סיקור מקיף

משרד ההגירה הלספסיאנית

מדי שנה בשנה מתגלים באגן המזרחי של הים התיכון, ממש לחופי מדינת ישראל, מינים רבים נוספים של דגים וחסרי חוליות ממוצא אינדו-פסיפי, כלומר שהגיעו מהאוקינוס השקט וההודי במעלה ים סוף אל מפרץ סואץ שבקצהו, ודרך התעלה אל הים התיכון. הספירה כיום עומדת על 300 מיני בעלי חיים שהיגרו בדרך זו

יצורים החיים בים סוף
יצורים החיים בים סוף

"נמו, תארוז את התיק, אנחנו עוזבים"

"אבל אבא, אני לא רוצה לעזוב. כל החברים שלי כאן בשונית האלמוגים"

"נהיה צפוף מדי בשונית האלמוגים בן, אנחנו הולכים לנסות את מזלנו בים התיכון"

זה נשמע כמו דיאלוג דמיוני מהסרט המצויר "מוצאים את נמו", ואכן במציאות דגי השושנון ("דגי ליצן"), גיבורי הסרט, טרם עזבו את השונית ולא נדדו לשום מקום. אבל תוכינונים, גרזינונים, חניתנים, מדוזות, אלמוגים, אצטלנים תולעים ימיות ועוד רבים וטובים מצאו את דרכם מים סוף לים התיכון, דרך תעלת סואץ כמובן. והזרוע עוד נטויה – מדי שנה בשנה מתגלים באגן המזרחי של הים התיכון, ממש לחופי מדינת ישראל, מינים רבים נוספים של דגים וחסרי חוליות ממוצא אינדו-פסיפי, כלומר שהגיעו מהאוקינוס השקט וההודי במעלה ים סוף אל מפרץ סואץ שבקצהו, ודרך התעלה אל הים התיכון. הספירה כיום עומדת על 300 מיני בעלי חיים שהיגרו בדרך זו וברור שזה רק חלק מהרשימה.
השפעת האדם על סביבתו ניכרת בתחומים רבים. צמצום וקיטוע אזורי המחיה של בעלי חיים, זיהום שטחים, צייד לא מבוקר ודייג יתר, ייבוש מקוי מים, בירוא יערות – כל אלו הם רק חלק קטן מרשימת ההשפעות ההרסניות של האדם על הטבע. ובסביבה הימית – לצד זיהום ים ודייג יתר, נמצאת החדרת מינים זרים בראש הרשימה של ההשפעות השליליות. במקרים מסוימים החדרת המינים היתה אקטיבית ומכוונת, כדוגמת דגי נסיכת הנילוס שהובאו במכוון לאגני הנילוס כדי להוות בסיס לשלל הדיג ותוך זמן קצר חיסלו כל דג אחר באזורם. אולם במקרים אחרים החדרת המינים היא תוצר לואי של פעילות האדם, שמטבעו משנה את הטבע ומתאים אותו לצרכיו. כך גם במקרה של ההגירה ההמונית דרך תעלת סואץ.

עד לפני 5 מיליון שנה הים התיכון היה ים סגור. אוקינוס תטיס רחב הידיים, שהפריד בין 2 יבשות העל דאז, הלך והצטמצם עם נדידת היבשות והיווצרות אירופה, אסיה ואפריקה כפי שהן מוכרות כיום. בין אלו נוצר מקווה מים סגור, מעין ימה רחבת ידיים, שבעקבות תהליכי אידוי וייבוש הלכה והמליחה. לפני כ-5 מיליון שנה נפתח פתח במערבה של הימה, שידוע היום כמיצר גיברלטר, שצירף את הים התיכון למפת האוקינוסים העולמית. דרך הפתח שנפער בגיברלטר זורמים למערב הים התיכון מימי האוקינוס הקרירים, העשירים בחומרי הזנה המקיימים מגוון רחב של מיני דגים וחסרי חוליות.

עם כניסת מי האוקינוס מערב הים התיכון איבד ממליחותו, הועשר בחומרים מזינים ובמינים אטלנטיים רבים שהיגרו מהאוקינוס. מבנהו הטופוגרפי של הים התיכון הוא כזה שלאגן המזרחי מגיע אך מעט מכל זה. מיצר מרסלה, המפריד בין סיציליה לתוניסיה, הוא רדוד וצר יחסית ולפיכך מהווה מעין מפתן המפריד בין האגן המערבי לבין האגן המזרחי של הים התיכון. זרמי המים החודרים מהאוקינוס נעים מזרחה לאורך חופי צפון אפריקה וצפונה לאורך המגף האיטלקי ואך מיעוט מהם חודר לאגן המזרחי. כך נותר האגן המזרחי בעל מליחות גבוהה יחסית (3.9-4% לעומת 3.5% באוקינוסים או 3.6-3.7% באגן המערבי), בעל טמפ' גבוהות (עד 30 מעלות בקיץ, לעומת 24 במערב הים התיכון) והוא ים עני ודל בחומרי הזנה המעשירים את המים. גם מבחינת מגוון המינים שבו הוא דל למדי. פחות מ-200 מיני דגים למשל, ידועים באגן הלבנט (החלק המזרחי של האגן המזרחי) לעומת כ-600 מינים באגן המערבי. בנוסף לכך מתקיימת תופעה הידועה בשם "ננסות מזרח ים תיכונית": דגים ממינים מסויימים שמקיימים אוכלוסיות הן באגן המזרחי והן במערבי, יגיעו לממדים מרשימים הרבה יותר במערב הים. הדקר החיפני למשל, שחרף שמו המקומי מתקיים בכל רחבי הים התיכון, מגיע אצלנו לאורך של 80 ס"מ בבגרותו, בעוד שלחופי צרפת וספרד פרטים ממין זה יכולים להגיע לאורך של כ-140 ס"מ.

תנאים אלו של מליחות, טמפרטורות והרכב המים, הם שאפשרו הגירה מוצלחת של בעלי חיים מים סוף למזרח הים התיכון. גם ים סוף הוא ים עני. בחלקו הצפוני במיוחד אין כלל זרימה של מים מתוקים לתוכו. הוא ים כחול וצלול – מה שמעיד על ים דל. רק באזורי שונית האלמוגים מתקיים עושר, בעיקר הודות לתהליך הייצור הראשוני, הפוטוסינתזה, המתרחש באלמוג. בגלל המיעוט בזרימת מים מתוקים לתוכו ובשל האידוי המוגבר באקלים המדברי שאופף אותו, ים סוף הוא גם אחד הימים המלוחים בעולם, בעל מליחות של כ-4.1%. ובנוסף הוא כמובן גם בעל מים חמימים, כיאה לים טרופי באקלים מדברי. דג שיעבור ממפרץ סואץ שבצפון ים סוף למזרח הים התיכון "ירגיש כמו בבית", מבחינת תנאי הסביבה. זאת ועוד: עקב ניצול יתר של אוכלוסיות המינים במזרח הים התיכון והשפעות נוספות של האדם חברת בעלי החיים מדוללת ומינים מהגרים יכולים בקלות לתפוס גומחות אקולוגיות שבצפון ים סוף נתונות בתחרות כבדה עם מינים אחרים.
יחד עם כל זאת, ברור שהגירה מסיבית כזו לא היתה מתאפשרת ללא תיווך ישיר של האדם.

תעלת סואץ אינה הנסיון הראשון בהסטוריה האנושית לחבר בין הימים, ולפתוח דרכי מסחר נוחות ומהירות ביניהם. הנסיון המתועד הראשון נעשה על ידי המלך רעמסס השני במאה ה-14 לפנה"ס. התעלה שנבנתה אז קישרה בין צפון מפרץ סואץ לים התיכון דרך אחת מזרועות הנילוס. מעברים נוספים נפתחו והאחרון שבהם שרד עד המאה השמינית לספירה, אך אף אחד מהם לא החזיק מעמד זמן רב ולא נודעה להם השפעה מכרעת על חברת בעלי החיים בשני הימים.

בשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ, פרי תכנונו של האדריכל הצרפתי פרדיננד מארי דה לספס. בניגוד לתעלות קודמות, תעלה זו שמרה על גובה פני הים ולא כללה שינויי מפלסים וסכרים ובכך אפשרה מעבר רציף ומהיר יחסית של בעלי חיים. אורך התעלה 163 ק"מ, עומקה רדוד למדי ובמהלכה היא עוברת דרך סדרת אגמים רדודים בעלי מליחויות שונות.

עד כה ידועים, כאמור, כ-300 מינים שהיגרו מים סוף לים התיכון ולתופעה ניתן השם "הגירה לספסיאנית", ע"ש האדריכל מתכנן התעלה כמובן. הגירה בכיוון ההופכי ("הגירה אנטי-לספסיאנית") כמעט שאינה מתקיימת והשפעתה האקולוגית זניחה.

מבין המהגרים הותיקים, אלו שהספיקו כבר להתנחל, לשגשג, לדחוק מינים מקומיים וגם להשפיע על ענף הדייג ניתן לציין לשבח את דגי הסיכנים שעברו דרך התעלה לפני יותר ממאה שנה. כפי הנראה הללו גמעו את הדרך בצורת ביצים פלנקטוניות הנישאות עם הזרם. כיום הם מצויים כמעט בכל חופי מזרח הים התיכון וכל צולל או שחיין שיכניס את ראשו למים ייתקל בהם. דג אחר שמצא בית חם ואוהב במזרח הים התיכון הוא גרזינון הכוכים, אותו דג מתלהק קטן בעל צורה המזכירה להב של גרזן. דג זה מאכלס כיום כמעט כל נקיק סלע או מערה, ואלו מצויים בשפע בחופים הסלעיים של הים התיכון.

מהגרת אחרת, ידועה אף יותר אך אהודה הרבה פחות, היא המדוזה האימתנית חוטית נודדת" הצובאת לחופינו מדי קיץ. מדוזה זו היא ממוצא אינדו-פסיפי ובעבר סברו שהגיעה לחופינו במי נטל (מיכלי מים אדירים המשמשים לייצוב כלי שיט) של אוניות סוחר. אפשרות זו עוד בעינה, אך כיום מקובל יותר לחשוב שכמו מהגרים רבים אחרים גם המדוזות נדדו דרך התעלה שנפתחה ובחסות הזרמים. מחזור החיים שלהן הוא כזה שבחורף הן מבלות בצורת לרווה (זחל זעיר), שלב החיים המוקדם של חייהן, ועם בוא הקיץ הן עוברות שינוי קיצוני למופע הבוגר, המצוייד בתאי צריבה אימתניים שרובנו חווינו על בשרנו, פשוטו כלשונו.

דג חצוף אחד, שרגיל "לשחות נגד הזרם" וגם לנדוד בין תנאי ים משתנים הוא הקיפון הזהוב (מין של בורי) שהיגר דוקא בהגירה אנטי לספסיאנית, אל ים סוף. בארץ מכורתו שבם התיכון היה רגיל הקיפון לטפס מעלה בשפכי נהרות, חרף הזרמים ולמרות מפל המליחויות הקיצוני ולאכלס בריכות ונחלים. יכולת ההסתגלות שפיתח עמדה לו גם במעבר מהים התיכון לים סוף וכיום הוא נפוץ בשני הימים ובעל חשיבות מסחרית גם פה וגם שם.

בניגוד למקובל לחשוב, דוקא יש אלמוגים גם בים התיכון ולא רק בים סוף והאיזורים הטרופיים. אלא שאלמוגים אלו הן מושבות פזורות ושטוחות שאינן מהוות שונית אלמוגים מסיבית כמו זו הידועה לנו ממפרץ אילת. האלמוג השכיח לחופינו, הנפוץ מאד באיזורים סלעיים כגון אשקלון, חוף פלמחים, הבונים-דור ובעיקר בצפון הארץ – הוא מהגר נוסף שהגיע לאזורנו מאי שם. אך באופן אירוני, מהגר זה אינו חלק מאותה תופעה רבת השפעה של הגירה מים סוף והוא הגיע אלינו כפי הנראה ממחוזות רחוקים באמת. האלמוג אוקולינה פטגוניקה הגיע כפי הנראה במיכלי נטל של אוניות סוחר, שפרקה אותם במזרח הים התיכון בתום הפלגה מארץ האש שברום אמריקה הדרומית, היא פטגוניקה ומכאן שם האלמוג.

כשמדובר על מהגרים לספסיאניים כגון חלזונות, מלפפוני ים וצדפות, שאינם מצטיינים בניידות יתרה, הסיפור יכול להישמע קצת תמוה: הייתכן שיצורים איטיים ואפילו ישיבים וקבועי מקום כיתתו רגליהם את כל הדרך הארוכה??? כדי לענות על שאלה זו חשוב להבין שכמעט לכל בעלי החיים הימיים, ודגים בכללם, יש שלב חיים צעיר שנקרא לרוב לרווה (זחל, או פגית) ושלב זה נישא עם הפלנקטון לאן שינחהו הזרם. מי שהשלב הלרוולי שלו ארוך דיו יכול להעביר ימים ושבועות בנדודים עם הזרם, ולהעפיל בדרך זו אל מזרח הים התיכון ואף רחוק מזה. נחזור לרגע לידידנו השושנונים שהתפרסמו לאחרונה ב"מוצאים את נמו" כנוודים לא קטנים על אף שבמציאות אך בנדיר יחרגו מעבר לגבולות השושנה הביתית. לא מן הנמנע אולם, שבשלב הלרוולי שלהם ימצאו עצמם דגי השושנון (ואפילו השושנה עצמה) נודדים כמהגרים לספסיאניים. דמיינו לעצמכם דג שושנון צבעוני כזהף עם שושנה גדולה בעלת זרועות אדומות ומתפתלות, צמוד לסלע בחוף בבת ים. לא ירחק היום…

למרות שלהגירה הלספסיאנית יש גם צדדים חיוביים לכאורה, שהעשירו את הים הדל שלנו במגוון מינים וצבעים טרופיים, חשוב לזכור שביסודה היא תופעה רבת היקף שמשפיעה על הפאונה המקומית וצריך ללמוד אותה אותה לעומק כדי שנהיה מסוגלים לנטר את השפעותיה השליליות בעתיד.

נמו בים התיכון זה נחמד, אבל נחילי מדוזות ארסיות, למשל, זה פחות נחמד ואת הנעשה – אין להשיב.

אודות המחבר

אמיר גור הוא בוגר תואר שני בביולוגיה ימית, ומחברו של הספר "מתחת למים – 44 אתרי צלילה בישראל"

להורדת מגדיר דגים וחסרי חוליות הנכם מוזמנים להיכנס לבלוג האישי שלו: מעל ומתחת למים.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

7 תגובות

  1. הערה לעורך: כתבה יפה וכתובה היטב. אך כאשר מדברים על אוקיינוסים וימים אולי כדאי להוסיף מפה המראה את כל המקומות המדוברים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן