אסף רוזנטל מביט מקרוב (ולפעמים – כמעט מבפנים) על חיות טרף בקניה.
לביאות
שמורת המאסאי- מרה שבקניה מתוארת כ : “המקום בו קיימת הצפיפות והמגוון הגדול בעולם של יונקים”, מיני צבאים רועים במשטחי העשב, זברות וגנו בהמוניהם, עדרי תאואים ופילים, מאוכלי העשב “מתפרנסים” טורפים גדולים וקטנים, החל מנמיות, תנים, צבועים וברדלסים ועד ל”מלך” החיות … האריות.
כל מי שמבקר בשמורה יבחין מיד במאמצי הנהגים להראות לנוסעיהם את ”חמשת הגדולים” : פילים, תאואים, קרנפים, אריות ונמרים, פילים ותאואים יש לרוב, בשמורה קרנפים בודדים, נמרים קשה למצוא, ולכן המלכים הם (שוב) האריות אותם ניתן לאתר ולראות בקלות (יחסית).
בשמורה “לודג’ים” (אכסניות מעולות) רבים וטובים כאשר המדד הוא מרכזיות וקירבה לעדרים הגדולים, על פי מדד זה אחד הטובים הוא קיקורוק Kikorok ולכן במידת האפשר תמיד ביקשתי להתאחסן בו, המבנה המרכזי של קיקורוק בנוי בצורת האות ח סביב רחבת דשא ומול בור-מים, המים מושכים חיות רבו וכך גם רחבת הדשא, לכן החדרים הטובים נחשבים אלה שבמבנה המרכזי. בור המים ורחבת הדשא מוארים,כמעט כל ערב מגיעות לרחבת הדשא זברות שנהנות מהדשא ומהנות את הקהל.
אתרע מזלי (ומזלם של אנשי הקבוצה) וקיבלנו חדרים במבנה המרכזי. אחרי מסע תצפיות מענין, מהנה ומעייף חזרנו ללודג’ ולקראת רדת החשיכה התאספנו במרפסת מול הדשא, לא עבר זמן רב ועדר זברות מעורב בגנו הגיע לדשא להנאת הצופים.
זמן ארוחת הערב מתקרב והמרפסת מתרוקנת בהדרגה, אני עובר בריפרוף על פני היושבים, רואה כי חסרות שתי מטיילות ומחליט לחכות להן לפני שנכנס לארוחה, ואז מתחילה ה”דרמה”, מישהו מזהה לביאה רובצת בפינה רחוקה, השמועה עוברת ביעף וכל הסועדים עוזבים את האוכל ויוצאים למרפסת, כנראה שההמולה גורמת לזברות להיות יותר ערניות ולהשמיע קריאות אזהרה כך ש כאשר הלביאה מסתערת כולם (זברות וגנו) בורחים, הלביאה מעיפה מבט לעבר קהל הצופים ומסתלקת לחשיכה שיוצר המבנה.
קהל הצופים חוזר לארוחה וכך גם אנחנו, אחרי שכולם יושבים, עסוקים כל אחד בצלחתו אני מבחין בחסרונן של שתי המטיילות, תיחקור קצר אצל שכניהן שמספרים כי שמעו אותן משוחחות בחדר מסיר מלבי דאגה/ספק קל, עוברת רבע שעה … והבנות אינן, במחשבה שאולי נרדמו אני מבקש מאחד מאנשי הבטחון של המקום לגשת ולהעירן ….. אחרי חמש דקות חוזר הבחור, פניו מחליפים צבעים משחור לירוק לאפור לצהוב וכל נסיונותיו להסביר עולים בתוהו של מלל שאינו מובן, אחרי כמה דקות ואחרי שנרגע הצלחתי להבין כי בהתקרבו לחדר ראה שתי לביאות …. וברח כל עוד רוחו בו.
ביקשתי ממנו לזמן את האחראי על הביטחון וב”דיון” משותף החלטנו כי יש לגרש את הלביאות, בעזרת כל צוות הבטחון של הלודג’ שיצרו “חומה בצורה” והתקרבו למקום תוך כדי צרחות וצעקות, ראו איך לביאה וגוריה בורחת ותחת “משמר כבוד” ליוו את שתי המטיילות למסעדה.
כמובן שכל הפעילות גרמה לכל באי הלודג’ לצאת ולצפות כך שהמטיילות שהגיעו התקבלו במחיאות כפיים רמות. אחרי שנרגעו הרוחות … והמטיילות, התברר כי : המקלחת, האיפור, שיחת חולין ועיסוקים שונים גרמו למטיילות להבחין כי הן נמצאות באיחור אחרי שכולנו ישבנו במסעדה, כפי שמספרת אחת מהן : “כשהבחנו כי אנחנו מאחרות התארגנו במהירות, פתחנו את הדלת כדי לצאת ואת פנינו קיבלו … שתי לביאות שרבצו מול הדלת.
בבהלה אבל בשקט סגרנו את הדלת, נעלנו את הכל הבריחים, סגרנו והברחנו את החלונות ואז התישבנו וכדי להתעודד שרנו (שירי מולדת?) בקול רם עד צריחות רמות, כך במשך כ חצי שעה עד שהגיע “החילוץ”.
שבועיים אחר כך הייתי שוב בקיקורוק אלא שהפעם לקחתי לעצמי את החדר בו היו הבנות ….. הלביאות לא חיכו לי.
נמר
כמו בכל טיול בטבע גם הפעם כאשר המטיילים שואלים “מה נראה”? אני מסביר כי : “אנחנו לא מבקרים בגן חיות אלא בטבע, ב”הצגה” הזאת לנו יש תכנית מפורטת וברורה לא כך ל”שחקנים”, לכן אני יכול לומר את מי נחפש …. מידת ההצלחה תלויה בשיתוף הפעולה של ה”שחקנים” / החיות.
ובכל זאת יש פעמים שאני יכול להבטיח “הופעה” של מי שאותו נחפש. נמרים נפוצים כמעט בכל העולם (הישן) אבל בגלל אורח חיים “ביישני” ונסתר לא קל לראותם, לכן כאשר ידעתי כי יש סיכוי גבוה שנראה נמר הבטחתי למטיילים תצפית מיוחדת.
ההבטחה ומילויה מתאפשרת בלודג’ נגוליה Ngulia שבשמורת טסאבו. טסאבו היא שמורה ענקית שמקיפה כ 40אלף קמ’ר ומאכלסת מינים רבים של יונקים, עופות, זוחלים וצמחים. בגלל גודלה קטנים הסיכויים לפגוש בחיות ה”ביישניות” הפחות בולטות ולכן להבטיח נמר … נשמע מעט לא אמין, אבל מהכרותי אם הלודג’ בו נשהה ידעתי כי בכל ערב בשעה 18:30 מניחים פתיון בשרי בעמדה שניצפית ממרפסת הלודג’ ובכל ערב מופיע נמר גדול ואוכל את הפתיון לשמחת הצופים.
לכן כשידעתי כי נגיע לנגוליה סיפרתי למטיילים כי “הערב נראה נמר”, אלא שהטיול בשמורה התארך וכשהגענו ללודג’ היתה השעה 1835 זרזתי את המטיילים להגיע מיד למרפסת … כשהגענו לא היה פתיון, שאלתי את ה”ברמן” שהיה אחראי להנחת הפתיון מה קורה והתשובה היתה הנמר היה אכל והלך.
אחת המטיילות לא השלימה אם “הפיספוס” ודרשה ממני בקול רם ובתוקף למלא אחר הבטחתי, ה”ברמן” שהבין מה קורה הגיע ובידו רגל עז אותה הציע למטיילת כדי שתניח אותה כפתיון … בחשבו כי יהיה סרוב מתוך פחד מוצדק, אלא שהברמן לא הכיר את לקוחותיו, נציין כי כבר בשנים קודמות עסקתי (בארץ) בעיקבו אחרי נמרים, לכידתם וסימונם, מה שנתן בי ביטחון (מופרז).
לכן ללא היסוס לקחתי ממנו את הפתיון והלכתי לעבר העץ עליו יש להציבו, לקשור אותו היטב כדי שכאשר הנמר מגיע לא יוכל לקחת ולהעלם אלא יהיה נאלץ לאכול לעיני הצופים, עמדת הפתיון היא גדם עץ בגובה של שלושה מטר שנמצא במרחק של כ 5 מטר ממרפסת התצפית כאשר ההפרדה היא קיר אבן בגובה מטר.
בידי הפתיון כאשר כל באי הלודג’ מודעים לארוע ותופסים מקום על המרפסת, ללא היסוס עברתי את הגדר טיפסתי על הגדם וקשרתי את הפתיון, כדי להבטיח קשירה טובה “ביליתי” על גדם העץ כשלש דקות, בנתיים התמלאה מרפסת התצפית בצופים, סיימתי את קשירת הפתיון ירדתי וכאשר פניתי ללכת למרפסת ראיתי איך עיני הצופים נפערות לרווחה, לא התיחסתי שכן חשבתי שאולי זה מתוך הערכה למעשי, אלא שכאשר עברתי את קיר ההפרדה והסתובבתי ראיתי את הסיבה האמיתית, נמר זכר גדול ישב על הגדם ולעס את הפתיון.
כלומר : כאשר הייתי עסוק בקשירת הפתיון רבץ הנמר בסבך הקרוב צפה בענין ובחוסר סבלנות במעשי ומיד כשירדתי ופניתי ללכת היה הנמר כבר על העץ. בדיעבד הסתברה טעותי, שכן אחרי מס’ שבועות ראיתי הודעה בעיתון על ”נמר שטרף עובד של לודג’ בטסאבו” זמן מה אחר כך כשהגעתי לנגוליה הסתבר לי כי העובד שנטרף היה הברמן. הנמר נלכד וסולק מהשטח וכך הסתיים ארוע שאולי לפחות בחלקו אני אשם בו, שכן מי שמקשר עצמו עם מזון עלול להיאכל.
צבועים
בסביבתנו הקרובה מיחסים לצבוע תכונות משונות: “כושר היפנוט,, “דו מיניות”, “התגלמות כרוחות רפאים” ועוד, זאת בעיקר בגלל הופעתו השונה, בגלל נביחתו שמזכירה צחוק או בכי אנושי ועוד.
אלא שהצבוע המפוספס (שלנו) הוא ייצור יחידאי (סוליטר) אוכל פגרים תמים וחיוני (כ”סניטר”) למערכת הסביבתית. לא כך הוא הצבוע הנקוד שבאפריקה, זה גדול כפליים מהמפוספס, חי בלהקות משפחתיות גדולות ונחשב לצייד מיומן, שודד מזון מטורפים אחרים שאינו מהסס מלתקוף טרף גדול ממנו כולל בני אנוש.
בסיום אחד הטיולים החלטנו (גיורא אילני ואני) לנסות להכנס לטנזניה (לא היתה כניסה לישראלים), הצלחנו “להתפלח” ופנינו לשמורת הסרנגטי שם התמקמנו ב”קמפינג” ליד לודג’ מרכזי, Seronera מאחר והגענו בשעות אחר הצהרים לא הספקנו לארגן יציאה לשטח ברכב ולכן הלכנו לטייל ברגל … מה שאסור בתכלית האיסור.
הלכנו לכיוון בור מים שמול מרפסת התצפית של הלודג’ והמשכנו ללכת תוך שמירה על כוון קבוע כדי שנדע לחזור, אחרי כשעתיים הסתובבנו על עקבותנו לחזור, אחרי זמן מה ראינו מרחוק את הקווים הכלליים של הלודג’ ופנינו לעברו, השמש שוקעת והסוונה סביבנו “מחליפה משמרות” היומיים מתכוננים ללינה והליליים מתעוררים לפעילות, אני מביט אחורה ומראה לגיורא צבוע (נקוד) שהולך אחרינו. שנינו צופים, נהנים וממשיכים לעבר הלודג’ (שנינו מכירים את הסיפורים אבל הכרות אם הצבוע המפוספס מקהה את הצורך בזהירות), אחרי מס’ דקות, מסתובבים לראות את הצבוע שאחרינו … האחד “התרבה” ואחרינו שלושה צבועים.
אנחנו ממשיכים ומבחינים כי על מרפסת התצפית יש דמויות “מרקדות”, בתנועות ידיים מוזרות, השמש כמעט שקעה ואת הסוונה מציף שקט מוזר, מבט לאחור מגלה כי בעקבותנו בקירבה (מאיימת?) כ-5 צבועים, מאחר ובקרוב יחשיך אנחנו מאיצים, ועכשיו כבר מבחינים כי הדמויות על מרפסת התצפית הם עובדי הלודג’ שמנפנפים בידיהם וצועקים, צועקים : פיסי, פיסי, פיסי, – (צבוע נקוד בסואהילית).
עברנו ליד בור המים ומאחרינו להקה של כ 15 צבועים, עכשיו אנחנו לרגלי המרפסת … הצעקות … היסטריות… הצבועים שכבר היו במרחק של 10 מטר, נבהלים מהצעקות ועוצרים, אנחנו עולים למרפסת ומתקבלים ע”י עובדי הלודג’ כ… גיבורים? משוגעים? שוטים? מסתבר כי כשבועיים קודם לכן תקפו הצבועים (כנראה אותה להקה) חוקר גרמני שיצא בשן-ועין.
חזרנו לנאירובי לקבל שתי קבוצות לטיול, גיורא מוציא קבוצה לטיול בתנאי “קמפינג” לינה בשקי-שינה, ואני לטיול מקביל ב “לודג’ים”, בשמורת המסאי מרה נהוג להתפרס בנסיעה כדי לכסות שטח רחב ולאתר חיות, מאחר וחניון הקמפינג של גיורא היה קרוב ללודג’, קבענו לצאת בבוקר ביחד כדי להעצים את סיכויי מציאת החיות. אנחנו מגיעים לאתר הקמפינג באור ראשון מתכוננים לצאת ואז מתברר כי בקבוצה של גיורא חסרה מטיילת, ברור מהיר מזהה את המקום בו ישנה חפציה מסודרים במקום שהיה … למראשותיה, חסרים שק שינה …. ומטיילת?
בעזרת פקח מקומי אנחנו מזהים סימני גרירה, הולכים בעקבות שמזוהות כעקבות צבועים … במרחק של כ 70 מטר מהמחנה אנחנו מבחינים בשק השינה שמרחוק נראה קרוע ופרום, מתקרבים תוך זהוי עקבות רבות של צבועים, מגיעים ומסתבר כי “בשק יש מטיילת” … ישנה שנת ישרים. הערנו אותה שאלנו “מה קרה”? והיא אינה מבינה “על מה המהומה”, לדבריה ישנה מצויין כל הלילה ולא הרגישה בדבר …
מסתבר כי הצבועים הגיעו אליה וגררו אותה כ-70 מטר כדי להתרחק מהמחנה. למזלה הרב של המטיילת, כנראה ששומר שעבר בסביבה גרם להם לעזוב את ה”ארוחה הארוזה” ולברוח, מזל?
תגובה אחת
את הטיול הראשון הדרכתי, יחד עם מולה יפה באפריקה, ב-1970. בתקופה הזאת היה מולה צריך מישהו שישאר עם הקבוצה, כי באחת השמורות הוא שרף את עצמו, כשעבר על החוק ונאסר עליו להיכנס. בינתיים היה פוסח על השמורה ומצטרף אח״כ. כנה פעמים שהינו בקילגוני בצאבו (מקווה שאינני טועה בשם) ושם צילמתי תמונה נדירה: פילים שהגיעו למקום היו ניגשים לסלע מפנים את הישבן לסלע מיוחד ומתגרדים. שנים אחרי זה מצאתי את הצילום הזה – לא שלי – בספר על פילים שקניתי בקניה. נדמה לי ששם גם ראיתי מצפה תת מימי לראות היפואים מתחת למים. הרבה חוויות נשארו לי מאפריקה ותמיד היה כיף, וכמה מטיילים מיותרים.