על רפואה, מדע וקדחת הלידה: הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס

גם גילויים כמו זה של פסטר לא מספיקים לשכנע את הקהיליה המדעית, צריך לשם כך גם אדם בעל כריזמה ונחישות

מלחמתו של פסטר בדוגמת ההיווצרות הספונטנית, כפי שתוארה בסדרה הקודמת, מוכיחה לנו כי לעיתים קרובות אין די בהוכחות חזקות להבאת מהפכה מדעית. על-מנת להביא לשינוי של ממש בהלך-הרוח המדעי, יש צורך במנהיג כריזמטי ונחוש, אשר יוביל את המאבק. מנהיג זה צריך לשכנע את רוב קהילת המדענים בנכונות טענותיו – משימה שאינה קלה כלל, מכיוון שהמדע משתדל תמיד לקבע את התיאוריות הקיימות ודורש הוכחות חזקות במיוחד לכל טענה המתיימרת לערער את אושיות הידע המדעי הנוכחי. גם כאשר הוכחות כאלה מגיעות, הממסד המדעי מחוייב להגיב אליהן בחשדנות יתירה. מכיוון שמדענים הם, בין היתר, גם בני-אדם, מובן שאלו שכבר קנו להם עמדה של ידע בנושא יסרבו לבטל אותו בקלות. על-מנת לשבור את חומות הספקנות ולשכנע גם את המדענים אשר נחושים שלא לקבל את ההוכחות המוצגות בפניהם, יש צורך באדם דוגמת פסטר – מרצה כריזמטי ומקובל, המסוגל לסחוף אחריו את שומעיו גם בניגוד לרצונם.

איגנץ פיליפס זמלווייס היה דומה לפסטר בנחישותו, בעיקשותו ובנחרצותו, אך הגורם המרכזי בהצלחתו של פסטר – הכריזמה האישית שלו – היה חסר אצל הרופא ההונגרי. זמלווייס הבין כיצד קדחת הלידה הקטלנית מתפשטת בבתי-חולים, אך הקהילה המדעית בזמנו סירבה להטות לו אוזן, על אף ההוכחות המרשימות שהביא. כשלונו של זמלווייס בהטמעת התיאוריה שלו בקרב הקהיליה המדעית נבע כמעט בלעדית מתוך אופיו האלים והלא-יציב. סיפורו הטרגי, עליו נעבור בפרק זה, מראה לנו כי לעולם אין די בידיעת האמת או בהוכחתה. על מנת לשכנע את הקהילה המדעית, יש גם לדעת כיצד להציג את האמת בפניה.

איגנץ זמלווייס

הקשר ההדוק בין זמלוויס לבין קדחת הלידה התחיל כאשר הרופא ההונגרי הצעיר התקבל לעבודה כעוזרו של מנהל מחלקת היולדות בבית החולים הכללי של העיר וינה, בשנת 1846. בית החולים היה חלק מהאוניברסיטה של וינה והיה בו שילוב של מכוני מחקר וחדרי חולים. למרות שבית החולים היה מהמוצלחים ביותר באירופה, שררו בו תנאים קשים של צפיפות וחוסר בהיגיינה. באותן השנים טרם הבינו את הקשר בין חיידקים ולכלוך, והריח ששרר בבתי-החולים היה הופך את קיבתם של המבקרים : ריח חריף ונוקב של רקבון, זוהמה וצרכים אנושיים. הרופאים לא היו שוטפים את ידיהם, ולעיתים קרובות היו מסיימים ניתוח לאחר המוות ועוברים מיד ליילד אשה צעירה. תחת תנאים אלו, אין פלא שבמחלקת היולדות של אותו בית-חולים היה אחוז תמותה של 11.4% מבין היולדות. הפלא האמיתי היה שבמחלקת היולדות השניה של אותו בית-חולים, בה אומנו מיילדות מקצועיות, היה אחוז תמותה קטן פי שלוש, של 2.7%. למרות שאפילו אחוזי תמותה אלו נשמעים לנו גבוהים במיוחד, בית החולים של וינה היה פלא רפואי של ממש, שכן בתי-חולים אחרים ברחבי אירופה דיווחו על אחוזי תמותה של 20-25% באותה תקופה.

זמלווייס היה אדם בעל לב רך ורגיש, וזכרונותיו על יסוריהן של היולדות ליוו אותו לאורך כל חייו. הוא היה עד למגיפות של קדחת הלידה בהן מתו כל הנשים במחלקה. הוא ראה נשים המעדיפות ללדת את ילדיהן ברחוב מאשר בבית-החולים. הוא צפה בהן כאשר נגררו בכוח לתוך בית-החולים, ילדו את ילדיהן בעל כורחן ומתו מקדחת הלידה. כאשר אנו למדים על אופיו של האיש, ברור לנו כי הוא התייסר על כל מוות שאירע תחת השגחתו. זמלווייס לא היה יכול לעזוב את הבעיה או לפטור אותה בתירוצים אגביים, כשאר הרופאים בסגל. הוא היה חייב להבין מדוע מתות נשים כה רבות במחלקתו, בעוד שבמחלקה בצידו השני של בית-החולים אחוז התמותה קטן פי שלוש.

באותה התקופה לא היה הסבר טוב לקדחת הלידה, או לדרך בה היא מתפרצת או מועברת מאדם לאדם. הרופאים האמינו כי ההתפרצויות מתרחשות כתוצאה מצפיפות החולים, מאיוורור לקוי, מבעיות בהנקה, משינויים במזג האוויר, או כל אחת מעשרות סיבות אקראיות אחרות. הסיבה האמיתית, התגלתה מבלי-משים כבר ב- 1843, כאשר רופא אמריקאי בשם אוליבר וונדל הולמס טען כי קדחת הלידה יכולה לעבור לנשים דרך ידיהם של המיילדים והמיילדות. הולמס הכריז כי על הרופאים חובה לשטוף את ידיהם בין מטופל למטופל, וזכה באיבתו של הממסד המדעי כולו. רופא הנשים המפורסם, צ'רלס מייגס, הצהיר בתגובה כי, "רופאים הם ג'נטלמנים, וידי הג'נטלמנים נקיות." [A]. עמדתו של מייגס שיקפה את עמדתה של קהילת הרופאים, שסירבה לקבל את טענותיו של הולמס. כך או כך, מכיוון שהמחקרים הללו פורסמו באנגלית בלבד, זמלווייס לא היה מסוגל לקרוא אותם, והיה חייב לפענח בעצמו את התעלומה.

המחלה המשיכה להטריד את איגנץ זמלווייס ימים כלילות. כאשר ניסה להתחקות אחר מקורה, הוא נתקל בהתנגדותו הנחרצת של מנהל המחלקה, פרופסור יוהן קליין, שתלה את עיקר הבעיה באוורור הלקוי של בית-החולים, וטען כי כאשר תתוקן מערכת האיוורור ירדו אחוזי התמותה פלאים.

למרות ההתנגדות מגבוה, זמלווייס המשיך בחקירותיו הפרטיות. הוא שלל את ההסבר של קליין, מכיוון שגם במחלקת היולדות המקבילה היה איוורור לקוי אך רמת התמותה שם היתה נמוכה בהרבה. גם הסיבות האפשריות האחרות שהיו מקובלות כהסברים – צפיפות החולים ובעיות בהנקה – לא נראו מתאימות בעיניו. הרי גם המחלקה השניה סבלה מאותן בעיות. מהו הגורם השונה כל-כך בין שתי המחלקות, שגורם לקדחת הלידה להיות נפוצה פי שלושה ויותר במחלקה הראשונה, וכמעט ולא-קיימת במחלקה השניה?

לאחר בדיקת כל הגורמים שיכל להעלות בדעתו, הגיע זמלווייס למסקנה נחרצת : הגורם היחיד השונה בין שתי המחלקות הוא הנפשות הפועלות. במחלקה הראשונה, בעלת אחוז התמותה הגבוה, ילדו סטודנטים לרפואה את הנשים. במחלקה השניה אומנו מיילדות מקצועיות, והן שיילדו את הנשים ההרות. אך תובנה זו רק הוסיפה למבוכתו של זמלווייס. הסטודנטים לרפואה היו מקצועיים יותר מהמיילדות, והיו מסוגלים גם לטפל ביותר סיבוכים אפשריים בזמן הלידה. לפי כל הציפיות, פחות נשים היו אמורות למות במחלקה הראשונה. כפי שכותב זמלווייס עצמו :

"המטופלות במחלקה השניה היו בריאות יותר, למרות שהעובדים במקום לא היו מיומנים יותר או קפדנים יותר בביצוע חובותיהם. הזלזול שהופגן מצד העובדים כלפי צוות המחלקה הראשונה אימלל אותי עד כדי כך שהחיים נראו חסרי טעם. תהיתי על כל דבר ודבר. דבר לא היה מובן. דבר לא היה ברור. רק מספר המיתות הגדול היה מציאותי מעל לכל ספק." [B]

ב- 1847 אירע המקרה שגרם לזמלווייס לגבש את דעתו סופית אודות קדחת הלידה. ידידו, הפרופסור ג'ייקוב קולצ'קה, ביצע נתיחה לאחר המוות ביחד עם מספר סטודנטים. במהלך הנתיחה נדקרה אצבעו של קולצ'קה מסכין הניתוחים בה השתמש. למרות שהפצע היה קטן והדימום היה שולי, נפל קולצ'קה לאחר זמן קצר למשכב עקב דלקת חריפה של דרכי הלימפה, של העורקים בחלק הגוף העליון, של קרומי הריאות ובית החזה, של השק המקיף את הלב ושל הקרומים העוטפים את המוח. זמלווייס מתאר כי ברגע ששמע כיצד מת חברו, הוא הבין כי סימני הדלקת המפושטת בכל הגוף זהים לאלו המופיעים בנשים שמתו מקדחת הלידה.

זמלווייס פיתח את הרעיון הלאה, והחליט כי בתוך הגופות המנותחות קיימים 'חלקיקי רקבון' אשר יכולים להיצמד לכלי הניתוח ולאצבעותיהם של המנתחים. כאשר חלקיקי הרקבון האלו מועברים לתוך גופה של אשה יולדת, הם גורמים לדלקות ולקדחת הלידה. זמלווייס סבר כי הוכחה נוספת לרעיון זה ניתן למצוא בקשר בין מידת הפתיחה של הנרתיק לבין הסיכוי לחלות בקדחת הלידה. ככל שהנרתיק נפתח יותר, כך יש יותר סיכוי שחלקיקי הרקבון יצליחו לחדור לתוך גוף היולדת. תיאוריה פשוטה זו הסבירה גם את ההבדל בתמותה בין שתי המחלקות. במחלקה הראשונה אומנו הסטודנטים לרפואה, והם נהגו לבצע ניתוחים על גויות בבקרים. הניתוחים נעשו בידיים חשופות, וכאשר היו הסטודנטים מסיימים את הניתוחים, הם לא שטפו את ידיהם. כפי שכבר ציינו, מנהג שטיפת הידיים לא היה נפוץ באותה תקופה בקרב הרופאים, והסטודנטים התהלכו במסדרונות בתי-החולים כשידיהם מדיפות ריח חריף של רקבון ומוות. כאשר הסטודנטים היו מיילדים את הנשים ההרות, חלקיקי הרקבון היו עוברים מכפות ידיהם אל תוך הנרתיק, ומשם אל הרחם. מכיוון שבמחלקה השניה אומנו רק מיילדות, הן לא היו צריכות לערוך ניתוחים בגופות, ולכן לא היו חלקיקי רקבון על כפות ידיהן.

לעג הגורל הוא, שאם היה זמלווייס חושף את אותה התגלית שלושים שנה מאוחר יותר, הרי שהעולם כולו היה מעלה אותו על נס. עשרים שנה בלבד לאחר תגליתו של זמלווייס, הוכיח פסטר סופית כי חיידקים אינם נוצרים יש-מאין, אלא מועברים מאדם לאדם. ברור ששני הרעיונות קשורים זה בזה, וכל שהיה דרוש הוא מיקרוסקופאי טוב כדי לאתר את 'חלקיקי הרקבון' שאינם אלא חיידקים. אך תקופה זו טרם הגיעה, וזמלווייס היה צריך לפלס את דרכו בקהילה הרפואית ולמצוא דרך לשכנע את עמיתיו הרופאים בתיאוריה שלו. בתחום זה, אויבו הגדול ביותר של זמלווייס היה הוא עצמו. לבד ממספר זעום של חברים, הוא היה זאב בודד. מזגו החם, שהגיע כמעט לפסיכוטיות במקרים קיצוניים, הרחיק מעליו את חברתם של רוב האנשים. אנשי מדע, כמו גם רוב אנשי בית-החולים, לא התקרבו מרצונם אל איגנץ זמלווייס. ואולי הגרוע מכל – זמלווייס היה ליברל קיצוני, ונטל חלק בהפגנות ובפעולות אחרות כנגד הממשל. על עמדותיו אלו הוא פוטר לאחר מכן מעבודתו. קל להבין, לפיכך, מדוע לא רצה איש להתקרב לרופא המטורף, ומדוע, כאשר הציג את רעיונותיו בפני מנהל המחלקה, השליך אותו זה מחדרו מבלי לחשוב פעמיים.

קשה לשער את יסורי נפשו הרגישה של זמלווייס באותם רגעים. הוא הבין מה קוטל את כל אותן נשים יולדות, אך בית-החולים סירב להאמין לדבריו. הפראנויה ורגשי הנחיתות שליוו אותו לאורך כל חייו כמעט קנו עליו אחיזה באותם רגעים, אך הוא ראה באופק נקודת אור יחידה שהותירה אותו שפוי. הוא ידע כי מנהל המחלקה – דוקטור קליין – עומד לצאת לחופשה של שנה תוך זמן קצר, וכי זמלווייס ימלא את מקומו בזמן זה. היה עליו רק להמתין לשעת הכושר.

ואכן, זמן קצר לאחר הפגישה הסוערת בין זמלווייס לקליין, יצא זה לחופשת שבתון. כמעט בניגוד לרצונו, הותיר קליין את המחלקה תחת אחריותו של זמלווייס. כאשר אנו מדמיינים את יציאתו של קליין מבית-החולים, אנו יכולים כמעט לשמוע את אנחת הרווחה שלו, כאשר הותיר מאחוריו את הרופא ההונגרי המטורף והמעיק. יש לשער כי קליין גם הצליב את אצבעותיו וקיווה כי המחלקה עדיין תעמוד על רגליה כאשר ישוב אליה, וכי זמלווייס לא יעשה שינויים קיצוניים מדי בהתנהלות המחלקה.

הוא קיווה לשווא.

בהמשך הפרק, שיפורסם מחר, נגלה מה היו השינויים שהעביר זמלווייס במחלקת היולדות – ותוצאותיהם הדרמטיות.

A : Wertz RM, Wertz DC. Lying-in: a history of childbirth in America. New York: New York Free Press, 1977.

B: The Etiology, Concept and Prophylaxis Of Childbed Fever (excerpts), Ignaz Semmelweis, Social Medicine, Volume 3, Number 1, January 2008

• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק א'
• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק ב'
• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק ג'

"אם אינכם שוטפים את ידיכם, אתם רוצחים"

"אם אינכם שוטפים את ידיכם, הרי שאתם רוצחים את אותן נשים אומללות!" קרא זמלוויס למיילדים של תקופתו

כאמור, הגיע זמלווייס לעמדת ניהול המחלקה הנכספת, ממנה יכול היה להורות על השינויים שרצה. ואכן, זמלווייס לא בזבז זמן. עם צאתו של קליין לחופשה, זימן זמלווייס את כל חברי הסגל הרפואי במחלקה, סטודנטים ורופאים כאחד, והרצה להם אודות תקנות המחלקה החדשות. מאותו יום ואילך, עליהם לשטוף את ידיהם כאשר הם נכנסים לחדר הלידה. תקנה זו הספיקה כדי לעורר צעקות ורטינות, אך כמו כדי לעלוב עוד יותר באותם ג'נטלמנים מכובדים, הוא אסר עליהם לשטוף את הידיים בעזרת סבון בלבד. הסבון, הסביר זמלווייס, לא הסיר את ריח הרקב מן הידיים ולפיכך לא היה יעיל כנגד חלקיקי הרקבון. במקום השימוש בסבון, אנשי הסגל צוו לשטוף את ידיהם בהיכנסם לבניין, בקערה מלאה בסידן תת-כלורי, שהוא סוג של אקונומיקה חלשה. ועל מנת לוודא את סילוקם המוחלט של חלקיקי הרקבון, הם גם הוכרחו לשטוף את ידיהם בסבון רגיל כאשר עברו מחולה לחולה.

הסגל הרפואי זעם וקצף, סער ורגש. הסטודנטים מחו בכל קול, ופניהם של הרופאים הותיקים היו כענני סערה. אך גם זמלווייס לא שקט על שמריו. כל מי שהתנגד לו נאלץ לעמוד בפני האשמותיו וצעקותיו של מנהל המחלקה הזמני. "אם אינכם שוטפים את ידיכם, הרי שאתם רוצחים את אותן נשים אומללות!" היה זמלווייס מרעים בקולו, והסטודנטים הסוררים היו יוצאים מן החדר וטובלים את ידיהם היטב באותה אקונומיקה מאכלת. הם לא היו מרוצים מזמלווייס, וזמלווייס לא היה מרוצה מהם, אבל הוא הצליח לכפות עליהם את המשמעת שדרש במשך החודשיים הראשונים. לאחר מכן הוא כבר לא היה צריך לשכנע את אנשי המחלקה בצדקתו.

זמלווייס קיבל את הקידום הזמני באמצע חודש מאי, בשנת 1847. באותו חודש, תמותת היולדות עמדה על 12.2%. בחודש יוני, שבו כבר הונהגה שטיפת הידיים בסידן התת-כלורי, התמותה ירדה ל- 2.4%. אנשי המחלקה התחילו ליטול את ידיהם בנכונות הולכת וגוברת. במשך ששת החודשים הבאים, פחות יולדות מתו במחלקה הראשונה מאשר במחלקה השניה. המחלקה הראשונה קיבלה בחזרה את הכבוד האבוד שלה, ופחות ופחות נשים מתו מקדחת הלידה.

כאשר אנו קוראים את ספרו של זמלווייס, "האטיולוגיה, התפיסה והמניעה של קדחת הלידה" אנו רואים עד כמה קרוב היה לפתרון תעלומת גורמי המחלות. שני מקרים שאירעו במחלקתו בשנת 1847 היו קרובים לערער את אמונתו ב- 'חלקיקי הרקבון' שלו, אך לאחר מחשבה עמוקה וניתוח קפדני של המקרים הוא הצליח להסיק את המסקנות הנכונות ולקדם את התיאוריה שלו.

המקרה הראשון אירע באוקטובר, כאשר בחדר אחד לקו שתים-עשרה יולדות בקדחת הלידה, ואחד-עשר מהן מתו. הסטודנטים והרופאים במחלקה נשבעו בפני זמלווייס כי הם נטלו את ידיהם בסידן תת-כלורי לפני כניסתם לחדר הלידה, וכי שטפו את ידיהם בסבון בין חולה לחולה. הם לא סטו מעדותם גם לנוכח כל איומיו וחרופיו של זמלווייס. לכאורה הטילה עובדה זו צל כבד על התיאוריה של זמלווייס. הלחשושים החלו בין חברי הצוות הרפואי כי הירידה החדה בתמותה היתה מקרה ותו לא – הטלת מטבע אלוהית ממוזלת. עתה, טענו הרופאים הותיקים, הם רואים את צדו האחר של המטבע. כיצד יכול זמלווייס להסביר את אחוז התמותה הגבוה של אותו חודש?

זמלווייס לא התייאש. הוא בדק את נתוני כל היולדות שהיו באותו חדר, וגילה כי זמן קצר לפני שלקו היולדות בקדחת הלידה, התקבלה לאותו חדר יולדת עם סרטן הרחם. המיטה של אותה חולה היתה סמוכה לדלת, ולכן היא תמיד נבדקה ראשונה. הסרטן גרם לדלקת חמורה ברחמה של אותה יולדת, והסטודנטים שבדקו אותה נחשפו לנוזל המודלק על ידיהם. כפי הנראה היה מדובר בחיידקים עמידים במיוחד, שכן הם הצליחו להתמודד עם הלם הסבון הקצר שספגו לאחר הבדיקה. הם שרדו על ידיהם של הרופאים, וכאשר אלו בדקו את איברי המין של שאר הנשים, הם הדביקו את כל בנות החדר.

ממקרה זה הגיע זמלווייס למסקנה חשובה. חלקיקי הרקבון אינם נמצאים רק בגופות, אלא מסוגלים לעבור גם מגופים חיים. החל מאותו יום הוא הורה לאנשי המחלקה לשטוף את ידיהם בסידן תת-כלורי גם במעבר בין חולה לחולה. ההבנה כי גורמי המחלות יכולים לעבור מגוף חולה ולהתרבות בתוך הגוף הבריא עשויה להיות מהחשובות ביותר בתולדות האנושות. שלושים שנה מאוחר יותר יציג אותה רוברט קוך בתור אחד מהפוסטולטים שלו, ויכנס לספרי ההסטוריה על התיעוד הראשון בעולם של דרך ההדבקה של חיידק האנטרקס.

חודש לאחר מכן ניחתה המכה השניה על ראשו של זמלווייס. בנובמבר 1847 נפטרו אחד-עשר יולדות בחדר אחד. הלחשושים המרושעים החלו שוב בקרב הסגל, וזמלווייס, שטוף יראה, בדק את המקרה לפרטי פרטיו. כל הרופאים המטפלים ביולדות שטפו את ידיהם בסידן תת-כלורי במעבר מיולדת ליולדת. מה יכולה היתה להיות הסיבה לתמותה מקיפה שכזו?

זמלווייס לא היה מוכן לבטל את כוחו של הסידן התת-כלורי בקלות. הוא היה משוכנע שמקורה של הירידה בתמותה בחודשים האחרונים היה בשטיפות האקונומיקה. הוא היה בטוח שקיימת סיבה נוספת, ועבר על כל פרטי החולות כפי שעשה חודש לפני כן, במקרה הטרגי הקודם. לבסוף גילה שאחת מהמאושפזות באותו חדר לקתה בדלקת חריפה בברכה השמאלית, וכי הברך המרקיבה התיזה נוזל מודלק שריחו העז התפשט בכל החדר. זמלווייס הבין מיד מה פירוש הדבר. חלקיקי הרקבון יכולים להיפלט מגופים חיים ולהגיע למארחים חדשים דרך האוויר!

קשה לתאר את חשיבותה של הבחנה זו למדע הכירורגיה. כפי שנתאר בפרק הבא, מדע הכירורגיה דשדש במקום עקב אי-יכולתם של רופאים לבצע ניתוחים פולשניים יעילים לתוך הגוף. כל ניתוח היה מלווה בדלקת כמעט בלתי-נמנעת. בבתי-חולים רבים ההזמנה לניתוח היתה כגזר דין מוות. הסיבה לכך היתה חדירתם של חיידקים מן האוויר לתוך הפצע, צד בצד עם החיידקים שעל ידיו וכליו של המנתח. פסטר הגיע גם הוא לאותה הבנה, ורופא אנגלי בשם ג'וזף ליסטר הצליח, ב- 1867, למנוע את חדירתם של חיידקים מן האוויר בזמן הניתוח ואחריו בעזרת תחבושות ספוגות בחומצה קרבולית. את כל זאת הצליח זמלווייס להבין עשרים שנה לפני ליסטר ופסטר. כבר ב- 1848 התחיל זמלווייס לחטא גם את כלי הניתוח בהם השתמשו במחלקתו, והביא להכחדה כמעט מוחלטת של התמותה במחלקתו. החל מפברואר, פחות מאחוז אחד מהיולדות מתו בכל חודש, ובמאי ואוגוסט לא מתה אפילו יולדת אחת בכל המחלקה הראשונה. חבריו המועטים של זמלווייס דחקו בו לפרסם את הבשורה בעיתונות ובכנסים רפואיים, אך הוא סירב בתוקף.

מדוע לא הסכים זמלווייס לפרסם את תגליתו ברבים? מה היתה תגובת העולם הרפואי לתגליתו?
בסוגיה זו נעסוק בהמשך.

מדוע לא פרסם זמלווייס את תגליתו?

נשאלת אפוא שאלה הרת-גורל. מדוע לא הסכים זמלווייס לפרסם את תגליתו בקהילה הרפואית, לזכות בתהילה לה היה ראוי ולהציל יולדות רבות-מספור ממוות בבתי-חולים?

קשה לשים את האצבע על סיבה בודדה אחת. אנו יודעים כי זמלווייס שמר על רישומים מדוייקים של מספר היולדות ואחוז התמותה החודשי. הנתונים הגולמיים היו בידיו, אך הוא סירב בתוקף להעביר הרצאות בנושא, או לפרסם את הנתונים בכתב. כהונגרי בעיר זרה, רגשי הנחיתות שלו מנעו ממנו להפוך לחלק מהחברה המלומדת הוינאית. הפראנויה הקבועה שלו וחוסר שליטתו בשפה המדוברת לא התירו לו להתחבר למעגלים האקדמאיים המקובלים והוא שאף להתרחק מהם ככל האפשר. הוא לא ראה את ההרצאות הפומביות ככלי לקדם את המודעות למחקרו, אלא כעינוי עצמי ומתן הזדמנות לשונאיו לתקוף אותו – וזמלווייס היה בטוח שכולם שונאים אותו.

מכיוון שזמלווייס עצמו סירב לפרסם את הנתונים שברשותו, חבריו הקרובים- הפרופסורים פרדיננד וון-הברה וג'וזף סקודה – הוציאו לבסוף את התגלית לאור. וון-הברה פירסם ב- 1847 ו- 1848 שני מאמרים אודות מחקריו של זמלווייס. הוא הסביר במאמרים את דרך ההדבקה בקדחת הלידה והמליץ להשתמש בסידן תת-כלורי כאמצעי לחיטוי ידי הרופאים. סקודה נשא הרצאה באותו הנושא בפני האקדמיה הקיסרית והמלכותית למדעים. לרוע המזל, זמלווייס לא עדכן את חבריו בכל הנתונים שהיו ברשותו, והמאמרים וההרצאות לא זכו לתמיכה רחבה בקרב ציבור הרופאים.

ג'וזף קליין, מנהל המחלקה, חזר מחופשתו ב- 1849 ומצא את מחלקתו נקיה ומקורצפת, עם תמותת יולדות אפסית. אם ציפה זמלווייס להכרת תודה, הוא התאכזב קשות. קליין ראה את זמלווייס כאיום לעמדתו כמנהל מחלקה, ואת הצלחתו בניטרול קדחת הלידה כעלבון לתיאוריות בהן דגל קליין. המנהל הבכיר טען כי מערכת האיוורור החדשה היא האחראית לירידה החדה במספר המיתות, ודרש מזמלווייס לחדול ממנהג נטילת הידיים, המוריד מכבוד הרופא. כאשר התנגד זמלווייס, סירב קליין לחדש את מינויו כעוזר-מנהל, והשגיח בעצמו על הפסקת נטילת הידיים. רמת התמותה נסקה מעלה בחדות, עד ל- 35% מכלל היולדות במחלקה. קליין ראה עובדה זאת כהוכחה לטענותיו כי אין דרך אמיתית להתמודד עם קדחת הלידה. ואכן, אין ספק כי החיידקים מצאו להם בן-ברית מושלם בקליין – רופא שהעריך את דיעותיו יותר מאשר את העובדות.

כשהוא קרוב ליאוש, הסכים זמלווייס לשאת את דבריו בפני איגוד הרופאים הוינאי ב- 1850, אך לא הצליח להותיר בפני האיגוד רושם חיובי. הוא ראה כל הטלת ספק במסקנותיו כהתקפה אישית והטיח עלבונות ונאצות בכל מבקריו. מי שלא קיבל את שיטתו על בוריה, היה בעיניו לא יותר מרוצח פשוט, והוא לא היסס לאמר זאת בפומבי. אין צורך לאמר שגישתו קוממה עליו רבים מעמיתיו, והרחיקה מעליו את הרופאים שהיו עשויים לתמוך בו. אפילו רודולף וירכוב הגדול – האיש שהפך את הפתולוגיה מאמנות למדע – יצא ברבים כנגד התיאוריה של זמלווייס, וכובד דעתו הכריעה את הכף עבור רבים שעדיין היו חלוקים בדעותיהם. כאשר החלו לצוץ תהיות בקהילה הרפואית לגבי טוהר מידותיו של זמלווייס ומידת האמת שברישומיו, לא יכול היה זה להתמודד עוד עם המצב בוינה. הוא נמלט בחזרה להונגריה, ארץ מולדתו, מבלי להתריע על כך מראש אפילו לחבריו הקרובים ביותר. ההימלטות החפוזה הורידה את קרנו אף יותר בעיני הקהילה הרפואית באוסטריה, ולמעשה ניתצה כל סיכוי שעוד היה לו לשכנע את הרופאים בוינה.

בהונגריה התקבל זמלווייס בברכה, בעיקר בשל המצב העגום של אותה מדינה. ב- 1851 הגיע זמלווייס לבית החולים של העיר פסט, שסבל מהתפרצות קשה של קדחת הלידה במחלקת היולדות. זמלווייס ביקש לנהל את המחלקה והנהיג בה את שיטות הסטריליזציה שלו. על אף התנגדותו ורשלנותו התחילית של הצוות הרפואי, שיטותיו הורידו את שיעור התמותה במחלקה עד ל- 0.85%. בהונגריה הקהילה הרפואית היתה פתוחה יותר לרעיונות חדשים, ושיטות הסטריליזציה של זמלווייס התפשטו לכל בתי-החולים במדינה בצו ממשלתי.

הוא התחתן, גידל חמישה ילדים והעביר הרצאות בהונגרית שוטפת בפני קהל רחב על קדחת הלידה. אך על אף הצלחתו, זמלווייס עדיין לא היה מרוצה. נשים המתות בצרחות וביסורים מקדחת הלידה. אלמנים הנאלצים לצפות בילדיהם היתומים גוועים ברעב מחוסר בחלב-אם. מראות זוועה אלו לא נשכחו מזכרונו ולו לרגע דל. לעיתים קרובות היה מתעורר באמצע הלילה שטוף בזיעה קרה, כשהוא חדור בבטחון עגום שברגע זה ממש מתה בעולם אשה מקדחת הלידה, כתוצאה מרשלנות רפואית ואי-שטיפת ידיים. מחשבות אלו רדפו אותו כל חייו, יחד עם רגשי אשם עזים על חוסר יכולתו לשכנע את העולם בצדקתו. בסופו של דבר, הם שגרמו לו להוציא לאור ב- 1861 את ספרו, 'האטיולוגיה, התפיסה והמניעה של קדחת הלידה'.

הספר נכתב בגרמנית שוטפת, והיה מכוון בעיקר לקהל שמחוץ להונגריה. בספר תיאר זמלווייס את התיאוריה שגיבש מסביב לקדחת הלידה והביא טבלאות, תרשימים, ונתונים סטטיסטיים רבים שתמכו בתיאוריה. חלק זה של הספר היה עשוי לשכנע בנקל גם את הספקנים הגדולים ביותר. הצרה היתה שבחלקו האחר של הספר ראה זמלווייס הזדמנות להשתלח במתנגדים לשיטתו. הוא כינה אותם בשמות גנאי שונים ואף הגדיר אותם כרוצחים ומרצחים. בכך הוא שמט בעצמו את הקרקע מתחת לרגליו. חלק זה של הספר הבריח את הרופאים ששקלו להשתמש בשיטתו, וגרם למהומה רבתי של ממש בעטיה החליף זמלווייס שרשרת מכתבים נזעמים – כולם פתוחים לציבור – עם חלק נכבד מהרופאים באירופה. לפרידריך שנזוני, פרופסור חשוב ללידה בוורצבורג, הוא כתב במכתב גלוי כי, "אם תמשיך ללמד את הסטודנטים והמיילדות… כי קדחת הלידה היא מחלה רגילה, מבלי שתפריך את הדוקטרינה שלי, הרי שאני מצהיר בפני אלוהים והעולם כולו כי אתה רוצח ומתנקש. ההיסטוריה של קדחת הלידה לא תגזים אם תנציח אותך כ- 'קיסר נירו' של הרפואה."

פרופסור פרידריך שנזוני לא אהב את המכתב הזה. גם שאר אנשי האוניברסיטה בוורצבורג לא אהבו אותו. וכך נעלמה התמיכה בזמלווייס, אוניברסיטה אחר אוניברסיטה ברחבי העולם המערבי.

ב- 1865, לאחר ארבע שנים של שרשרת מכתבים המכילים האשמות פרועות, נשברה סוף-סוף רוחו של זמלווייס, האיש שדאג לכל העולם יותר מדי. הוא סבל מהתקפי זעם קשים, בהם הכתיר את עצמו כ- 'מציל האמהות' הכושל. משפחתו אישפזה אותו בבית מרפא לחולי-נפש, והקהילה הרפואית כולה חגגה כאשר יצאה השמועה לחפשי. מתנגדיו טענו כי עתה הוכח סופית שהתיאוריה של זמלווייס אינה יותר מהגיגיו הטרופים של חולה-נפש, וראו בכך סוף ל- 'תקופת זמלווייס'.

זמלווייס נפטר בבית המרפא זמן קצר לאחר הגעתו. לפי האגדה שהיתה נהוגה עד סוף המאה ה- 20, הוא מת כתוצאה מזיהום חמור באצבעו שהתפשט לשאר הגוף. אגדה זו סיפקה סוף אירוני לחייו של אותו אדם, שנלחם כל העת כנגד הזיהום והחיידקים. אגדה זו הופרכה ב- 1979, וכיום אנו יודעים כי זמלווייס לקה בהתקף זעם בבית-החולים, ורוסן באלימות על-ידי הצוות. הוא נפטר לאחר שבועיים כתוצאה מהפציעות שספג במהלך מאותו 'טיפול'.

סיפורו של זמלווייס זכור היטב עוד בימינו אנו, ובדרך-כלל מועלה על נס, במטרה להטיל ספק בממסד המדעי. חובבי עב"מים, בריאתנים, אנשי הרפואה ההוליסטית ואחרים – כולם מציגים לראווה את סיפורו של זמלווייס ומוכיחים בכך את סגירותו של המדע ואת חוסר נכונותו לקבל תיאוריות חדשות.

האם אכן כזה הוא המצב?

יש להודות כי המדע אכן אינו מוכן לקבל תיאוריות חדשות בקלות. יחד עם זאת, יש לשים את האצבע על ההבדל שבין המדע שהיה קיים לפני 150 שנה, לבין המדע בימינו. מרבית התיאוריות הקיימות כיום מבוססות על מגוון רחב של עדויות והוכחות, ותיאוריה חדשה שמגיעה צריכה למצוא הסבר טוב לכל המקרים שגם התיאוריה הקודמת הצליחה להסביר. תיאוריות העב"מים והבריאה התבונית אינן מצליחות למצוא הוכחות חד-משמעיות לקיומן, או הסברים טובים מספיק לכלל התופעות שמוסברות על-ידי תיאוריות פשוטות יותר, ולפיכך אינן מתקבלות על דעת הקהילה המדעית.

אך גדולתו של זמלווייס היתה בכך שהוא הצליח לתעד נתונים סטטיסטיים משכנעים ביותר לגבי קדחת הלידה והצלחת הטיפול בה. מדוע לא התקבלה התיאוריה שלו אל תוך ספרי הלימוד של מדע הרפואה?

כמו תמיד, לתשובה יש שתי פנים. מצד אחד, הקהילה הרפואית לא רצתה לשנות את דרכיה ולא הסכימה לרעיון שטיפת הידיים, שפגע בכבודם של הרופאים בפני עצמם. מצד שני, זמלווייס עצמו לא היה בעל אופי המסוגל לסחוף אחריו אנשים אחרים ולהביא למהפכה אמיתית במדע, כלואי פסטר. הוא לא נתן לקהילה הרפואית את כל הנתונים שהיו בידיו ומיעט להרצות על התיאוריה שלו. גם כשהיה מרצה, הוא היה מעורר עליו את חימת הקהל כשהיה מזדעם ומתפרץ כנגד הספקנים. בסופו העצוב של דבר, זמלווייס היה האויב הגדול ביותר של עצמו – ושל קדחת הלידה שניסה כל-כך לרפא.

בפרק הבא נעסוק בג'וזף ליסטר, הרופא והמדען שהצליח להכניס לרפואה את הסטריליזציה כנגד החיידקים.

לסדרת המאמרים המלאה:

• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק א'
• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק ב'
• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק ג'

הכתבה עודכנה באוקטובר 2026: שלושת חלקי הכתבה, שפורסמו במקור בנפרד, אוחדו לכתבה אחת.