סיפורו הטראגי של איגנץ זמלווייס, הרופא שגילה ששטיפת ידיים מצילה חיים

אחת ההמלצות למאבק בהתפשטות נגיף הקורונה Covid-19 היא לשטוף ידיים במים ובסבון במשך 20 שניות. במאה ה-19 חי באימפריה האוסטרו-הונגרית רופא בשם אינגץ זמלווייס (ignaz semmelweis), שהצליח להוכיח כי חיטוי הידיים של המיילדים במעבר מיולדת ליולדת הוריד דרסטית את תמותת היולדות. הממסד המדעי לעג לו והוא סיים את חייו בבית משוגעים

אחת ההמלצות למאבק בהתפשטות נגיף הקורונה Covid-19 היא לשטוף ידיים במים ובסבון במשך 20 שניות. הסיבה לכך – סבון הורס את המעטפת הליפידית (השומנית) של נגיף הקורונה. היום זה נראה לנו מובן מאליו אך במאה ה-19 חי באימפריה האוסטרו-הונגרית רופא בשם אינגץ זמלווייס (ignaz semmelweis), שהצליח להוכיח כי חיטוי הידיים של המיילדים במעבר מיולדת ליולדת או חמור מכך מניתוח גוויה ליולדת הם הגורמים לשיעורי התמותה ממה שכונה “קדחת הלידה”, מחלה שקטלה כרבע מהיולדות באותה התקופה.
אבל חייו לא היו קלים, שלושים שנה לפני לואי פסטר, לא היה ידוע שגורמי מחלה שעוברים מאדם לאדם הם הגורמים למחלות, והממסד המדעי בוינה עמד על רגליו האחוריות וטען שמדובר בשטויות. המחשבה על אלפי הנשים המתות בלידה למרות שניתן היה בקלות להצילם גרמה לו בסופו של דבר להתקפי זעם ולאישפוז בבית חולים פסיכיאטרי, בו מצא את מותו.

בשנת 2008 פרסמנו סדרת כתבות של ד”ר רועי צזנה על חייו העגומים של ד”ר זמלווייס, כחלק מסדרה גדולה יותר על ההיסטוריה של המדע שעסקה בגילוי החיידקים ומאוחר יותר גם הוירוסים. הנה חלק מההקדמה לסדרה:

על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס

הקשר ההדוק בין זמלוויס לבין קדחת הלידה התחיל כאשר הרופא ההונגרי הצעיר התקבל לעבודה כעוזרו של מנהל מחלקת היולדות בבית החולים הכללי של העיר וינה, בשנת 1846. בית החולים היה חלק מהאוניברסיטה של וינה והיה בו שילוב של מכוני מחקר וחדרי חולים. למרות שבית החולים היה מהמוצלחים ביותר באירופה, שררו בו תנאים קשים של צפיפות וחוסר בהיגיינה. באותן השנים טרם הבינו את הקשר בין חיידקים ולכלוך, והריח ששרר בבתי-החולים היה הופך את קיבתם של המבקרים : ריח חריף ונוקב של רקבון, זוהמה וצרכים אנושיים. הרופאים לא היו שוטפים את ידיהם, ולעיתים קרובות היו מסיימים ניתוח לאחר המוות ועוברים מיד ליילד אשה צעירה. תחת תנאים אלו, אין פלא שבמחלקת היולדות של אותו בית-חולים היה אחוז תמותה של 11.4% מבין היולדות. הפלא האמיתי היה שבמחלקת היולדות השניה של אותו בית-חולים, בה אומנו מיילדות מקצועיות, היה אחוז תמותה קטן פי שלוש, של 2.7%. למרות שאפילו אחוזי תמותה אלו נשמעים לנו גבוהים במיוחד, בית החולים של וינה היה פלא רפואי של ממש, שכן בתי-חולים אחרים ברחבי אירופה דיווחו על אחוזי תמותה של 20-25% באותה תקופה.

ב- 1847 אירע המקרה שגרם לזמלווייס לגבש את דעתו סופית אודות קדחת הלידה. ידידו, הפרופסור ג’ייקוב קולצ’קה, ביצע נתיחה לאחר המוות ביחד עם מספר סטודנטים. במהלך הנתיחה נדקרה אצבעו של קולצ’קה מסכין הניתוחים בה השתמש. למרות שהפצע היה קטן והדימום היה שולי, נפל קולצ’קה לאחר זמן קצר למשכב עקב דלקת חריפה של דרכי הלימפה, של העורקים בחלק הגוף העליון, של קרומי הריאות ובית החזה, של השק המקיף את הלב ושל הקרומים העוטפים את המוח. זמלווייס מתאר כי ברגע ששמע כיצד מת חברו, הוא הבין כי סימני הדלקת המפושטת בכל הגוף זהים לאלו המופיעים בנשים שמתו מקדחת הלידה.

זמלווייס פיתח את הרעיון הלאה, והחליט כי בתוך הגופות המנותחות קיימים ‘חלקיקי רקבון’ אשר יכולים להיצמד לכלי הניתוח ולאצבעותיהם של המנתחים. כאשר חלקיקי הרקבון האלו מועברים לתוך גופה של אשה יולדת, הם גורמים לדלקות ולקדחת הלידה. זמלווייס סבר כי הוכחה נוספת לרעיון זה ניתן למצוא בקשר בין מידת הפתיחה של הנרתיק לבין הסיכוי לחלות בקדחת הלידה. ככל שהנרתיק נפתח יותר, כך יש יותר סיכוי שחלקיקי הרקבון יצליחו לחדור לתוך גוף היולדת. תיאוריה פשוטה זו הסבירה גם את ההבדל בתמותה בין שתי המחלקות. במחלקה הראשונה אומנו הסטודנטים לרפואה, והם נהגו לבצע ניתוחים על גויות בבקרים. הניתוחים נעשו בידיים חשופות, וכאשר היו הסטודנטים מסיימים את הניתוחים, הם לא שטפו את ידיהם. כפי שכבר ציינו, מנהג שטיפת הידיים לא היה נפוץ באותה תקופה בקרב הרופאים, והסטודנטים התהלכו במסדרונות בתי-החולים כשידיהם מדיפות ריח חריף של רקבון ומוות. כאשר הסטודנטים היו מיילדים את הנשים ההרות, חלקיקי הרקבון היו עוברים מכפות ידיהם אל תוך הנרתיק, ומשם אל הרחם. מכיוון שבמחלקה השניה אומנו רק מיילדות, הן לא היו צריכות לערוך ניתוחים בגופות, ולכן לא היו חלקיקי רקבון על כפות ידיהן.

לעג הגורל הוא, שאם היה זמלווייס חושף את אותה התגלית שלושים שנה מאוחר יותר, הרי שהעולם כולו היה מעלה אותו על נס. עשרים שנה בלבד לאחר תגליתו של זמלווייס, הוכיח פסטר סופית כי חיידקים אינם נוצרים יש-מאין, אלא מועברים מאדם לאדם. ברור ששני הרעיונות קשורים זה בזה, וכל שהיה דרוש הוא מיקרוסקופאי טוב כדי לאתר את ‘חלקיקי הרקבון’ שאינם אלא חיידקים. אך תקופה זו טרם הגיעה, וזמלווייס היה צריך לפלס את דרכו בקהילה הרפואית ולמצוא דרך לשכנע את עמיתיו הרופאים בתיאוריה שלו. בתחום זה, אויבו הגדול ביותר של זמלווייס היה הוא עצמו. לבד ממספר זעום של חברים, הוא היה זאב בודד. מזגו החם, שהגיע כמעט לפסיכוטיות במקרים קיצוניים, הרחיק מעליו את חברתם של רוב האנשים. אנשי מדע, כמו גם רוב אנשי בית-החולים, לא התקרבו מרצונם אל איגנץ זמלווייס. ואולי הגרוע מכל – זמלווייס היה ליברל קיצוני, ונטל חלק בהפגנות ובפעולות אחרות כנגד הממשל. על עמדותיו אלו הוא פוטר לאחר מכן מעבודתו. קל להבין, לפיכך, מדוע לא רצה איש להתקרב לרופא המטורף, ומדוע, כאשר הציג את רעיונותיו בפני מנהל המחלקה, השליך אותו זה מחדרו מבלי לחשוב פעמיים.

לסדרת המאמרים המלאה:

• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק א’
• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק ב’
• על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק ג’