סיקור מקיף

יהודי אוהב דגים? – פרק רביעי – שימורי דגים

על תעשיית שימורי הדגים בישראל הקדומה – פרק רביעי ואחרון בסדרה

לצד התבססות ענף הדיג התפתחה בישראל הקדומה תעשיית שימורי דגים. איור: Lea von Littrow, c. 1914.
לצד התבססות ענף הדיג התפתחה בישראל הקדומה תעשיית שימורי דגים. איור: Lea von Littrow, c. 1914.

לפרקים הקודמים בסדרה:

לצד התבססות ענף הדיג התפתחה בישראל הקדומה מלאכת/תעשיית שימורי דגים, כשלעזרת הפקה זו נרתמו מלאכות כגון הקיראמיקה, האריגה/הקליעה (של סלים), הפקת מלח ועוד. בתקופה זו נמצאו שווקים טובים לתוצרת המדוברת בערים שנוסדו וכן לקוחות משובחים כגון חצר הנציב, מנגנון הפקידות והנשיאות הארצישראלית. ואם נמצאו עדויות רבות הנוגעות לשימורי תוצרת הדגה, נוכל לקשור זאת להסתעפות המסחר ושיווק התוצרת לחו"ל, מה שנקרא בלשון חז"ל "מדינות הים".

תעשיית שימורי הדגים התפרסמה בעיקר בטבריה, כאשר סמוך לה נמצא אתר בעל מסורת עשירה בכל הנוגע לשימורי דגים. מדובר ביישוב טאריכאי, מגדל מסתמא או מגדל נוניא, הלא הוא מקום מליחת הדגים. את הדגים היו עוטפים בין עלים וקנים או בתוך סלים שנקלעו מנצרי התמר ונקראו "חותלות" ומשווקים בתוככי הפרובינקיה ואף מחוצה לה ואף לרומא עצמה.

בין השימורים ניתן להבחין בסוגים הבאים: דגים מלוחים שנקראו "מליחים"; טרית, עליה מוסר המדרש כדלקמן: "טמוני זו טרית" בדורשו על הפסוק המקראי – "כי שפע ימים ינקו ושפני טמוני", הלוא היא ברכת משה לזבולון (דברים לג). כלומר היו נוהגים להטמין – לשמר במלח. את הטרית נהגו לשמר בשני אופנים: כשהיא שלמה או כשהיא קצוצה, ומכאן ההבדל בין "טרית טרופה" ו"טרית שאינה טרופה" (תלמוד בבלי עבודה זרה לט עמ' ב').

רב דימי, בן המאה השלישית לספ', מעיד בתלמוד הבבלי כי לינאי המלך (דימוי מושאל לאדם עשיר כקורח, בבחינת מרחיק עדותו) היו ב"הר המלך" (אזור גיאוגרפי עשיר שנודע גם בכינוי "טור מלכא" ו"גיי בסיליקיי" ביוונית. מדובר כנראה על שפלת יהודה שבין גדרה לחדרה) ששים ריבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים. מעבר להפלגה המדומיינת, האגדית, שבפי מוסר העדות, יש בתמציתה כדי להצביע על שפע התוצרת של שימורי הדגים, ובהיות המקום הנ"ל בתחום האדמות הקיסריות הרומיות, נוכל לתלות בנושא זה מידה של השפעת הפקת התוצרת הרומית.

ניתן לשער כי גם עכו שמשה מרכז ייצור ושיווק חשובים של שימורי הדגים, ולכן זכתה לכינוי "שער הדגים".

התבליט "דייגים" מאת אהרון פריבר, 1956. תצלום מאת י. צפריר. מקור: ויקימדיה.
התבליט "דייגים" מאת אהרון פריבר, 1956. תצלום מאת י. צפריר. מקור: ויקימדיה.

בצד השימורים הכינו גם מעדנים נוזליים של דגים שהתכנו בשם "ציר", כלומר המוהל היוצא מדגים הכבושים במלח, ובצידם הלכות שונות, וכאלה דרשו דקדוק רב בהבחנה בין ציר מותר וציר אסור כגון: "דג טמא שכבשו עם דג טהור, כל גרב (מין כד של חרס) שהוא מחזיק סאתיים, אם יש בו משקל עשר(ה) זוז (40 גרם) ביהודה, שהן חמש(ה) סלעים (עשרים זוז) (80 גרם) (וכל השאר הם דגים טהורים) בגליל, דג טמא צירו אסור (מכיוון שבמשקל דג של לוג אחד ישנם 200 זוז שהם כ-800 גרם. ונמצא בסאתיים 9600 זוז שהם 38,400 גרם כלומר 38.4 ק"ג. ועשרה זוז = 40 גרם של דג טמא בתוך 800 גרם של דג טהור הם אחד חלקי 960. וזהו השיעור של ציר דג טמא שאוסר הרוב, ואם אין ממנו כשיעור הזה, הציר שבגרב מותר)  רבי יהודה אומר: רביעית בסאתיים (רביעית הלוג דג טמא, ובסאתיים הציר אסור. כלומר שציר של דג טמא אוסר באחד מ-192) ורבי יוסי אומר: אחד מששה עשר בו (כלומר דג טמא שהוא אחד מששה עשר בגרב, הציר אסור, ואם הגרב מחזיק סאתיים, שהם 48 לוג, הרי אחד מששה עשר שבו שלושה לוגים, ואם יש בציר של דג טמא כשיעור הזה, אוסר, ואם הוא פחות מכן, כגון שיש בציר של דג טהור ששה עשר כנגדו, הרי הוא בטל, וכל הציר מותר" (משנת תרומות י' ח). נודעו לפחות שלושה סוגי ציר כגון: "מורייס", ששמו משוך מן הלטינית (muries), "חילק" ו"הילמי".

ושמא נצרך בית הנשיאות, בהתאם למדיניות הכלכלית הרומית של הקיסרים לבית סוורוס (משלהי המאה השניה ועד לרבע המאה השלישית לספ') לספק לחצר הקיסרות גם דגים מלוחים. כך בכל אופן ניתן לפרש את המסורת המעניינת שבתלמוד הירושלמי: "מעשה בספינה אחת משל בית רבי (רבי יהודה הנשיא), שהיו בה יותר משלוש מאות חביות …" (תלמוד ירושלמי, עבודה זרה פרק ג' מב עמ' א). על כל פנים מצטיירת לעינינו תמונה מעניינת המעידה על היקף משלוח ידה של הנשיאות הארצישראלית, ומשיכתה בחוטי המסחר הבינלאומי.

מסחר בינלאומי? אכן ואכן. ומקורות חז"ל אינם דלים בשחרור אינפורמציה על בניית ספינות, השקתן ואף מידותיהן, כגון: " … שלא יעשה (יבנה) אדם ספינה, שתהא עומדת בלמין (מושבתת בשל אי התאמת גודלה בנמל). יעשה רוחבה אחד מששה באורכה, וגובהה אחד מעשרה באורכה" תוספתא סוכה ג' 7). עדויות אחרות נוגעות להשכרת ספינות, לקנייתן ולמכירתן. באוסף הכתובות והציורים שבבית הקברות העצום בבית שערים, הוזכרו ספנים, או אולי רבי חובלים או בעלי ספינות ממש. מאוסף מכתביו של סינזיוס, משלהי המאה השלישית לספ' נזכר כי במסע לאפריקה היו רב החובל וחלק מצוות המלחים – יהודים (אפיסטולאי, א' 3).

כן נמצאו הלכות הנוגעות להעברת סחורה מספינה לספינה או להנחיות הנתבים בנמל ולהעדפת מעבר "ספינה טעונה" על פני "ספינה ריקנית", וכן על ציוד הספינה הסוחרת, דרכי הטעינה והפריקה, מועדי ההפלגה ועוד.

יצויין כי שימורי דגים ודגים מיובשים שווקו אל מחוץ ליהודה, ובעיקר דרך נמל עכו וממגדל נוניא-טאריכאי אל עבר המזרח.

תגובה אחת

  1. ד"ר שורק.סוף סוף לקחת מובאות מהתלמוד. להשאיר את התלמוד רק ליהודים חרדים אורתודוכסים זה מחסיר. הם שומרי גחלת של מקור ספרותי יקר מאד, אבל נקודת מבט חילונית היסטורית, מרעננת גם היא את השימוש בתלמוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן