עסק ריווחי אבל מסריח

ביקור ב”קייפ-קרוס” מהווה את אחד השיאים בטיול בנמיביה, המראה המדהים של מאות דובי-ים (הדרומיים) רובצים בחוף, נקבות מניקות, גורים גועים כאשר אימותיהם יורדות לים

ביקור ב”קייפ-קרוס” מהווה את אחד השיאים בטיול בנמיביה, המראה המדהים של מאות דובי-ים (הדרומיים) רובצים בחוף, נקבות מניקות, גורים גועים כאשר אימותיהם יורדות לים, נהימות הזכרים המגינים על שיטחם, דורסים שחפים ותנים שבאים ומנסים לאסוף שיליות לפעמים יחד עם הילודים הטריים, כאשר ה”הצגה” מתרחשת ממש לרגלי הצופים, במרחק מטרים ספורים, קשה לעזוב את המקום, למזלם של הצופים, רוב הימים נושבת רוח מערבית אבל כאשר הרוח מסתובבת … גוברת הצחנה גם על הצופים היותר נלהבים, שכן דובי-ים אינן חיות ששומרות על הגיינה, ההמלטות, ההנקה, הרביצה ו”שיחרור” ההפרשות … הכל נעשה באותו מקום, כאשר מוסיפים לכך את ריח פיגרי הדגים (מזונם של דובי-הים) מתקבלת צחנה שקשה לעמוד בה, אלא שיצא לי לבקר במקום מצחין עוד יותר, ב 13 ליולי מתחילה עונת ה”דילול” /צייד של דובי-הים בנמיביה, לכבוד פתיחת העונה נילקחתי לביקור מיוחד למפעל שבו מעבדים את דובי-הים הניצודים וניתן להבין כי כאשר מוסיפים על כל ה”ניחוחות” שתוארו לעי”ל את תהליכי השחיטה, הפשטת העור ואיסוף המוצרים השונים …. רק מסכות גאז מאפשרות את הביקור.
התאור אינו נסיון לפרסום בעד או נגד הצייד אלא הקדמה לויכוח שמתקיים בין ציידי דובי-הים בנמיביה, לבין גופים שונים שטוענים להגנת חיות ולצייד “הומני” . וויכוח שבגללו מיקומו של המפעל סודי ובריחוק מכל ישוב או דרך ראשית.

העובדים במפעל התרגלו לצחנה, רוב העבודה נעשית באולם גדול בו : שוחטים, מפשיטים את העורות, מגרדים את העורות משרידי שומן ושער, אוספים את השומן, מבררים את חלקי הפנים השונים ומבשלים אותם ביחד עם הבשר, ריצפת האולם בוצית וחלקה מה שמוסיף להרגשה המזוויעה, למרות הצחנה המפעל כמעט ואינו מייצר פסולת שכן לכל חלקי החיה יש שימוש : שומן העשיר באומגה 3 שמיוצא לארצות רבות בעולם, שומן באיכות ירודה משמש כתוסף ומיצב בתעשית המזון, העצמות, רוב חלקי הפנים והבשר משמשים להכנת מזון לחיות מחמד כמו גם להאבסת חיות משק – עופות, פרות, חזירים, דגים ואחרים, ישנם גם חלקי פנים ובשר שנמכרים בשוק המזון המקומי … כמעדן (?), הצרכנים העיקריים של העורות הם… מפעלי הבגדים ב… טורקיה . ‫(‬הנה הקשר לשוק הישראלי?) .כלומר, בניגוד לצייד הפרוות בצפון (להלן), כאן מנוצלים כל חלקי החיה !

הוויכוח הערני בהקשר לתהליך כולו החל בצייד וכלה במוצרים המוגמרים גולש לפעמים לפסים אלימים, לכן מיקום המפעל “סודי”. המתנגדים לצייד הם אירגונים שונים שטוענים לחוסר “הומניות” בצייד עצמו, כמו גם אירגוני סביבה שטוענים לפגיעה בסביבה הטבעית ובשרשרת המזון בטבע שבה מהווים הדובים חוליה חשובה בגלל היותם … דייגים!
כאן בדיוק נכנס הטיעון הכלכלי שכן אחד מענפי הכלכלה והיצוא החשובים בנמיביה הוא הדייג, הדייגים טוענים כי בגלל ההגנה שניתנה לדובי-הים גדלה אוכלוסיתם לממדים לא טבעיים, עד כדי כך שהם אוכלים חלק גדול מהדגים שהיו אמורים לעלות ברשתות הדייגים, בחישוב פשוט : יותר דובים = פחות דגים, כלומר ההגנה שניתנה לדובים פגעה קשות בפרנסתם של דייגי נמיביה ! ולכן מדי עונה יש צורך ב”דילול” אוכלוסית הדובים. לעומתם טוענים האקולוגים וארגוני הסביבה כי “התפוצצות” האוכלוסיה בעקבות ההגנה שניתנה לדובים תגרום לפרטים רבים שימותו מרעב עד שייוצר שווי משקל … אלא שהדייג התעשיתי אינו מהווה גורם טבעי ולכן אינו חלק מאותו שווי משקל, לכן, כדי להגיע לאיזון בין שלושת הגורמים – הדובים, הדייגים והדגים וכדי לאפשר את קיום ענף הדייג ובמקביל אוכלוסיה בריאה של דובים, אולי נכון להמשיך ב”דילול” מבוקר של אוכלוסית הדובים?

יש הבדל בין אירגונים אקולוגים לבין אירגונים שדוגלים ב”הומניות” כלומר שטוענים כי הציד “אכזרי”, על טענת האכזריות משיבים הציידים כי יש הבדל רב בין שיטת ההרג שלהם לבין השיטה בה נוקטים הציידים בצפון – בקנדה, באלסקה ובארצות סקנדינביות, שכן האחרונים מעונינים רק בפרווה הלבנה ולכן צדים רק פרטים צעירים, מאחר ו”אסור לגרום נזק לפרווה הצייד מתבצע ע’י מכה (לא חזקה מידי) לראש הגור, הגורים ההמומים נגררים ע’י וו יעודי, פרוותם מוסרת ומאות הפגרים נותרים בשטח ! לכל הדעות שיטה אכזרית ולא “הומנית”, ואילו הציידים הנמיבים מכים את החיה מכה מדויקת אחת בראשה, לטענתם המכה מרוצצת את גולגולת החיה וגורמת למוות מיידי, אחד הציידים תאר את המכה כ”הופכת את המוח לעיסה נוזלית” . כדי לנקז את דם הניצוד וגם כדי “לוודא הריגה” מיד אחרי המכה נועצים הציידים סכין ארוכה הישר ללב, לדברי הציידים הנמיבים: “אירגון צער בעלי חיים בנמיביה (SPAC) מסכים לשיטה כמו גם תקנות הדייג העולמיות” .

ישפטו הקוראים את ההבדל?

ושוב, הציידים בגיבוי משרד החקלאות, רשות שמירת הטבע הנמיבית וכמובן הדייגים טוענים כי “הצייד /דילול הכרחי כדי לשמור על אוכלוסית דובי-ים בריאה, טענה שמבוססת על נתוני מחקר מדעיים” לכן על להם לאירגונים שונים להשוות את צייד הדובים בנמיביה לשחיטה האכזרית בצפון .

אחרי שראיתי (כטייל חובב טבע) את המראה המדהים של אלפי דובי-ים ב”מפרץ הצלב” באחד החופים היותר מרוחקים בנמיביה, אחרי שראיתי (כאקולוג) את הליך הניצול של המשאב הטבעי המיוחד, קבעתי לעצמי עמדה ודעה אותה חלקתי עם מארחי, עמדתי מבוססת על מקומו הטבעי (בעבר הרחוק) של האדם בסביבה הטבעית, האדם הוא “אוכל-כל”, מה שמציבו בין הטורפים ואוכלי הפגרים לבין הצימחוניים מלקטי העשב והפירות.

אלא שההתפתחות התכנולוגית הביאה את האדם לרמה של טורף על אוניברסלי מעל לטורפי העל שבטבע. כבר כתבתי בעבר כי התאמת האינסטינקטים האנושיים מפגרת אחרי הטכנולוגיה בכמאה אלף שנים, את תפקיד האינסטינקטים ממלאת ה”תרבות” בעזרת שורה של תקנות וחוקים שמהווים את הבסיס להתנהגות בסביבה, תקנות וחוקים שנובעים כתוצאה מצורך להמשיך ולהתקיים בעולם תכנולוגי נטול אינסטינקטום, הטכנולוגיה מאפשרת מגוון רחב של שיקולים, כמו במקרים אחרים כך גם בענין צייד דובי-הים, בנוסף לשיקולים כלכליים (טהורים) יש לשקול גם את השיקולים הסביבתיים ארוכי הטווח, כלומר הצייד חייב להיות בר-קיימא ו…. מוסרי (?)