רק למאמץ אוניברסלי?
חלל, פיזיקה ובריאות: מה יכול להבשיל עד 2050
בחלל, Nature מזכיר שסוכנויות חלל רגילות לתכנן עשרות שנים קדימה, משום שמשימה אחת יכולה “לאכול” שני עשורים של תכנון, בנייה ושיגור. בתוך זה עולה שוב חלום מאדים: האם בני אדם יגיעו לשם עד 2050? לצד האופטימיסטים, מובאת גם סקפטיות שמדגישה את המחיר הביולוגי – קרינת חלל והשפעות של מיקרו־כבידה על גוף האדם לאורך זמן – אתגרים שלא נפתרים רק עם עוד הנדסה.
בפיזיקה וקוסמולוגיה, הכתבה מצביעה על קו התקדמות מסקרן: חיישנים קוונטיים מדויקים מאוד עשויים לשפר את היכולת למדוד גלי כבידה ולזהות עצמים קטנים יותר – אולי אפילו רמזים לחומר אפל או להבנה חדשה של אנרגיה אפלה. ובאותו סל תחזיות, חוזר גם ההיתוך הגרעיני: לא “מחר בבוקר”, אבל אולי סוף־סוף טכנולוגיה שמתקרבת להבשלה תעשייתית עד אמצע המאה.
ובחיפוש אחר חיים מעבר לכדור הארץ, Nature נשען על אקסטרפולציה מעניינת: מאמר חזון בתחום האקסופלנטות מציע שאם קצב הגילויים ימשיך לפי חוק חזקה, עד 2050 ייתכן שיוכרו כמעט 100 מיליון כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש – מספר עצום שמחדד את השאלה הבאה: לא כמה נמצא, אלא האם נדע לזהות “חתימות חיים” באטמוספרות שלהם באופן שישכנע את הקהילה המדעית.
במקום שבו הכתבה נשמעת הכי “ארצית”, היא חוזרת לרפואה ולנתונים: גם אם יהיו כלים חזקים יותר, צוואר הבקבוק עשוי להיות איסוף מידע ביולוגי ואפידמיולוגי בהיקפים עצומים, בצורה נקייה, מאובטחת ושיתופית. בלי זה – יהיה קשה להפוך הבטחות של רפואה מדויקת לפרקטיקה רחבה, כולל בתחומים מורכבים כמו פסיכיאטריה ונוירולוגיה.
בשורה התחתונה, Nature לא מנסה לנבא “מה יקרה”, אלא לסמן את צמתי ההכרעה: משבר האקלים והתגובה אליו, המירוץ על תשתיות בינה מלאכותית, שאלות של אמון ציבורי ומימון מדע, והיכולת להפוך פריצות דרך למערכות שעובדות בקנה מידה של עולם.
עוד בנושא באתר הידען:
