אמונה-נא-נא: כך זה התחיל …

עם הספקנים – האמוניסטיים, הדבקים באמונתם, אין לי כל ויכוח, שהרי אני והם כמותנו כקווים המקבילים. עם ה"מאמינים" ב"תורתי" אמשיך ואפתח את התיאוריה הבאה. עם זאת אשמח לצרף לחוג כל מי שייאות ל"הציץ" ול"היפגע".

האווז שהטיל ביצי זהב
האווז שהטיל ביצי זהב

בספר בראשית אשר "נכתב" ברוחי נאמר מפורש – "בראשית ברא האדם את אלוהים".

היתכן? ובכן, כל הדתות והאמונות בעולם הקדום נולדו והתפתחו על רקע תופעות ונסיבות שונות, שהדומיננטית שבהן, ומה שמתאשר על ידי המחקרים האנתרופולוגיים, היתה העדר תשובות מספיקות ומספקות לשאלות קרדינליות ומגה-מהותיות כגון: יום ולילה, גאות ושפל, התפרצות געשית, ליקוי חמה וירח ובעיקר ובפרט – לידה ומוות.

מטבע הדברים, שהרי ריק לא קיים בטבע, ואת המענה לשאלות אלה מצאו קבוצות של בני אדם ולא אלים או ייצורי-על שהם, היה מאן-דהוא, פיקח ותחמן, שיצר נוכח הבריות את תופעת העל/אל-טבעיות, היינו – הכל מן האל. הלה גם פיתח את הרעיון הריטואלי, הפולחני, שהוא-הוא עומד במרכזו. היינו – ספקו לי את הקרבנות הראויים ואתן לכם תשובות ראויות ואפילו אשנה עבורכם את סדרי בראשית.

עם הספקנים – האמוניסטיים, הדבקים באמונתם, אין לי כל ויכוח, שהרי אני והם כמותנו כקווים המקבילים. עם ה"מאמינים" ב"תורתי" אמשיך ואפתח את התיאוריה הבאה. עם זאת אשמח לצרף לחוג כל מי שייאות ל"הציץ" ול"היפגע".

המרכז הפולחני היהוויסטי ואף הקדם-יהוויסטי שרת ללא ספק את מהלכי ההנהגה של הציבור. זה בולט במיוחד מימיו של משה, דרך ההליכה במדבר, הכניסה לכנען, ההנהגה של יהושע ותופעת מיגוון המרכזים הפולחניים, כמו זה שבשילה, שם פעל עלי בזמנו ולאחריו שמואל, ממליך המלכים הראשוניים.

בימי דויד חל מפנה דרמטי במהות המרכזים הללו, כאשר שאיפתו של מנהיג זה היתה לרכז את הפולחן בירושלים על ידי התוכנית לבניית המקדש. המקדש אינו עוד מרכז פולחני נוסף, אם כי גדול ומפואר, הוא אמור היה להיות היחיד, הלבדי. לבניית המקדש התלוו שני יעדים מרכזיים השלובים אלו באלו – הנהגה וכוח כלכלי. החיבור בין המרכז הפולחני ועיר דויד חיזק ביותר את ההנהגה, בשונה מימיו של המלך שאול – מחוסר המרכז הפולחני – במישור הפוליטי, וסיפק לבית המלוכה אוצר בלום של כספים.

ולדויד היה בהחלט על מה לסמוך, ומה מקודש יותק מאשר ההיתלות על הלכות המדבר (שמן הסתם נכתבו מאוחר יותר), ששם אנו קוראים: "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם, זהב וכסף ונחושת … אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן" (שמות כה 8-1).

עוד טרם בניית המקדש לראשונה נזכר ארון יהוה בשבי הפלישתים ועימו כלי זהב, והנה לכם הזיקה בין הפולחן לאוצרות.

ושימו לב לתהליך הבא: נציגי כל השבטים ממליכים את דויד בחברון, הוא משתלט על מצודת ציון והופכה לעיר דויד, "וילך דויד הלוך וגדול, ויהוה אלוהי צבאות עימו" (שמו"ב ה' 9), נבנה ארמון המלך מאבן ומארזי הלבנון, הפלישתים מובסים, ארון יהוה מועלה מבית אבינדב כשדויד רוקד, שר ומכרכר לפניו, הארון מתמקם סופית בעיר דויד, דויד מעלה עולות ושלמים לפני יהוה ולבסוף מברך את העם בסיום הברכה מחלק דויד לכל העם, נשים, גברים וילדים, "חלת לחם אחת, ואשפר אחד ואשישה אחת" (שם, ו' 19).

אין כאן עדיין מקדש, אך תשתית למקדש אכן קיימת. דויד בשונה מקודמו, מנכס לעצמו את השליטה על הפולחן, כי השולט בפולחן שולט בעם, ואף "שוחד בחירות" קיים שם, והמתבטא בחלוקת אוכל ומעדנים לעם. דויד מנהל מלחמות, דויד בונה ארמון ועוד בעירו, והוא מחלק מתנות לעם. מניין הכסף? ניחוש פרוע?! הרי הסמיכות בין המפעלים לבין יריית אבן הפינה למקדש הינה הרבה יותר מאשר מקריות סתמית.

הצעד הבא: התנבאות נתן הנביא, שמפיו בא דבר האלוהים לדויד: "האתה תבנה לי בית לשבתי" (שם ז' 5) בבחינת שאלה רטורית, כשהנימוק למסירת מבצע בניית המקדש ליוצא חלציו (שלמה) אינו ברור. בכל מקרה דויד מתנחם בכך כי מביתו יצא בונה המקדש, והבית ייקרא בשם בית דויד. בהנחה כופרנית כי גם לפני שחרב המקדש ניתנה נבואה לשוטים בלבד, נראה כי התנבאותו של נתן אינה אלא מוזמנת, אם במישרין או בעקיפין, והשליטה בתיבת האוצר הלא-אבודה מובטחת לדויד. באחד הפסוקים הבאים מסתבר כי הכהונה, זו המופקדת על העבודה בבית המקדש, אינה אלא פקידות הסרה למשמעתו ולמרותו של דויד, ובמקרה זה מדובר על צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר ככוהני גדולים.

"הפלא-ופלא", מיד לאחר ניכוס הקדם-מקדש מנהל דויד מלחמות רבות, והכסף מניין? ניחוש פרוע?! נכון שכל ניצחון, בהנחה שמדובר על שרשרת של הצלחות, הזין את הקרב הבא, אך בכל אופן?!

ובחזרה לנתן, יטענו הספקנים כדלקמן: הרי נבואת השכול שמנחית נתן דרך דברי יהוה לדויד, כי הבן שיוולד לדויד ולבת שבע מות יומת משום שנישואי אביו היו בחטא. ואם כן, כיצד אנוכי טוען שהנבואה הקודמת של נתן הינה מגוייסת לטובת דויד וביתו. ובכן לאו קשיא: הבן הנוסף להתייחדות בין דויד לבת שבע, קרי שלמה, לא נפגע מאיזושהי קללה, למרות שבת שבע נשארה אותה בת שבע, בהריון הקודם כבהריון הנוכחי. שלמה מיד התכנה בשם ידידיה – "בעבור יהוה" כדברי הכתוב (שם יב, 25).

המעבר המקודש ממלכות דויד למלכות שלמה לא יכול היה להתגשם ללא מעורבות דומיננטית של צדוק כוהן הראש.

חירם מלך צור שולח לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים לרוב לצורכי הבניה ושלמה משלם לו בעשרים אלף כור חיטים ועשרים כור שמן כתית מדי שנה בשנה. ומניין הכסף? ניחוש פרוע?!

עם תום בניית המקדש פונה יהוה במישרין ומדבר עם שלמה. הוא מזהיר אותו כי אם לא ילך המלך בחוקי האל ובמצוותיו לא יזנח האל את העם ולהיפך. אמירה זו, שכנראה התבשלה על ידי יחצ"ניו של שלמה, נועדה להעמיד את שלמה לא רק כמלך אלא כצינור הקשר היחיד בין האל לבין הציבור. כדאי לשים לב, אגב, כי במקדשו של שלמה היו פסלי כרובים, היינו ייצורים מיתולוגיים מפלצתיים, וכן פסלי אריות ופרים וכיצד זה מתיישב עם עשרת הדיברות? רק אלוהים יודע!

מיד אחר כך נושא שלמה תפילה לאל ומונה אחת לאחת את סגולותיו ואת מגה-מעלותיו, ועולה השאלה – האם קודם לכן חלוש ורפה היה כוחו של יהוה, ורק בניית מבנה מאבן ומעץ הפכוהו לעצום ובעל מעלות ממין אלה?! שלמה מדבר בתפילתו על סגולות האל, אך יותר מבעקיפין, קרי במישרין, הוא מהלל את המקדש, כגון – חטאתם, התפללו לאל דרך המקדש וסלח לכם; ניגפתם במלחמה, התחננו לאל רך המקדש ומחל לכם והביא לכם את הניצחון; בשנות בצורת ורעב שאו כפיכם אל יהוה והביא על האדמה מטרי ברכה. כנ"ל לגבי רעב, חולי, מכות שונות ועוד. בתום תפילתו מברך שלמה את כל העם, שהרי בניית המקדש הפכה אותו למקודש, לנושא דבר יהוה. בתום נשיאת הברכות מקריב שלמה לא פחות ולא יותר מעשרים ושניים אלף בקר ומאה ועשרים אלף צאן. ומניין כיסוי ההוצאות? – ניחוש פרוע! לאחר מכן, בסיום אירועי החג המיוחד ניגש העם לברך את שלמה ושב לאהליו שמח וטוב לב.

מעבר לתמימות המקודשת שאפפה את האירוע נראה כי שלמה הפך את המקדש למוסד הנטוע בלב העם, הכרחי לניהול חייו התקינים ולמעשה להישרדותו. ובמלים אחרות – לא תתרמו למקדש, לא תתקיימו, וזו אכן תופעה ייחודית בעולם הקדום, שאין דומה לה לא בממלכת מצרים, לא במסופוטמיה ולא בעממי המדבר. שלמה הופך את המקדש לאבן שואבת לכל כסף ותרומה, ולא בכדי פותח הפרק הבא את דריו בפסוק זה: "ויהי ככלות שלמה לבנות את בית יהוה ואת בית המלך ואת כל חשק שלמה אשר חפץ לעשות" (מל"א י 1).

ואם לא די בתפילת שלמה ובברכתו, ממשיך הפרק הנוכחי בדברי האל, וזו הפעם השניה שיהוה נגלה אל שלמה ומדבר אליו, והפעם בטון תקיף ובוטה, בנוסח של: ואם לא תשמרו את מצוותי וחוקותי, "והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם ואת הבית אשר הקדשתי לשמי (קרי בית המקדש) אשלח מעל פני והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים" (שם, 8-7). נו, ומה אתם חשבים, האם לאחר תביעות דורסניות ואפוקליפטיות אלה, לא יפתח העם את כיסו וחריטו וישלשל למקדש (לשלמה) את "ליטרת הבשר" טבין ותקילין.

נו, ולא פלא הוא ששלמה מתגלה בהמשך הפרק, ומכאן ולהבא כבעל נכסים לרוב, כגון "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב" (שם 14), ועוד זאת "ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים, וינחם בערי הרכב ועם המלך בירושלים" (שם 26). אז מה – יגידו הפסקנים – ולמלכי מצרים או מסופוטמיה לא נצבר עושר רב ממסים ומפעילויות כלכליות?! אכן, אך כשמדובר על ממלכה קטנה כגודלה של יהודה ולמרות הממדים המוגזמים מאוד של הידיעות המקראיות, קשה להתעלם מצינור העושר הכלכלי ששמו המקדש.

וכיצד נבחין כי העושר העבירו על דעתו ועל דתו? בקלי-קלות: המקרא עצמו מציין את אהבתו הרבה של שלמה לנשים נוכריות – 700 ובנוסף 300 פילגשים, ועוד "וילך שלמה אחרי עשתורת אלוהי צידונים ואחרי מילכום שיקוץ עמונים … אז יבנה שלמה במה לכמוש שיקוץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שיקוץ בני עמון, וכן עשה לכל נשיו הנוכריות מקטירות ומזבחות לאלוהיהן" (שם יא 8-7). ציפינו לעונש האל? נכון, אך רק לבניו של שלמה. שלמה אינו יכול לוותר על עושרו ועוצמתו, וזה לא כל כך מסתדר עם ציוויו הנ"ל של יהוה, כי מרגע שיחטא שלמה ייהרס המקדש ויישום. לאלוהים פתרונים.

במות שלמה מתפצלת הממלכה בין רחבעם (יהודה) וירבעם (ישראל). ומה עושה ירבעם? נכון. הוא מקים ומכונן שני מקדשים (מזבחות) – האחד בבית אל והשני בדן, ולכל אחד עגל זהב. לפנינו תשתית לעומתית מול המקדש בירושלים כדי לשאוב דרכה כספים לכיסוי הוצאות בית המלוכה.

בשנתו החמישית של רחבעם מלך יהודה עלה ממצרים המלך שישק ותקף את ירושלים, ומה עושה המלך? מוציא כספים רבים מאוצרותיו ומאוצרות המקדש כדי לממן את ההוצאות הצבאיות הנדרשות. בדומה לו עושה אסא המלך, נכדו של רחבעם – מוציא את אוצרות יהוה ומוסרם לבן הדד הארמי על מנת שיביא לסיכול תוכניותיו התוקפניות של בעשא מלך ישראל כלפיו.

ריטואל כזה חוזר על עצמו לאורך תקופת בית ראשון. גם לאחר חורבן ממלכת שומרון-ישראל בידי האשורים והיוותרות ממלכת יהודה לבדה לא השתנתה התמונה דלעיל. חזקיהו המלך שמותקף על ידי סנחריב האשורי מרוקן בפעם המי-יודע-כמה את אוצרות בית האלוהים כדי למוסרם לאשורים ולקנות בכך עוד תקופה זמנית של שקט.

פרשה מאוד מאלפת קשורה באישיותו ובמפעליו של יאשיהו מלך יהודה. הלה, בשנת השמונה עשרה למלכו (622 לפנה"ס) מורה לכוהן הגדול לצבור את "הכסף המובא בית יהוה אשר אספו שומרי הסף מאת העם" (מל"ב כב 4) על מנת לבצע בדק בית במקדש ורפורמה יהוויסטית כוללת ביהודה, אך גם לגייס צבא רב על מנת לעצור את פרעה נכה שהצפין כדי ללחום באשורים. יורשיו, עד חורבן הבית הראשון הרבו לפרוץ את קופת המקדש ולהעביר ממנו כסף וזהב לפרעה ולאחריו למלכי בבל.

הגזמה או לא?! גם אם האמת היא גרעינית הרי החבית-שללא-תחתית, קרי אוצר המקדש, הזינה כל העת אוצרות, פרי תרומות העם.

המקדש היה, איפוא, מרכז אדיר לשאיבת כספים מן האוכלוסיה היהודית, מה שהפך את המלכים לאדוני האוצר והקנה להם עוצמה פוליטית, שלא לדבר על עוצמה כלכלית. בנסיבות אלה לא נתפלא שהם חטאו בסטיה מטוהר המידות, שהרי הכוח משחית.

עוד בנושא באתר הידען

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

47 תגובות

  1. בעל המאמר מוכיח בזבוז כספי ציבור מהו .
    אם אלה הדוקטורים שהמדינה מממנת לא פלא שמקצצים בתקציבי האוניברסיטאות .
    פשוט לא ראוי לתגובה
    וכבר אמר שלמה ׳ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו׳

  2. שלום שלום,
    מה אתה יודע על דוד המלך?
    במסגרת מחקר שאני עורך נתקלתי לא אחת בטענה כי דוד המלך לא היה ולא נברא. היות שאתה מגלה בקיאות מסױמת בתולדות חײו ומן הסתם משוכנע כי היה, אנא הער את עיני.
    מנין לך כי סיפורו של דוד המלך איננו רק מיתוס?

  3. אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

    את הציטוט הזה כתב דוד המלך בכבודו ובעצמו.

    התאוריה הכתובה למעלה אם לא הייתה כל כך מעציבה גם לא היתה מצחיקה.

    ממש אמונה תפלה.

  4. ליובל,
    קשה לי להגיד ששוכנעתי מטיעוניך אבל כיוון שלא נראה לי שאתה שוכנעת מטיעוניי אני מציע שבשלב זה נסיים את הדיון ביאשיהו ופועלו.

    שתי הערות קטנות לסיום:
    ראשית בספר דברי הימים לא נאמר שיאשיהו השתגע או כל ביקורת אחרת על המלך. נהפוך הוא הספר מחמיא ליאשיהו שוב ושוב על פועלו.
    שנית מקריאת דבריך עושה רושם כי יציאתך כנגד יאשיהו הינה מתוך מטרה לחזק את הגיבור שלך – חזקיהו. אני חושב ששני מלכים אלו ראויים למקומם המיוחד בהיסטוריה מבלי שנטריח את עצמנו בשאלה (הילדותית לטעמי) מי היה גדול יותר.

    תודה על הויכוח המהנה

  5. תודה לך דוס רפורמי. העובדות שאתה מעלה נכונות או מקובלות. על המסקנות שאתה מציע יש בינינו מחלוקת. אענה לך על חלק מנקודותיך:

    "הרפורמות הדתיות של יאשיהו לא התאימו למטרתם של הנביאים". הם גם לא סתרו. תלוי איך תגדיר את מטרתם. הם רצו ליהפך לדת העיקרית או אפילו הבלעדית בארץ. לשם כך היו צריכים את הדיביזיות של יאשיהו. אכן, יאשיהו עצמו לא אימץ באופן אישי את כל דרכיהם, ובמקרים מסוימים היה צריך לבלום אותו. הם הצליחו באמצעות אלתורים פה ושם (ר' הדוגמה שהבאתי (מלכים א, י"ג, ב') עד כדי המתתו בידי מלך מצרים (אשר גם אם הוזמנה בידי הכוהנים, ברור שהם לא יכתבו את זה בספר).

    "יאשיהו היה בובה די עצמאית". נכון, אבל זה מה שהיה להם ועם זה הם הסתדרו – בעידוד ובבלימה.

    "מטרתו העיקרית של יאשיהו היתה לאחד את אנשי מדינת יהודה עם שארית הפליטה של ישראל". זו הייתה אחת ממטרותיו, והיא תאמה היטב את מטרותיהם של כוהני ענתות משום שבמקורם היו ישראלים ורצו לחזק את כוחם בישראל, בעיקר נגד כוהני השומרונים אשר אז כבר היו מבוססים.

    "אם יאשיהו אכן אחראי לכתיבת ספר דברים…". המקרא מציג את מציאת ספר התורה כמתנה שנפלה משמים לידיו של המלך החסיד ואחריותו, אם בכלל, היא מיניסטריאלית. סביר כי הספר שנמצא הוא אכן ספר דברים, אך הוא לא נכתב בעת ההיא. זאת משום שאם היה חדש, היה אפשר לראות זאת מיד על פי הדיו הטרייה והדפים החדשים. לדעתי, הוא נכתב כשבעים שנה קודם לכן עבור כוהני הדת הישראלית המתחדשת בשומרון (הידועים עד היום בשם "שומרונים") בעזרתם של כוהני ענתות אשר קיוו להשיב לעצמם את מעמדם בישראל אחרי הרס הממלכה בידי אשור.

    "בברכת משה שבט יהודה לא מקבל ברכה יוצאת דופן ושבטי הממלכה הצפונית מקבלים ברכות טובות". נכון מאד, וזה מחזק את דעתי שהספר נכתב במקור עבור השומרונים. אך בברכת יעקב לבניו מזדרז הסופר של יאשיהו לתקן את התדמית הלא מפוארת של שבט יהודה.

    "ברפורמה הדתיות של יאשיהו הוא לא הורג את כהני בית אל שוב". וזה אולי סימן לכך שספר התורה השפיע עליו לתקן את דרכו המוסרית. את מעשי הזוועה שלו הוא ביצע בטרם הביאו לו את ספר התורה שנמצא "במקרה". כמתואר, אחרי שמיעת תוכן הספר הוא קרע את בגדיו וזה יכול לסמן, בין היתר, חרטה.

    "ישנם חוקרים אשר טוענים כי האיחוד בין שתי המקורות העתיקים י' (המקור של ממלכת יהודה) ו-א' (המקור של ממלכת ישראל) נעשה גם הוא בתקופת יאשיהו". אף אני נמנה על החוקרים האלה, אך ברשותך ארחיב מעט. בתקופת חזקיהו החלה נהירה גדולה של פליטים ישראלים לירושלים. אז גם נערכה הרפורמה הגדולה והחלה להיכתב המהדורה המאחדת את שני המקורות. כתיבתה נמשכה עד ימי יאשיהו וגם לאחריהם.

    "לו לקה יאשיהו בסינדרום ירושלים היה זה בקרב האחרון שלו כאשר החליט לצאת למלחמה כנגד מלך מצרים במגידו". ספר מלכים אינו מספר על מלחמה וספר דברי הימים טוען כי יאשיהו "התחפש להילחם". ואולי בכלל התכוון יאשיהו לכרות ברית עם מלך מצרים ולהצטרף אליו נגד בבל בכרכמיש. ספר מלכים נכתב עבור יאשיהו ולכבודו, אך לא כך ספר דברי הימים שאינו נרתע מהצגת יאשיהו כמשוגע. ככלל, בסינדרום ירושלים לוקים אנשים בבואם לירושלים, ומחלימים ממנו בצאתם ממנה. אם יצא יאשיהו למלחמה בהשפעת שיגעון, הרי היה זה במקום סינדרום ירושלים או בנוסף לו.

    ושוב תודה

  6. ליובל,
    כפי שכבר כתבתי אני חושב שתיאוריית "המלך הבובה" שלך לוקה בחולשה אחת גדולה. הרפורמות הדתיות של יאשיהו לא התאימו למטרתם של הנביאים (כוהני ענתות בלשונך). הרפורמות הדתיות של יאשיהו יצאו כנגד מעמד הכהונה, רפורמות פרי השארתם של ירמיהו וחבריו היו פונות כנגד עשירי יהודה. כמעט של נביא דאג לציין כי תשובה דתית ללא תשובה מוסרית היא חסרת ערך (ישעיהו א'). הנביאים לא יכלו לדאוג למוסר כהצעתך כיוון שלדאוג לחברה מוסרית נוסח ישעיהו ושות' אתה נאלץ לצאת כנגד העשירים( שזה בכל תקופה משימה לא קלה). מלך יהודה הוא היחידי שיכול לעשות זאת. במקום זאת פנה יאשיהו למלחמה בכוהני הבמות שהיו מבחינתם של הנביאים מטרה חסרת טעם ללא מהלך כנגד העשירים. בקיצור יאשיהו היה בובה די עצמאית.

    תרשה לי להציע לך הסבר חלופי לפועלו של יאשיהו. לדעתי מטרתו העיקרית של יאשיהו היתה לאחד את אנשי מדינת יהודה אם שארית הפליטה של ישראל. לצורך זאת נוקט יאשיהו בשורה של מחוות כלפי ישראל על מנת להוכיח תום לב כוונותיו. ניתן לראות את השוני בפנייה של חזקיהו ויאשיהו לשארית פליטת ישראל.
    חזקיהו מציע לישראלים להתאחד עם יהודה כיוון שהיה עליהם ללמוד מדרכם הרעה שהביאה למפלתם. בתגובה בני ישראל צוחקים לשליחיו. יאשיהו לעומת זאת מציע לבני ישראל להצטרף לחגוג את הפסח. ברפורמה הדתיות של יאשיהו הוא לא הורג את כהן בית אל שוב ככל הנראה כדי לא להעכיר את היחסים עם שארית פליטת ישראל.

    וכאן אנו מגיעים לחלק של כתיבת התנ"ך. אם יאשיהו אכן אחראי לכתיבת ספר דברים הרי יש בכך עוד נתבך חשוב באיחוד בין ישראל ליהודה. ספר דברים הינו ספר שאוהד את ישראל. יהושוע גיבורם של בני הממלכה הצפונית מקבל מעמד בכורה בספר דברים. בברכת משה שבט יהודה לא מקבל ברכה יוצאת דופן ושבטי הממלכה הצפונית מקבלים ברכות טובות ועוד.
    מעבר לכך ישנן חוקרים (מצטער על השימוש במילה הגסה) אשר טוענים כי האיחוד בין שתי המקורות העתיקים י' (המקור של ממלכת יהודה) ו-א' (המקור של ממלכת ישראל) נעשה גם הוא בתקופת יאשיהו. אם חוקרים אלו צודקים הרי לזכותו של יאשיהו עומדת גם שילובם של שתי התורות לתורה אחת כפי שמוכרת לנו היום.

    לו לקה יאשיהו בתסמונת ירושלים היה זה בקרב האחרון שלו כאשר החליט לצאת למלחמה כנגד מלך מצרים במגידו (מישור היכן שלרכבי הברזל של המצרים יתרון אסטרטגי הגדול ביותר). אקט לא מחויב המציאות הזה היתה הטעות הראשונה והאחרונה של יאשיהו.

  7. תודה לך דוס רפורמי, והרי התייחסותי לדבריך אחד לאחד:

    1) יאשיהו נהפך לחוזר בתשובה פנאטי מן הסוג הכי קיצוני. הוא ממש האמין שהוא נציגו של מלך מלכי המלכים עלי אדמות. לדעתי, המקרה שלו הוא דוגמה מובהקת לסינדרום ירושלים. הוא יצא מכלל שליטה ונחוץ היה פסוק מכתבי הקודש כדי לעצור אותו. פסוק כזה נמצא בספר מלכים שנכתב ברובו עבור המלך: "מזבח מזבח כה אמר יהוה הנה־בן נולד לבית־דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את־כהני הבמות המקטרים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך" (מלכים א, י"ג, ב'), ואכן יאשיהו חדל באותו רגע ממעשי הזוועה שביצע בעצמות הכוהנים. הכוהנים השתמשו בעוצמתו השגעונית כדי להשיג שליטה. למוסר הם דאגו בעצמם.

    2) חזקיהו ערך רפורמה מקיפה בחצר המקדש. הוא הביא לשם את הלויים, שהיו מלכתחילה כוהנים ישראליים והזמין את כוהני ענתות, המיוחסים לאביתר ולבית איתמר, לכהן לצד הכוהנים לבית אלעזר ביחס של אחד לשנים.

    3) שלטונו של מנשה לא היה עויין לדת. מסורת בית דוד, החל מימי דוד בעצמו (ולא שלמה, כפי שהמקרא מספר) הייתה לשמור על יחסים טובים עם כוהני כל הדתות, כולל כוהני ענתות – למרות שהאחרונים היו עושי צרות שחתרו נגד המדיניות של חצר המלוכה. במשך מאות שנים לא הותרה להם דריסת רגל בירושלים בגלל עמדתם העויינת. נראה לי סביר כי אחרי שהוזמנו לבית המקדש בידי חזקיהו, הם שמרו את מגמתם האנטי-אלילית על אש קטנה עד שתימצא להם הזדמנות.

    4) אמון, אביו של יאשיהו נרצח באופן זהה לזה בו נרצח יהואש. רואים את זה בדברי הימים בעוד שבמלכים (שנכתב, כאמור, עבור יאשיהו) פרטי רציחת יהואש מטושטשים. לא מן הנמנע הוא כי כוהני ענתות הם אלה שעמדו מאחורי רצח אמון, היות שהם יצאו נשכרים ממנו. הם קיבלו לידם ילד קטן, יתום ואומלל, ויכלו לעשות בו ככל העולה על רוחם.

    בסופו של דבר לא הייתה ברירה אלא להיפטר מן הגולם שקם על יוצרו. בין אם הריגתו בידי פרעה הייתה מקרית ובין אם מרגל מטעם הכוהנים הוא זה שדאג לכך, התוצאה הייתה מבורכת, אם כי מאוחרת מדי. את הנזק שנגרם לבית המקדש אי אפשר היה לתקן. קופתו הדלדלה וירושלים נחלשה. ירמיהו, האמון על מסורת כוהני ענתות, המשיך להסית נגד הפולחן הפגאני שנהג במקדש והמליץ לכל העם להשתעבד לממלכה העולה בבל. בסופו של דבר דרכם של כוהני ענתות צלחה. בבבל הפכה היהדות (כדת מוסרית ולא פגאנית) לדת עולמית והולידה דתות נוספות.

  8. ראשית הסר דאגה מליבך קצפי אינו יוצא לעיתים תכופות בתקופה זו של חיי בקלות ובודאי שלא על דיון ידידותי באינטרנט.
    שנית, לגבי הטענה שלך כי איני מתעמק בדברייך אני נאלץ שלא להסכים איתך. הינה אני עדיין דן איתך על תגובתך הראשונה בדבר תיאוריית "השפעת הילד-מלך יאשיהו" על כתיבת המקרא ואתה ממהר ודן איתי על תיאוריית כוהני ענתות.
    אז הינה כמה ממחשבותיי (ולבקשתך אני לא אצטט במחקרים)
    ראשית אני חייב לציין כי התיאוריה הזו מראית לי מוצלחת יותר מאשר התיאורייה הקודמת שלה אבל אני חושב שיש כמה קשיים:
    1) הזהות בין הרפורמות של יאשיהו לבין האג'נדה שמקדמים הנביאים איננה מוחלטת. הנביאים קידמו שתי אג'נדות מרכזיות: הפסקת הפולחן לאלילים והתנהגות מוסרית של העם. בשעה שהרפורמות הדתיות של יאשיהו קידמו את המטרה הראשונה הם לא קידמו את המטרה השנייה. הדבקות הדתית בימי יאשיהו היתה דווקות בקיום החגים ולא קיום מצוות שבין אדם לחברו. לו המלך יאשיהו היה "בובה" של כוהני ענתות איה משפט הצדק וריב אלמנה ויתום?
    2) על מנת שיאשיהו יישלט על ידי כוהני ענתות הם אמורים להיות בחצר המלך. אתה טוען כי חזקיהו הביא אותם לשם. האם יש לך איזה ביסוס לטענה זו?
    3) ולו גם נניח כי כוהני ענתות הובאו על ידי חזקיהו, כיצד שמרו הם על כוחם בימי שלטונו הארוכים של מנשה שבודאי היה בעל מטרות מנוגדות לשלהם? כיצד עברו 55 שנה של שלטון עוין וכוהני ענתות שמרו על כוחם?
    4) חצר המלך נוטה לקיפאון ואילו מדיניות יאשיהו שונה מקודמיו (ומיורשיו) כמעט בכל התחומים.

  9. דוס רפורמי אהלן ושבוע טוב

    על מה בדיוק יוצא קצפך? ומדוע אינך מתעמק במה שאני אומר לפני שאתה רץ לתקוף?

    נכון. אני מדבר על טקסטים מסיפור הבריאה המסופותמי שהחל להתגלגל לפחות באלף השלישי. שמו "אנומה אליש" ובודאי תמצא עליו הרבה מאד בגיגול זריז.

    אכן, ירמיהו, הושע, ישעיהו, עמוס ועוד רבים וטובים מייצגים את הדת של ספר דברים, ואין מנוס מלקשר אותם עם הכוהנים לבית לוי וכוהני ענתות – אלה הם אותם כוהנים שאני טוען שניצלו את ההזדמנות שנפלה לידיהם כאשר יאשיהו עלה לשלטון והוא ילד רך בשנים.

    ואם לא מוצאת חן בעיניך הטענה שלי בדבר השתלטות משפחת הכוהנים הזאת על נפשו של המלך הינוקא יאשיהו, כדי להשיג באמצעותו הישגים חשובים (ואני באמת סבור שאלה הישגים חשובים), אתה מוזמן להביא הסברים משלך. אך בבקשה אל תביא מדבריהם של חוקרים אחרים, כי לכל חוקר כזה אג'נדה משלו. היה מקורי, אם תואיל.

  10. יובל
    "תיאוריית יאשיהו" שלך טוענת כי:
    "הם כתבו עבור יאשיהו גרסת מקרא שהייתה נוחה להם… בגלל הנסיבות ההיסטוריות (גלות בבל), קפאה מלאכת שכתוב המקרא זמן קצר אחרי מות יאשיהו, והמקרא שבידינו הוא בעיקרו אסופת הסיפורים לפני השינה שנכתבו לאזניו של אדם צעיר, בעל חוש ביקורת לא מפותח."
    הטיעון הזה אינו נכון. על פי מרבית חוקרי המקרא מלכת כתיבת המקרא המשיכה במלוא המרץ אחרי המלך יאשיהו. באופן ספציפי יותר הופעתם של סיפורים "ילדותיים" במקרא אינה קשורה לדמותו של המלך יאשיהו כי הסיפורים לא נכתבו בזמנו. לכן התיזה שלך של תנ"ך ילדותי בגלל מלך ילדותי נעדר חוש ביקורת אינה עוברת את מבחן המדע.

    סוגיית ספר דברים הועלתה כדי להמחיש לך כי "הספר של המלך יאשיהו" הינו רחוק מאוד מלהיות ילדותי. המקור ד' (מדברים) מזוהה בדרך כלל עם חוגי הנבואה בין השאר בגלל הדמיון הרב בנושאי מוסר והדמיון הספרותי עם ספרי הושע וירמיהו. עיון קצר בספרים אלו יסיר דאגך מליבך בדבר הילדותיות של מקור זה ואולי ימריץ אותך לשקול שנית את פועלו של מלך זה (שאישית אני חושב שאתה מפספס בגדול)

    לסיום, כיוון שנושא כתיבת התנ"ך הינו תחביב שלי הייתי שמח לו היית מפנה אותי לחרסים אשר מציינים את סיפור הבריאה וסיפור נוח אשר קדמו לחורבן בית ראשון. למיטב ידיעתי סיפור הבריאה השני (סיפור גן העדן) מיוחס למקור י' אשר היה אמור להיות המקור העתיק מכולם (בערך במאה העשירית לפני הספירה) בעוד שסיפור הבריאה הראשון (שבע ימים) מיוחס למקור הכוהני שפעל ככל הנראה אחרי חורבן הבית. החולשה המרכזית של תיאוריית התעודות הינו שמעולם לא נמצאו טקסטים מקראיים קדומים (הטקסט המקראי הקדום ביותר הינו מגילות קורמאן שנכתבו בימי בית שני). אני חושב שהטסקטים שאתה מדבר עליהם הינם טקסטים מסיפורי בריאה מקבילים (כמו סיפור הבריאה הבבלי), אנא תקן אותי אם אני טועה.
    שבוע טוב גם לך

  11. לבעל תגובה 33 (א')

    שמחתי לראות בדבריך את ה"גילגלים". פרופסור אדם זרטל, שגילה את סדרת טביעות כף הרגל הענקיות הוא זה שהציע להם את השם הזה. בין אם הצדק אתו ובין אם לאו, אלה אכן אתרי פולחן שפעלו עד המאה ה-11 בערך, שזו התקופה המשוערת של ההתנחלות (אם אכן הייתה), ושל ראשית תקופת השופטים כפי שהיא מוצגת במקרא.

    קשר מאד מעניין לאותן טביעות רגליים אפשר למצוא בשירת דבורה (שופטים, ה, ד): "האל הגדול [כאן הוא מופיע בשם יהוה, אך לא מן הנמנע כי בשירת דבורה המקורית היה לו שם אחר] בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה…". שירת דבורה מתייחסת אל מאורעות שהתרחשו, על פי המקרא, בצפון הארץ במאות ה-12 או ה-11, כאשר אתרי כפות הרגליים הענקיות היו פעילים. ואכן, אפשר לראות בהן סימני צעידה של האל הגדול מהרי אדום אל אזור הצפון. זה גם מחזק את הטענה שהמקרא (או חלקים ממנו) נכתב בתקופה קדומה.

    תודה לך על דבריך.

  12. לבעל תגובה 31 (דוס רפורמי) שבוע טוב.

    יפה עשית שסגרת את "תאוריית יאשיהו" במירכאות. ה"תאוריה" שלי איננה סביב יאשיהו אלא סביב מניעיהם של הכוהנים (והנביאים) בשעה שכתבו את מה שכתבו. יאשיהו מהווה רק אפיזודה אחת, אם כי משמעותית, ביצירה הגדולה הזאת.

    הייתי מוכן לקבל בפשטות כי המקרא נכתב בתקופה מאוחרת כפי שטוענים החוקרים. אולם חומר רב שהוכנס לתוכו כבר היה קיים מאות ואלפי שנים קודם לכן. משום כך אני מעדיף לדקדק ולומר כי המקרא נערך ושוכתב בכל דור ודור וכי גרסתו הקיימת בידינו היא זו שנערכה במועדים שאתה מציין. סיפור מגדל בבל הוא אכן דוגמה למשהו שנתחבר לראשונה בתקופת גלות בבל, אך סיפורי הבריאה ותיבת נוח נמצאים על חרסים שנכתבו אלפי שנים קודם לכן.

    לא הבנתי את שאלתך לגבי דברי הורי כשהייתי בן שמונה או תשע. ספר דברים נמצא, על פי כותבי המקרא, כאשר יאשיהו כבר היה מבוגר.

  13. השאלה אם ה' נברא על ידי האדם לא מטרידה אותי . מה שמטריד אותי זה כאלה שלוקחים ומתקחשים לתנך כספר בעל אמת . ברור שהתמונה הרבה יותר מורכבת מאיך שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו . אי אפשר להתעלם ממצאים חזקים שמוכיחים את תקופת ההתנחלויות כמו : הגילגלים לאורך בקעת הירדן הירדני והישראלי, מציאת חרסי סירים סימון בי ,הבמה בהר היבל בשיפולים וכ..

  14. למרות שכותב המאמר הגדיר אותנו כקווים מקבילים הינה אנסה למצוא את האלכסון המחבר בין שנינו. והאלכסון אותו אני מוצא הינה ההכרה כי גם אם אמיתות ההיסטוריה המקראית מוטלת בסימן שאלה, הרי ניתן ללמוד ממנה לקחים חשובים. ומהו לקח חשוב יותר מההכרה בגאונותם של מלכי בית דוד אשר הצליחו ליצור שיטה אשר במסגרתה אוצרות המקדש משמשים כחסכון לשעת חירום. פעם אחר פעם הם מצליחים להשתמש בטכניקה זו על מנת להציל את עצמם ועמם מכיבוש אכזר. מי ייתן וביימינו ממשלות ישראל היו מגלות רק פסיק מהתכנון לזמן ארוך של מלכי יהודה ואז אולי היינו זוכים לרכבת תחתית בתל אביב.
    יחד עם זאת כמגיב שלמה אני מוצה שורה של תהיות לגבי חלקים ממנו. ברשותך אני אעלה שתיים מהקטנות שבשאלותיי:
    ראשית אתה כותב כי הנימוק למסירת בניית המקדש לשלמה אינו ברור. יחד עם זאת התנ"ך מספק לנו תשובה ברורה. על פי המסופר בספר דברי הימים א' פרק כב אומר דוד לשלמה בנו:
    וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה, לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ: לֹא-תִבְנֶה בַיִת, לִשְׁמִי–כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. ט הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו, מִסָּבִיב: כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו.
    ותוהה אנוכי כיצד אדע לאיזה חלק בתנ"ך אני יכול להתייחס בבואי לנתח אותו ולאיזה חלק לא. האם יש לך משהו אישי נגד דברי הימים או שפשוט המסר של שלום הוא זה שאתה עוין?
    ואם עסקיננו בדוד הינה אני מוצא את הקביעה כי נתן איש של דוד כמוזרה עד למאוד. ראשית הביסוס לטענה זו נשגב מבינתי. מדוע העובדה שבן דוד ובת שבע שלמה זכה למלוכה מעידה על כך שנתן הינו מתומכי דוד. מספר התנ"ך כי עונש כפול מוטל על דוד בעור גזלת כבשת הרש:
    1) נשותיו ופלגשיו יילקחו על ידי אנשים אחרים לאור השמש.
    2) הילד אשר עתיד להיילד לו ולבת שבע יומת
    האם העובדה שאין עונש שלישי כמו שדורש המחבר (כלומר שכל ילדי דוד ובת שבע יקוללו) מצביע על כך שנתן הינו איש של דוד? ולו ניתנה מלוכה לאבשלום האם נתן היה נהפך לאופוזיציונר?
    שנית ואולי ואף מתמיה מכך היא העובדה שאיש של דוד (נתן אליבא המחבר) ימצא לנכון להוכיח אותו קבל עם ועדה על מעשיו עם בת שבע. אם נקבל את הנחתך כי לא היתה נבואה בישראל האם לא היה נתן מיטיב לעשות עם עצמו ועם דוד פטרונו אם היה מטייח את הסיפור הזה?

  15. יובל.
    יש לי בעייה עם "תיאוריית יאשיהו" שלך. אתה טוען כי התורה הינה סיפור אשר סופר ליאשיהו בשנות התבגרותו. אני מניח כי טענה זו מבוססת על הרעיון שמציאת התורה בימי יאשיהו (בין אם נמצאה ובין אם נכתבה) מתיחסת לתורה המוכרת לנו כיום על חמשת חומשיה. אולם לפי התיאוריות המדעיות רובה של התורה נכתב זמן רב לאחר ימי יאשיהו. למשל על פי תורת התעודות (שמקובלת בארה"ב וארצנו הקטנה) המקור הכוהני נכתב לפחות 100 שנה אחרי מותו של יאשיהו. המקור הכוהני אחראי לכמחצית מהתורה ובין השאר ספורים "ילדותיים" כגון סיפור הבריאה, תיבת נוח ועוד. רוצה לומר לא המלך-ילד יאשיהו הינו האחראי לסיפורים "הילדותיים" במקרא ובהעדר קשר זה תאוריית יאשיהו שלך מתמוטטת כמגדל קלפים.
    הספר שכן משוייך (ע"י רוב החוקרים) לתקופתו של יאשיהו הינו ספר דברים. ספר זה מורה על ריכויות הפולחן בירושלים בהתאמה לרפורמות של יאשיהו. מרבית חוקרי המקרא טוענים כי זהו הספר (או לפחות חלקים ממנו) אשר נמצא במקדש. האם אתה באמת חושב שספר דברים הינו ספר ילדותי? האם בעודך שוכב לישון בגיל שמונה נרדמת לקול אימך המבקש ממך להילחם בעבור האלמנה והיתום? האם ביום הולדתך התשיעי הדגיש בפניך אביך שוב ושוב את חשיבות משפט הצדק?

  16. שלמה,
    אתה בא עם אותה השכלה אינדוקטרינארית ששמה עליך כובע גדול המכסה כנראה גם את עיניך, ומתיימר לסדוק קירות אטומים. עליך, קודם כל, לחרוג מהדוגמות הקרושות שמנחות אותך, לפני שתוכל לחדש משהו.

  17. לדא עקא,
    בתור טרמפיסט חצי רצוי במכונית הזאת, אין לי שום כוונה לנהוג בה, לא מהמושב הקדמי ולא מהאחורי. זה לא מעשי, לא מנומס וגם לא הגון. גם לתשובות של ממש כבר איני מחכה. בסך הכל אני מנסה לעורר קצת ספיקות ולסדוק קצת קירות אטומים בתקווה שמעט אור יחדור בסדקים וקצת מנהגי המכונית או נוסעיה יקיצו מתרדמתם הדוגמטית, כי לפי הבנתי יכולה לצאת מזה תועלת גם למה שנקרא מדע וגם לרבים מצרכניו. ובאשר לאומץ של בעל המאמר ודיעותיו, שלוש פעמים שאפו וכיפק היי.

  18. מדוע זה תחכה שישיבו לך תשובות כהלכתן כאשר אתה יודע מראש כי תוחלתך תיכזב? חרף מחמאותיך המזויפות אתה חייב להודות כי בעל המאמר אזר אומץ והביע דעה, הגם שאינה מקובלת עליך, דבר שאתה לא טרחת לעשות. אתה נוהג יפה מאד – מן המושב האחורי.

  19. אנא אל תקשיב ליובל החיקיין.
    ההצדקה המלאה שלנו על הארץ הזו נובעת מזה שהיא הובטחה לאברהם אבינו ולכל זרעו.
    גם ישמעאל נכלל בזרע אברהם, ומשום כך עלינו לחיות עם הפלסטינים בשלום ולחלוק איתם את הארץ בצדק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן