ניהול נדידה

בתנאים טבעיים לחלוטין יתכן כי למרות השנויים המהירים יהיו מינים שיצליחו לנדוד/להתקדם לעבר איזור שיתאים לדרישותיהם, אלא שהתנאים אינם טבעיים, בדרכם של מי שינסה לנדוד יופיעו שדות חקלאות, כבישים, ישובים כפריים ועירוניים, כל אלה מהווים מחסומים מלאכותיים עליהם אין בכושרם של מינים רבים להתגבר, לכן דרושה התערבות אנושית.

ההתחממות העולמית ושינויי האקלים באיזורים שונים יוצרים בעיה עבור צמחים ובעלי חיים, עבורם התנאים החדשים מהווים סיכון, בגלל המהירות היחסית הגבוהה בה משתנים התנאים רבים מהצמחים והחיות אינם מספיקים להסתגל, חוסר הסתגלות פירושו הכחדה.

בתנאים טבעיים לחלוטין יתכן כי למרות השנויים המהירים יהיו מינים שיצליחו לנדוד/להתקדם לעבר איזור שיתאים לדרישותיהם, אלא שהתנאים אינם טבעיים, בדרכם של מי שינסה לנדוד יופיעו שדות חקלאות, כבישים, ישובים כפריים ועירוניים, כל אלה מהווים מחסומים מלאכותיים עליהם אין בכושרם של מינים רבים להתגבר, לכן דרושה התערבות אנושית.

גופים שאמונים על שמירת הטבע עומדים בפני בעיה :האם נכון לנסות לעזור למינים ע”י “הזזתם” “managed relocation” לאיזורים שיתאימו להם. האם נכון לעזור למינים לבצע “נדידה – אקלימית” assisted migration, צפונה או דרומה ממקום מושבם, נדידה שתציל את המין מהכחדה?

הבעיה קיבלה משנה תוקף בעשרות השנים האחרונות כאשר “מינים-פולשים” גורמים נזקים בקנה מידה עצום : קרפדת-הקנה שיובאה לאוסטרליה כדי “לטפל” בחיפושית שגרמה נזקים בשדות קנה-סוכר… הקרפדה מתקדמת כצבא השמד ואוכלת כל שבדרכה, צדפת-הפסים (זברה) שהובאה בטעות לצפון אמריקה סותמת מערכות מים וגורמת נזקים במיליונים, יקינטון וחסת מים הובאו לאפריקה כצמחי נוי והיום מכסים אגמים ונהרות בשמיכה סמיכה שאינה מאפשרת תנועת סירות, דייג ושאיבת מים, הכיסוי הצפוף גורם לחוסר חמצן ולמוות דגים.
גם אצלנו גורמים מינים פולשים צרות נזכיר רק את המיינה ההודית, העורב ההודי, הדררה, השיטה הכחולה שיובאה כמיצב חולות והתפשטה בכל איזרי הארץ ולהבדיל יערות האורנים שניטעו ע”י הקק”ל.

החשש מהשפעה שלילית של מינים מיובאים/חדשים על סביבתם החדשה מהווה סיבה ראשונית להימנעות מ “הזזת מינים” כפתרון להתדרדרות בתי גידול בהם מתקיימים המינים. עד היום נחשבה “הזזת מינים” פעולה קיצונית שתוצאותיה אינן תמיד ניתנות לחיזוי ואין סבירות גבוהה להצלחה.

מינים רבים שרדו שינויי אקלים קיצוניים, אלא שהיו אלה שינויים שקרו לאורך זמן רב, זמן מספיק שנתן למינים אפשרות להסתגל ולהתאקלם, השנויים היום מהירים הרבה מעבר לשינויים טבעיים ולפיכך הרבה מעבר לכושרם של המינים -חיות וצמחים – להתאקלם ולהסתגל.

הצורך לעזור למינים להתאים עצמם לתנאים המשתנים כמו שינויי אקלים ושינוים סביבתיים אחרים שמקורם בפעילות אנושית ידוע וקיים מזה זמן רב, עכשיו בפעם ראשונה שוקלים בחיוב דרכים שונות – לפעמים קיצוניות – להתערב בתהליכים טבעיים ולעזור למינים ע”י הזזתם לבתי גידול בעלי תנאים מתאימים, בתי גידול בהם המינים המיובאים יהוו חידוש. החוקרים משתמשים בשמות כמו “ניהול שינוי מיקום” “managed relocation או “עזרה בנדידה” assisted migration, ” מושגים שביסודם הכנסת/יבוא מינים חדשים לבית גידול קיים ע”י העברת פרטים רבים מהמין המיועד באופן ידני למקום מחיתו החדש, כבר ציינתי את ה מחסומים המלאכותיים שמחייבים העברה ידנית.

אצלנו : הקדימו “נעשה לנשמע” וכבר בשנות השבעים העבירו יעלים ממדבר יהודה לנחל יהודיה שבגולן, אכלסו את רמת הגולן בצבאים שנלכדו ברמות אפרים, מאוחר יותר הושבו לטבע המדברי ראמים-לבנים ופראים ואכלסו באיילים את יערות הכרמל, הגליל וירושלים, אלא שבמקרה זה אלו הם יונקים שניצודו /נכחדו במאות השנים האחרונות, לכן מקומם בבית הגידול המדברי או בחורשים קיים ושמור, השבת האיילים התאפשרה רק אחרי שחלק מנטיעות האורנים הוחלפו בחורש טבעי. מקרה אחר יתכן ויקרה כאשר הרשויות יגיעו למסקנה כי מעין זעיר בשולי הכינרת עומד להתייבש, במעין חי סרטן עיוור שכנראה הוא יחיד במינו וזהו מקום גידולו היחידי, יתכן שכדי להציל את המין מכליה יהיה צורך להעביר את כל אוכלוסייתו ל מקום אחר בו תימשך ה”שושלת”.

עד היום רוב העוסקים בשימור ושמירת טבע התנגדו ל”הזזת” מינים, קבוצת מדענים מכובדים ובראשם ג'סיקה הלמן מאוניברסיטת נוטרה-דאם, וכן חוקרים מאוניברסיטאות בראון, קליפורניה, סטלנבוש' (דרא”פ), הובילו כתיבת מאמר שמתפרסם ב- Proceedings of the National Academy of Sciences (PNAS) ומתואר כחדשני בגלל הגישה שאומרת כי נכון וראוי להפעיל “ניהול שינוי מקום” בתנאים ובמקומות בהם פעולה זאת תציל את המינים ה”מוזזים”. זאת כמובן אחרי בדיקה יסודית, הבדיקה תראה כי אין סיכון למינים מקומיים, אין סיכוי כי אוכלוסיית המין המיובא תגדל ללא מעצור, כלומר המין המיובא ישתלב ויתפוס מקום טבעי בבית הגידול החדש.

מה שפעם היה “טאבו” הולך ומתקבל כדרך ניהול נכונה של הסביבה מאחר והגישה המתחדשת אומרת כי : באיזורים נרחבים, הטבע, הסביבה אינם “מה שהיה”, איזורים נרחבים נחשבים כ “מופרים” ולפיכך זקוקים לניהול, ניהול שיאפשר לאיזורים מופרים להשתקם ולהגיע למצב הקרוב ביותר למה שהיה – טבעי.

בעבר היתה מקובלת האמרה “תנו לטבע לתקן את עצמו, הניחו לטבע לנפשו”. אלא שברבות השנים מסתבר כי שתי ההפרות בולטות של התנאים הטבעיים, מונעות מהטבע “לתקן עצמו” : ההתחממות העולמית והפיתוח /בינוי הנמרץ. ההתחממות גורמת לצורך בנדידת מינים, הבינוי מונע את המינים מלנדוד, לכן לא רק שמותר לעזור למינים, אלא שיש חובה לנייד ולהעביר מינים כדי להצילם.

בניגוד למה שהיה מקובל עד לשנים האחרונות, תוצאות ההתחממות יבואו לביטוי קיצוני כבר בעשרות השנים הקרובות ( ולא במאות כפי שחשבו), לכן הפעילות למען הצלת מינים בסכנה נראית דחופה היום יותר מאשר היה לפני עשר שנים, ככל שמתבררת אחריותו של האדם לשנויים גדלה חובתו לעשות למניעת הנזקים או לתיקונם. לכן חוסר מעש בהנחה ש “הטבע יעשה את שלו” עלול להיות שלילי יותר מאשר עשיה, אלא ששוב העשיה חייבת להיות נכונה, אחת הפעילויות היו הניסיונות לדישון האוקיאנוסים, (שכנראה נכשלו), פעילות אחרת היא יצירת מסדרונות נדידה ארוכים (אלפי ק”מ) ורחבים שיאפשרו “עירוב-גנטי” כלומר מגע בין אוכלוסיות שונות של מינים דומים. שימור זרעים ב”בנק-זרעים” היא פעילות נוספת אלא שזו מביאה בחשבון אסון (קטסטרופה) ואנחנו רוצים למנוע אסון.

השנויים המהירים בתנאי הסביבה יכולים לגרום למינים להילכד בבתי גידול שהולכים ונעלמים ללא אפשרות לעזבם, כך למשל דגים שהשלולית בה הם חיים מתיבשת בגלל עצירת גשמים, עץ נדיר שסביבו ישובים, יונק שחי בחלקת יער קטנה שסביבה שדות חקלאות, אלה ואחרים זקוקים לעזרה כדי שמינם ימשיך להתקיים.

מאחר ואמרנו נדידה, ראוי להקדיש ולו פיסקה אחת למען הנודדים המפורסמים, היונקים הנודדים (אלה שמשקלם מעל ל 20 ק”ג): התאו- האמריקאי, הדלגן באפריקה הדרומית, הקאריבו בטונדרה הצפונית, הצ'ירו והסייגה במישורי אסיה, הנודדים שאולי מפורסמים יותר מכולם : עדרי הגנו והזברות במזרח אפריקה. כולם נדדו אלפי קילומטרים בעקבות העשב, בעקבות המזון והמים, נדדו מאחר והיום מרבית הנודדים מוגבלים ע”י גדרות, כבישים, ישובים ושטחי חקלאות, חלק מהנודדים הגדולים הושמדו כמעט לחלוטין (התאו באמריקה ואחרים), חלק עדיין מקיים נדידה דרך שטחים שהולכים ומתמעטים, שומרי הטבע בעולם כולו נאבקים לפתיחת ושימור מסדרונות שיאפשרו את המשך מהלך החיים הטבעי של היונקים הנודדים.

חזרה לנושא ה”הזזה” של מינים בטבע שממשיך להיות במחלוקת, צודקים המתנגדים שחוששים לתוצאות, לכן כל “הזזה” חייבת להיות מלווה בסקירה כללית של כל הנתונים הקשורים למינים המוזזים, לסביבה אליה הם מיובאים, למינים השונים בסביבה וליחסי הגומלין ביניהם לבין המינים המיובאים, אבל אחרי הכל מוטב לעשות משהו שאינו מושלם מאשר לא לעשות דבר.