מוצא האדם מן הדג?

ניל שובין גילה את הטיקטאליק, יצור ביניים בין דג לחיית יבשה שמסביר כיצד האדם התפתח מהדג. מציאתו נחשבת לאחת מתגליות המאובנים החשובות בהיסטוריה ומנחיתה מהלומה קשה על מתנגדי האבולוציה. פרק מתוך ספרו “הדג שבתוכנו”

הספר הזה צמח בנסיבות יוצאות דופן בחיי. בשל עזיבוֺת של חברי סגל, מצאתי את עצמי מרכז את הקורס באַנָטוֺמיה של האדם בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת שיקאגו. הקורס באנטומיה הוא אותו קורס שבו תלמידי שנה א' חסרי ביטחון ברפואה מנתחים גופות של בני-אדם, ותוך כדי כך לומדים את שמותיהם ואת אופן סידורם של מרבית האיברים, הפתחים והנקבים, העצבים וכלי הדם בגוף. בשבילם זוהי כניסה דרמטית אל עולם הרפואה, חוויה מעצבת בדרכם להיות רופאים; ואילו אני פָּלֵיאוֺנטוֺלוֺג שהקדיש את רוב עבודתו המקצועית לחקירת דגים.

והנה מתברר שלפָּלֵיאוֺנטוֺלוֺג יש יתרון אדיר בהוראת האנטומיה של האדם. אולי תופתעו לשמוע שמפות הדרכים הטובות ביותר לגופם של בני-האדם נמצאות בגופם של בעלי-חיים אחרים. הדרך הפשוטה ביותר ללמד סטודנטים את העצבים בראשו של אדם היא להראות להם את מצב הדברים בראשו של כריש. מפת הדרכים הקלה ביותר להכרת הגפיים נמצאת אצל הדגים. הזוחלים עוזרים לנו להבין את מיבנה המוח. הסיבה לכך היא שגופיהם של יצורים אלה הם על-פי-רוב גירסאות פשוטות של גופנו-אנו.

בקיץ שלאחר שנתי השנייה כראש הקורס, כשעבדתי באזור האַרְקְטי, עמיתַי ואני גילינו דג מאוּבּן שהעניק לנו תוֺבנוֺת חדשות ומשמעותיות ביותר לגבי פלישת הדגים ליבשה בערך לפני 375 מיליון שנים. התגלית הזאת, והגיחה שלי למחוזות הוראת האנטומיה של האדם, גרמו לי לצאת לחקור את הקשר העמוק ביניהם. הספר שלפניכם נולד מתוך מסע החקר הזה.

למצוא את הדג שבתוכנו

עונות הקיץ האופייניות לחיַי הבוגרים עוברות עלי בשלג ובגשם קפוא מעורב בברד, כשאני מבקע סלעים על מצוקים הרחק מצפון לחוג האַרְקְטי. רוב הזמן אני קופא, סובל מכוויות קור ולא מוצא שום דבר. אבל אם יש לי קצת מזל, אני מוצא עצמות דגים עתיקות. לרוב האנשים זה אולי לא נשמע כמו למצוא מטמון, אבל בשבילי העצמות האלה יקרות מפז.

עצמות דגים קדומות עשויות להיות הדרך לדעת דברים על אודותינו, מי אנחנו ואיך נעשינו מה שאנחנו. אנחנו לומדים על גופנו ממקומות שהם לכאורה משונים ביותר, החל במאובנים של תולעים ודגים המתגלים בסלעים בכל רחבי העולם, וכלה בדנ”א שנמצא פחות או יותר בכל יצור החי עלי אדמות. אבל אין בזה כדי להסביר מדוע אני ממש בטוח בכך ששרידי שלדים קדמונים – ושרידים של דגים באופן מיוחד – מספקים רמזים להבנת המיבנה הבסיסי של גופנו.

איך נוכל לדמות לעצמנו מאורעות שהתרחשו מיליוני שנים, ובמקרים רבים מליארדי שנים, לפני זמננו? לצערנו, לא נשארו שום עדי ראייה; הרי איש מאיתנו לא היה אז בסביבה. למעשה, שום דבר שמסוגל לדבר, או שיש לו פה, או אפילו ראש, לא היה בסביבה במשך רוב הזמן הזה. גרוע מזה, החיות שהתקיימו באותם ימים מתו ונקברו כל-כך מזמן שגופותיהן השתמרו רק במקרים נדירים.

אם חושבים על כך שיותר מ-99 אחוזים מכל המינים הביולוגיים שהתקיימו אי-פעם כבר נכחדו; שרק אחוז קטן ביותר מהם השתמרו כמאובנים; ושאחוז קטן עוד יותר מאלה מתגלה לנו – כי אז כל ניסיון לראות משהו מעבָרנו כמו נדון מראש לכישלון.

חופרים מאובנים – רואים את עצמנו

הפעם הראשונה שראיתי את אחד הדגים שבתוכנו היתה באחר-צהריים מושלג אחד של חודש יולי, בעת שחקרתי סלעים בני 375 מיליון שנה באי אֶלְסְמיר (Ellesmere), מצפון-מזרח לחופי קנדה וקרוב מאוד לחופי גרינלנד – בערך בקו רוחב 80 מעלות צפון.

עמיתַי ואני הרחקנו לחבל הארץ השומם הזה בניסיון לגלות את אחד השלבים המרכזיים בַּמעבר מדגים לחיות יבשה. מבין הסלעים הזדקר החוצה חרטום של דג. ולא סתם דג: דג בעל ראש שטוח. ברגע שראינו את הראש השטוח ידענו שגילינו משהו. אם נמצא חלקים נוספים מהשלד בתוך הסלע, הוא יחשוף את השלבים המוקדמים בהיסטוריה של הגולגולת שלנו, של צווארנו, ואפילו של הגפיים שלנו.

מה אמר לי הראש השטוח על המעבר מן הים ליבשה? ומה שרלוונטי יותר לרווחתי האישית ולנוחותי, למה בכלל נמצאתי בחוג האַרְקְטי ולא בהוואי? התשובות לשאלות אלה הן חלק מהסיפור על הדרך שבה אנחנו מוצאים מאובנים, ועל השימוש שאנו עושים בהם כדי לפענח את עברנו.

המאובנים הם אחת הקבוצות הראשיות של ראָיות שאנו משתמשים בהן כדי להבין את עצמנו. (גֶנים ועוּבּרים נמנים עם הקבוצות האחרות, ואני מתכוון לדון בהם בהמשך.) רוב בני-האדם לא יודעים שאפשר למצוא מאובנים בדרך מדויקת וצפויה מראש עד להפתיע. אנחנו עובדים תחילה בבית, כדי להגדיל למקסימום את הסיכויים להצלחה בשטח. ואחר-כך אנחנו מפקידים את עצמנו בידי המזל.

היחס הפָּרָדוֺקְסָלי בין תיכנון לבין מקרה מתואר בצורה קולעת בהערתו המפורסמת של דְוֵוייט ד. אַייזֶנהַאוּאֶר (נשיא ארצות הברית בשנים 1961-1953 והמפקד העליון של בנות-הברית באירופה במלחמת העולם השנייה) בנוגע למלחמה: “בעת ההכנות לקרב, נוכחתי שהתיכנון הוא חיוני, אבל התוכניות עצמן חסרות ערך”.

דברים אלה הם תיאור בזעיר-אנפין של גורל הפָּלֵיאוֺנטוֺלוֺגיה בשדה. אנחנו מכינים כל מיני תוכניות מפורטות במטרה להגיע לאתרי מאובנים. אבל ברגע שאנחנו מגיעים לשם, יש סיכוי טוב שכל תוכנית הפעולה בשטח תיזרק לפח. העובדות על הקרקע מסוגלות להפוך על פיהן את התוכניות הכי טובות שלנו.

אנחנו נוהגים לתכנן משלחות חיפוש שנועדו לענות על שאלות מדעיות ספּציפיות. תוך הסתמכות על מעט רעיונות פשוטים, שאדבר עליהם בהמשך, יש לנו אפשרות לצפות מראש בסבירות גבוהה היכן עשויים להימצא מאובנים חשובים. כמובן, לא כל פעם אנחנו מצליחים בכך, אבל לעיתים קרובות אנחנו מוצאים שלל רב המצדיק את כל העניין. אני עצמי בניתי את הקריירה שלי במידה רבה על-ידי כך שעשיתי בדיוק את הדבר הזה: מציאת יונקים קדומים כדי לענות על שאלות בקשר למוצאם של היונקים, גילוי הצפרדעים הקדומות ביותר כדי לענות על שאלות בקשר למוצאן של הצפרדעים, ומציאת כמה מן החיות הקדומות ביותר שהיו בעלות גפיים כדי להבין את מוצאן של חיות היבשה.

במובנים רבים, מלאכתו של פָּלֵיאוֺנתוֺלוֺג העובד בשדה ומחפש אתרים חדשים קלה היום הרבה יותר מכפי שהיתה בעבר. אנו יודעים יותר על הגיאולוגיה של מקומות שונים הודות למחקרים גיאולוגיים שמתבצעים על-ידי רשויות מקומיות וחברות לקידוחי נפט וגז.

האינטרנט מספק לנו נגישוּת מהירה למפות, למידע מסקרי שטח ולתצלומי אוויר. אני יכול לסרוק אפילו את חצר הבית שלכם בחיפוש אתרי מאובנים מבטיחים, ישר מן המחשב הנייד שלי. ומעבר לכל זה, מכשירי הדמיה וצילום רַדְיוֺגְרָפי מאפשרים לנו להתבונן אל תוך סלעים ולראות את העצמות הטמונות בהם.

אך למרות כל השיכלולים האלה, ציד מאובנים חשובים עדיין דומה היום במידה לא מעטה למה שהיה לפני מאה שנה. הפָּלֵיאוֺנטוֺלוֺגים עדיין חייבים להסתכל בעצמם בסלע – ממש לזחול עליו – ואת המאובנים שבתוכו מוציאים ברוב המקרים ביד. נדרשות כל-כך הרבה החלטות בשעה שמחפשים ומוצאים מאובנים, שקשה מאוד לפתח אוֺטוֺמַציה של כל התהליכים האלה. וחוץ מזה, צפייה בצג של מוֺניטוֺר כדי למצוא מאובנים אף פעם לא תיתן לכם רבע מן הכיף של לחפור במו ידיכם.

מה שמקשה עלינו זו העובדה שאתרי מאובנים הם דבר נדיר. כדי להגדיל ככל האפשר את הסיכויים להצלחה, אנחנו מחפשים מקומות שמתמזגים בהם שלושה מאפיינים: אלה הם מקומות שנמצאים בהם סלעים בגיל המתאים, סלעים מן הסוג המתאים להשתמרות מאובנים, וסלעים החשופים על פני השטח. וישנו גורם נוסף: המקריוּת – המקריוּת שבגילוי משהו אחר לגמרי ממה שחיפשתם. אסביר זאת בדוגמה.

הדוגמה שלי תציג את אחת התמורות הגדולות ביותר בתולדות החיים: הפלישה של דגים אל היבשה. במשך מיליארדי שנים, כל החיים התקיימו רק במים. והנה, בערך לפני 365 מיליון שנה, יצורים חיים שוכנים גם על פני היבשה. החיים בשתי הסביבות האלה שונים באורח קיצוני. הנשימה במים תלויה באיברים שונים מאוד מאלה המאפשרים נשימה באוויר.

הדבר נכון גם לגבי ההפרשה, האכילה והתנועה. נדרש לשם כך גוף מטיפוס חדש לגמרי. במבט ראשון, החַיץ בין שתי הסביבות נראה כמעט בלתי-עביר. אבל הדברים נראים אחרת לגמרי כשאנחנו מתבוננים בראיות; מה שנראה לכאורה בלתי אפשרי – הוא שהתרחש למעשה.

כשאנו מחפשים סלעים בני הגיל המתאים, עובדה מרשימה אחת פועלת לטובתנו. המאובנים בסלעים שבכל העולם אינם מפוזרים באקראי. מקום הימצאם, ומה שנמצא מתחתיהם, מסודרים בבירור בסדר מסוים, ויש לנו אפשרות להשתמש בסדר הזה כדי לתכנן את המשלחות שלנו. מיליארדי שנות שינוי הותירו בכדור הארץ שיכבה על גבי שיכבה של סלעים מסוגים שונים.

הנחת העבודה, שקל להעמיד אותה למבחן, גורסת כי הסלעים שנמצאים למעלה צעירים מאלה שנמצאים למטה; זה נכון בדרך כלל באזורים שאירגון השכבות בהם פשוט וברור יחסית, כמו בעוגת שכבות (חִשבוּ למשל על מראה הקניון הגדול של קוֺלוֺרָדוֺ). אבל תנועות של קרום כדור הארץ מסוגלות לגרום לבקעים המסיטים את השכבות ממקומן ומניחים סלעים זקנים יותר מעל לצעירים. למזלנו, מרגע שאנו מזהים את מיקומם של הבקעים, אנחנו יכולים ברוב המקרים לשחזר את רצף השכבות המקורי.

המאובנים שבתוך שיכבות הסלע האלה, גם הם ערוכים בסידור עולה, שבו השכבות הנמוכות יותר מכילות מינים ביולוגיים שונים לחלוטין מאלה שנמצאים בשכבות העליונות. אילו יכולנו לחצוב עמוד יחיד של סלע המכיל את כל ההיסטוריה של החיים, היינו מוצאים מיגוון מפליא של מאובנים.

בשכבות התחתונות ביותר יימצאו עדויות מעטות ביותר לקיום חיים כלשהם. בשכבות שמעליהן יתגלה אוסף מגוּון של יצורים דמויי מֶדוּזָה. שכבות גבוהות יותר יכילו יצורים בעלי שלד, שלוחות היוצאות מהגוף, וכל מיני איברים, כמו עיניים. מעל לאלה יהיו שכבות שבהן יימצאו החיות הראשונות בעלות עמוד שידרה, וכך הלאה. שכבות המכילות בני-אדם יימצאו במיפלס גבוה עוד יותר.

עמוד יחיד כזה, המכיל את כל ההיסטוריה של כדור הארץ, לא קיים, כמובן. במקום זאת, הסלעים בכל מקום בעולם מייצגים רק שבב זעיר מן ההיסטוריה שלו. כדי ליצור את התמונה השלמה, אנו צריכים לצרף את הפיסות, על-ידי השוואות בין הסלעים לבין עצמם, ובין המאובנים שנמצאים בהם, כמו בחידת תַצְרֵף ענקית.

העובדה שעמוד סלע עשוי להכיל מאובנים בסדר עולה, כשלעצמה אין בה שום הפתעה. מה שפחות מובן מאליו זו העובדה שאנו יכולים לחזות בפירוט איך יירָאוּ המינים הביולוגים בכל שיכבה, על סמך השוואה בינם לבין מינים החיים היום; המידע הזה עוזר לנו בניסיוננו לצפות איזה סוגי מאובנים אנחנו עשויים למצוא בשיכבות סלע עתיקות. למעשה, אנחנו יכולים לחזות את רצפי המאובנים בסלעים השונים שבעולם על סמך השוואה בינינו לבין החיות שנמצאות בגן-החיות או באקווריוּם העירוני.

טיול בגן-החיות

איך יכול טיול בגן-חיות לעזור לנו לחזות היכן כדאי לנו לחפש בתוך הסלעים מאובנים חשובים? בגן-החיות נמצא מיגוון גדול של יצורים שכולם נבדלים זה מזה בתכונות רבות. אבל הבה לא נתמקד במה שמבדיל ביניהם; כדי להצליח בחיזוי שלנו, עלינו להתמקד במה שמשותף ליצורים השונים. נוכל להשתמש בתווים האופייניים המשותפים לכל המינים כדי לזהות קבוצות של יצורים בעלי תכונות דומות.

נהוג לסדר ולארגן את כל היצורים החיים עלי אדמות – כמו סידרה של ביצי בַּבּוּשְׁקָה רוסיות – בקבוצות בסדר עולה של הכללה: קבוצות קטנות של בעלי-חיים שיש ביניהם מידה גדולה של דימיון נכללות בתוך קבוצות גדולות מהן, וכך הלאה בסדר עולה של קבוצות הולכות וגדֵלוֺת. כשאנו מארגנים כך את היצורים החיים, אנו מגלים משהו בסיסי ביותר על אודות הטבע.

לכל מין ביולוגי שנמצא בגן-החיות או באקווריוּם יש ראש ושתי עיניים (דבר שאינו בהכרח נכון לגבי כלל בעלי-החיים). נקרא למינים אלה “כָּל-דָבָר”. לתת-קבוצה אחת של היצורים בעלי הראש והעיניים יש גַפַּיים. נקרא לתת-הקבוצה הזו “כל-דבר עם גפיים”. לתת-קבוצה אחת של היצורים בעלי הראש והגפיים יש מוח גדול, היצורים המשתייכים אליה הולכים על שתיים ומדברים. תת-הקבוצה הזאת היא אנחנו, בני-האדם. אפשר, כמובן, להמשיך וליצור עוד הרבה תת-קבוצות, אבל אפילו לחלוקה הפשוטה הזאת לשלוש קבוצות יש כוח חיזוי לא מבוטל.

המאובנים שבתוך הסלעים בעולם מסודרים על-פי-רוב בסדר דומה, ואפשר להשתמש בעובדה זו כשמתכננים משלחות חדשות. אם נשתמש בדוגמה שלעיל, החבר הקדום ביותר בקבוצה “כל-דבר”, כלומר יצור בעל ראש ושתי עיניים, נמצא בתיעוד המאובנים במָקוֺם קדום הרבה יותר מזה של הראשון בקבוצת “כל-דבר עם גפיים”. וליתר דיוק, הדג הראשון (בעל כרטיס חבר במועדון “כל-דבר”) מופיע הרבה לפני הדו-חי הראשון (“כל-דבר עם גפיים”). נוכל לחדד את ההבחנה על-ידי התבוננות בבעלי-חיים מסוגים רבים יותר, ובתכונות רבות יותר המשותפות לקבוצות בתוכם, וגם על-ידי אומדן הגיל האמיתי של הסלעים עצמם.

במעבדות שלנו אנחנו עוסקים באַנָליזוֺת מהסוג הזה בדיוק, המתבצעות באלפי-אלפים של תכונות ושל מינים ביולוגיים. אנו מתבוננים בכל פרט אַנָטוֺמי שאפשר לצפות בו, ולעיתים קרובות גם בפיסות גדולות של דנ”א. השוואות הדנ”א בין הקבוצות נעשות על-ידי מחשבים רבי-עוצמה, בגלל הריבוי העצום של הנתונים. גישה זו היא מיסודותיה של הביולוגיה, מפני שהיא מאפשרת לנו לגבש השערות לגבי הקירבה בין יצורים שונים.

נוסף לחשיבות בחלוקת היצורים החיים לקבוצות, מאות שנים של איסוף מאובנים הניבו גם מעין קטלוג כביר-ממדים של התקופות השונות בחיי כדור הארץ והיצורים החיים עליו. כיום יש באפשרותנו לזהות פרקי זמן שבהם התרחשו שינויים גדולים במיוחד. מעניין אתכם מוצאם של היונקים? לכו אל סלעים מהתקופה שנקראת המֶזוֺזוֺאיקוֺן המוקדם; הגיאוֺכימיה מספרת לנו כי סלעים אלה הם קרוב לוודאי בני 210 מיליון שנה. מעניין אתכם מוצאם של הקוֺפָאים (הפְּרימָטים, שעימם נמנים הקופים והאדם)? פנו למקום גבוה יותר בעמוד הסלע, לתקופת הקְרֶטיקוֺן, שם הסלעים הם בערך בני 80 מיליון שנה.

סדר המאובנים בסלעים שבכדור הארץ הוא עדות רבת-עוצמה לקשרים שבינינו לבין שאר היצורים החיים. אילו מצאנו, בעת חפירה בסלעים בני 600 מיליון שנה, שרידים של המֶדוּזָה המוקדמת ביותר מונחים לצד שלד של מַרְמיטָה (מכרסם ממשפחת הסנאים החי על האדמה), היינו צריכים לכתוב מחדש את כל הספרים שלנו. מַרְמיטָה כזו היתה לכאורה מופיעה בתיעוד המאובנים לפני היונק הראשון, לפני הזוחל הראשון, ואפילו לפני הדג הראשון – בעצם, אפילו לפני התולעת הראשונה.

יתר על כן, המַרְמיטָה שלנו היתה אומרת לנו שחלק נכבד ביותר ממה שנדמה לנו שאנו יודעים על ההיסטוריה של כדור הארץ ושל החיים עליו – פשוט שגוי. אבל למרות 150 שנות מחקר שבהן אנשים מחפשים מאובנים – בכל היבשות וכמעט בכל שיכבת סלע שאפשר להגיע אליה – איש מעולם לא מצא משהו מעין זה.

אז איך נמצא קרובים של הדג הראשון שהלך על היבשה? במערכת הקבוצות שלנו, היצורים האלה נמצאים במקום כלשהו בין “כל-דבר” לבין “כל-דבר עם גפיים”. נמקם אותם בסלעים על-פי מה שידוע לנו על גילם, ויש לנו עדות גיאולוגית מוצקה לכך שהזמן הנכון נמצא בתקופה שבין 380 מיליון ל-365 מיליון שנה לפני זמננו. הסלעים הצעירים שבשולי הטווח הזה, אלה שהם בערך בני 360 מיליון שנה, מכילים כל מיני בעלי-חיים מאובנים שנוכל לזהות את כולם כדו-חיים או זוחלים.

העמיתה שלי גֶ'ני קְלאק (Clack) מאוניברסיטת קיימבּרידג', וחוקרים אחרים, חשפו דו-חיים בגרינלנד בסלעים בני 365 מיליון שנה בערך. עם הצווארים, האוזניים וארבע הגפיים שלהם, הם לא נראים כמו דגים. אבל בסלעים שהם בערך בני 385 מיליון שנה אנו מוצאים דגים שלמים שנראים כמו, מה נאמר – כמו דגים: יש להם סנפירים, ראשים חרוטיים וקשׂקשׂים; ואין להם צוואר. לאור כל זה, לא מפתיע שאנחנו מתמקדים בסלעים שהם בערך בני 375 מיליון שנה, בתקווה למצוא בהם עדויות למעבר מדגים לבעלי-חיים החיים על היבשה.

לאחר שהחלטנו מה תהיה התקופה שנחקור, קבענו בכך מה יהיו שיכבות הסלע בעמוד הגיאולוגי שאנחנו מתכוונים לחקור. האתגר הבא הוא למצוא סלעים שנוצרו בתנאים המאפשרים השתמרות של מאובנים. סלעים נוצרים בסביבות שונות, ותנאי ההתחלה של היווצרותם מותירים חתימות ברורות בשיכבות הסלע. סלעים ווּלקניים לא מעניינים אותנו. שום דג שמוּכּר לנו לא יכול לחיות בלָבָה. וגם אילו היה קיים דג כזה, עצמותיו המאובנות לא היו שורדות בתנאי החום הקיצוניים שבהם נוצרים בזלת, ריוֺליטים, גְרָניט ושאר הסלעים הווּלקניים (סלעים שהתהוו מחומר לוהט שפרץ אל פני השטח בהתפרצות געשית). נוכל להתעלם גם מסלעים מוּתְמָרים (מֶטָמוֺרפיים), כמו שיש, מפני שהם היו חשופים לחום קיצוני או ללחץ אדיר מאז נוצרו לראשונה. אם השתמרו בהם מאובנים כלשהם, הם נעלמו מזמן.

סלעי מישקע הם האידיאליים להשתמרות של מאובנים: סלעי גיר, אבן חול, סלעי ציפחה ודומיהם. בהשוואה לסלעים ווּלקניים וסלעים מוּתמרים, הם נוצרים בתהליכים מתונים יותר של סחיפה ושקיעת חומרים בנהרות, באגמים ובימים. לא זו בלבד שחיות צפויות להימצא בסביבות כאלה, תהליכי השקיעה הופכים את השתמרותן כמאובנים לסבירה יותר.

באוקיינוס או באגם, לדוגמה, חלקיקי חומר שוקעים מן המים ומתיישבים על הקרקעית ללא הרף. במרוצת הזמן, ככל שהחלקיקים מצטברים, הם נדחסים על-ידי שכבות חדשות הנוספות מעליהם. הדחיסה ההדרגתית, יחד עם תהליכים כימיים המתרחשים בסלעים לאורך זמן, מעניקה לכל שלד שנמצא במקרה בסלע סיכוי סביר להתאבנות. הכלל הוא שככל שזרימת הנהר מתונה יותר, כך המאובנים מיטיבים להשתמר.

לכל סלע הרובץ על הקרקע יש סיפור לסַפּר: סיפור על מראה דמותו של העולם בעת שנוצר הסלע הזה. בתוך הסלע נמצאות ראיות לאקלים בעבר, ולסביבה שהקיפה אותו, שבמקרים רבים היתה שונה ללא הכר מסביבתו היום. לפעמים קשה לתאר נתק כל-כך קיצוני בין העבר להווה. חִשבוּ למשל על הדוגמה הקיצונית-עד-מאוד של הר אֶוֶורֶסְט, שקרוב לפיסגתו, בגובה העולה על שמונה קילומטרים, נמצאים סלעים מקרקעיתו של ים קדמון. לכו אל המיפנה הצפוני של ההר, כמעט בטווח ראייה ממדרגת הילארי המפורסמת, ותוכלו למצוא קונכיות ימיות מאובנות. ובאותו אופן, במקום שבו אנחנו עובדים באזור האַרְקְטי, הטמפרטורות עשויות לרדת עד 70 מעלות מתחת לאפס בחורף; ובכל זאת, בתוך חלק מן הסלעים באזור נמצאים שרידים של דֶלְתָה טְרוֺפּית קדומה, כמעט כמו זו של האַמָזוֺנַס: צמחים ודגים מאובנים שיכלו לשגשג רק במקומות גידול חמים ולחים.

נוכחותם של מינים ביולוגים המותאמים לחיים באקלים חמים במקומות שהיום הם בקווי רוחב צפוניים מאוד ובגבהים מופלגים, היא עדות לכמות השינויים שעבר כוכב הלכת שלנו: הרים עולים ושוקעים, אקלים מתחמם ומתקרר ויבשות נעות לכל עבר. כאשר עולה בידינו לעכל במחשבתנו את היקפו העצום של הזמן שחלף, ואת הדרכים המפליאות שבהן משתנה כוכב הלכת שלנו, אנו יכולים להתחיל להשתמש במידע הזה כדי לתכנן משלחות חדשות לציד מאובנים.