סיקור מקיף

"ההגמון לא ידע שגם לצמחים יש חיי מין" – הנזיר בגן סיפורו של גרגור מנדל, אבי הגנטיקה

על הספר הנזיר בגן מאת רובין מרנץ הניג. תיגם מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת דביר, 304 עמ', 78 שקלים

גרגור מנדל. תמונה מעטיפת הספר

אנו חיים בעידן הגנומי, על כך אין חולק. עולם הרפואה יודע היום לאתר פגמים במטען הגנטי של תינוק עוד בטרם נולד, אנשי הזיהוי הפלילי יודעים להרשיע פושע על פי המטען הגנטי שלו, ובעתיד, כך מספרים סופרי המדע הבדיוני, נוכל להזמין ילדים בעלי תכונות מסוימות ולמחוק תכונות אחרות. מי שהחל את המהפכה ונחשב עד היום לאבי הגנטיקה המודרנית הוא גרגור מנדל, נזיר צ'כי, שלא ידע מלה באנגלית, ושהיה אלמוני במשך כל ימי חייו. רק 16 שנה לאחר מותו התגלה מחדש. ההנחה שניצבת בבסיס "הנזיר בגן", שמספר את סיפורו של מנדל, היא שסיפור חייו של מי שאחראי על המהפכה החשובה כל כך בחיינו ודאי מרתק. אלא שבקריאה נחשפת העובדה המצערת, שמנדל היה נזיר משעמם למדי שחי חיים משעממים עוד יותר.

מנדל נולד בשנת 1822, בתקופה שבה חלק ניכר מהמחקר המדעי נעשה במנזרים. הוא הוסמך לכומר כאשר היה בן 25 ורצה להפוך למורה. ניסיונו לקבל הסמכה ללמד ביולוגיה הסתיים בכישלון מביך. אי לכך החל מנדל בסדרת ניסויים שנמשכה כעשר שנים, במנזר האוגוסטיני סנט תומס שבעיר ברין, אז בירת מורביה שבלב האימפריה האוסטרית. במסגרת הניסויים הכליא אפונים במטרה למצוא חוקיות כלשהי בתורשה (בתקופה שבה המלה "תורשה" עדיין לא היתה קיימת במילון).

הסופרת רובין מרנץ הניג מספרת כי לא תמיד עבד מנדל עם אפונים. "בתחילה ניסה לגדל עכברים. אבל ההתעסקות ברביית יונקים, גרס ההגמון המקומי, היא עניין גס ונקלה שאל לכמרים להתעסק בו". בסופו של דבר סיכם ההגמון עם אב המנזר שמנדל יעסוק בהכלאת אפונים. "פניתי מהשבחת בעלי חיים להשבחת צמחים… ההגמון לא ידע שגם לצמחים יש חיי מין", יאמר לימים מנדל המשועשע.

מלאכת ההכלאה מתוארת כעבודה משעממת, חד-גונית, הדורשת התמדה לאין קץ. כדי להכליא את האפונים השונים (אלה שצבעם צהוב וירוק, אלה שצורת הזרע שלהם מזוותת ועגולה, אלה שגובהם גבוה ונמוך וכן הלאה) בניסיון לגלות מתי תכונה מסוימת באה לידי ביטוי ומתי לא ותוך כדי כך לחשוף את החוקיות המובילה לכך, היה על מנדל לבדוק אחד לאחד כל אפון שהכליא. "קח תרמיל, אחוז אותו ביד אחת, פתח אותו ביד האחרת, שלוף את האפונים, מיין אותם אחד לאחד, רשום בקפידה מאיזה תרמיל ומאיזה צמח באו, שים את האפונים בשקיות מסומנות כהלכה, קח עוד תרמיל, אחוז אותו ביד אחת, פתח אותו, וכן הלאה וכן הלאה".

גם מרנץ הניג קובעת כי "היתה זו עבודת פרך", שבה חילץ מנדל מתרמיליהם יותר מ-7,000 אפונים בניסוי אחד. "עד שסיים מנדל את שרשרת ההכלאות, ההכלאות החוזרות וההכלאות לאחור שלו, מנה מן הסתם מעל 10,000 צמחים, 40,000 פרחים ולא פחות מ-300,000 אפונים".

לכאורה, יש להניח כי יהיה זה מרתק לגלות מיהו אותו מנדל בעל סבלנות הברזל, ממה מורכב עולמו הרוחני ומהיכן רכש את גאונותו בניתוח התוצאות שדרשו לא מעט חישובים מתמטיים והרבה שאר רוח. מי שמצפה לקבל את התשובות בספר עשוי להתאכזב. כבר בתחילתו מזהירה הסופרת כי "כדי לספר את קורות חייו של מנדל ואת תולדות פריחתו האינטלקטואלית, יש צורך במספר לא מבוטל של ניחושים מושכלים". מסתבר שלרשות הסופרת עמדו שלושה מאמרים שראו אור, כמה מכתבים לבוטנאי אחד במינכן ואוטוביוגרפיה קצרה שנכתבה כשהיה בן 28. בזה מסתכם "המידע הקשה" על מנדל. "אין בנמצא כמעט שום דבר שיציב את מנדל בגנו, בדירתו במנזר, בכנסייתו או בחממה האהובה עליו ביום מסוים כלשהו", היא מספרת בנימת ייאוש.

הסופרת מצטטת מדען שאמר כי העובדה שאין מידע ממשי על חייו של מנדל היא בגדר יתרון, שכן כך "אנו יכולים להפריח ניחושים כאוות נפשנו, משום שאיש לא יוכל לומר כי טעות בידינו". לזכותה של הסופרת עומדת העובדה שכבר בתחילת הספר היא מודיעה כי תיאלץ "להפריח ניחושים". ועדיין, הקורא נותר עם תחושה של החמצה. בעמודים רבים בספר נוקטת הסופרת לשון השאלה: "על מה בעצם חשב מנדל באותו סתיו", "מה עשה שם", "אולי אמר לנפשו כי", "מנדל האמין מן הסתם ש…", ועוד ניסוחים דומים שמותירים את הקורא כשחצי תאוותו בידו.

ואולם בעיה זו משנית לבעיה האמיתית של הסיפור; אבי הגנטיקה מתגלה כברנש משעמם למדי. יש להבין – מנדל חי במנזר. הוא הכליא אפונים והיה אחראי גם לתחום המטאורולוגיה. בזה פחות או יותר מסתכמת התקופה החשובה בחייו, שבה גילה את גילוייו המרשימים (מאוחר יותר שימש אב מנזר ורב עם השלטונות על המסים). דארווין יצא למסע לאיים מסתוריים, גליליאו לחם בכנסייה, ואילו מנדל ישב בגינה וחילץ אפונים מתרמיליהם. התוצאות של מנדל הביאו למהפכה מדעית מרחיקת לכת שהשפעותיה אדירות, אך העלילה המתארת כיצד הגיע לתוצאות מחקרו אינה מרתקת במיוחד.

הספר מלא הסברים משמימים (שאותם יכולים להעריך רק מי שנאלצו לבצע מטלה דומה) על הדרך שבה הכליא פעם אחר פעם עשרות אלפי אפונים, ודיון ממושך סביב השאלה היכן בדיוק היתה החצר שבה נהג להתהלך – האם זו היתה הגינה הקטנה או שמא הגינה הגדולה. אפילו קהל השומעים של מנדל, שלפניו הציג לראשונה את תוצאות המחקר ששימשו אחר כך בסיס לגנטיקה המודרנית, לא התרשם. "כל מה שידעו הנאספים הוא שהם ביזבזו שני ערבים של שעמום בהאזנה לנזיר מקומי שתיאר את עבודת הגננות שלו" (עמ' (149). גם אם מביאים בחשבון את העובדה שהשומעים לא הבינו את חשיבות הממצאים, קשה להתחמק מהתחושה הכללית ששרתה בחדר כאשר הנזיר סיפר באריכות על ניסויו.

חלקו השני של הספר, המתאר איך התגלה המאמר שבו הציג מנדל את ניסוייו, מפתיע לטובה. מתגלה בו אופיים של מדענים שאין דבר החשוב להם יותר מאשר להוכיח שעשו דבר מה "לראשונה". רצה הגורל ושלושה מדענים שונים גילו באותה השנה, 1900, את מנדל, וכל אחד מהם רצה לזכות בתהילה.

מדובר בשלושה בוטנאים אירופאיים: קרל קורנס הגרמני, הוחו דה פריז ההולנדי ואריך צ'רמק פון זייסנג האוסטרי, ואליהם נוספה דמות רביעית, ויליאם בייטסון הבריטי, שהטיף בקנאה לחשיבות התורה המנדלית. בייטסון הוא גם שהמציא, בשנת 1905, את המלה "גנטיקה" שמקורה ביוונית (גנטיקוס) ומשמעותה "מוצא" או "פוריות" או "פריון". חלק זה של הספר מלמד על הדרך הפלאית שבה עולם תוכן מתגבש לידי דיסציפלינה, בין השאר באמצעות המצאת מילון מונחים הכולל מלים מוזרות כגנוטיפ, פנוטיפ, זיגוטה, גמטה, הטרוזיגוטי, אללומורף, מוטציה ועוד, שרק היודע את משמעותם יכול להשתייך למועדון היוקרתי.

למרבה הפלא, המלה "גנטיקה" לא נגזרה מהמלה "גן" או להיפך. חלפו ארבע שנים עד שהגורם הבדיד המכתיב את התורשה הופיע, והחליף אין-ספור כינויים: "יחידות פיסיולוגיות, גמולות, קבוצות, מיצלות, פאנגנים, פלסומים, אידיובלסטים, ביופורים ועוד" (עמ' 253). דווקא ה"גן", המונח שטבע ויליהם יוהנסן, פרופ' לפיסיולוגיה של הצומח במכללה החקלאית של קופנהגן בדנמרק, הוא שהצליח. האירוניה אם כן נחשפת בסוף הספר: הביוגרפיה של מדע הגנטיקה מעניינת יותר מהביוגרפיה של מי שנחשב לאביה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן