חלק שני במיני-סדרה על אודות הדיג בעם ישראל הקדום
פרק שני – בריכות הדגים
נגלוש כאן ונעמיק עד כמה שאפשר בעולם הדיג כפי שעולה מספרות חז”ל. ואולי אין זה הוגן להעמיד פרק זה מול קודמו, כמו להגיע למסקנה קצת מוטעית, ולפחות על פניה, שהדיג בספרות חז”ל המשופע בעובדות רבות ובתיאורים מגוונים מעיד כי משלהי תקופת בית שני ואילך קפץ העיסוק בדיג הרבה יותר ממדרגה אחת.
הבה נעמיד ברשותכם, דברים על דיוקם: ספרות חז”ל (משנה, תוספתא, תלמודים ומדרשים) סובלת מבעיה כרונולוגית קשה על שום העדר היכולת לקבוע מסמרות כרונולוגיים לאור הכתוב. ברור לנו כי ספרות זו מכסה תקופה ממושכת וארוכה, לפחות מן המאה השניה לפנה”ס ועד למאה הששית לספ’, ובכלל 800 שנות היסטוריה אלה, בלתי ניתן ברוב המקרים להחליט בוודאות מה קודם למה ומי מאוחר למי. גם איזכורן של דמויות הנמנות בשמן בספרות זו עשוי להאיר דווקא תקופות הקדומות לזמן פעילותן ואפילו קדומות מאוד.
בוודאי שאין להגיע לאנלוגיות כלשהן באשר לתקופת המקרא המאוד קדומה בהשוואה לספרות חז”ל מחד, ומאידך ניתן להצביע על תהליכיות מסויימת של עדויות מקראיות, עדויות יוסף בן מתתיהו, עדויות הברית החדשה, עדויות הספרות החיצונית ולבסוף ספרות חז”ל.
נתחיל בקביעה ההלכתית הנוגעת לענייני כשרות האוסרת מאכלים מסויימים, אך מתירה צריכת דגים. דג מותר לאכילה בתנאי שהוא בעל קשקשים וסנפירים ומשנת נידה קובעת כי “כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר” (ו’ 9). גלישה לפרטים כאלה ואחרים מצביעה על גידול משמעותי בעבודת הדיג בעקבות צריכת דגים.
הדיג ומוצריו מתפתחים בארץ ישראל הקדומה באופן נכבד מהטעמים הבאים: ראשית – מתגברים כוחות הייצור בפרובינקיות הרומיות ובמסגרתה אנו עדים להשפעה רומית, טכנית ועניינית, על כל השלכותיה; שנית – בתקופה זו בה הופכת כל פרובינקיה ליצרן גדול בכלל המשק הרומי, גדלים ומתעשרים גופים ממסדיים בעלי השפעה כלכלית וחברתית, כגון בית הנשיאות בארץ ישראל, השולחים ידם בענף זה ושמא בית הנשיאות נאלץ לספק, בין שאר המצרכים, גם את מוצרי הדיג לחצר הקיסר (בדומה לידוע ממצרים); שלישית – ריבוי יחידות הצבא ומנגנון הפקידות הרומית שימש לקוח וצרכן נכבד לענף זה; רביעית – בתקופה זו חלה התגברות בתהליך האורבניזציה באזור, ובמסגרת זו שימשה גם העיר כצרכן חשוב למוצרי הדיג; חמישית – בתקופה זו מתפתחת בארץ ישראל דמות החווה, ה-villa rustica , כלומר הכפרית, בסגנון הרומי, שבה נבנו בריכות מיוחדות לגידול דגים; ששית – בד בבד עם התפתחות המסחר הבינלאומי וערי הנמל, חלה השתפרות טכנית ניכרת במבנה הספינה ובתכולתה, ולכך היתה השפעה ישירה על כמות התוצרת ועל איכותה; שביעית – בעקבות התפתחות התעשיה והמלאכה כגון אריגה וקליעת רשתות וסלים ופיתוח מכשירי עץ ומתכת החיוניים כל כך לענף הנידון; שמינית – התגברות המיסים החריגים הרומיים, כאלה שנשתלמו ב”עין”, היינו בסחורות, וכאן, במוצרי דיג, עודדה זו בעקיפין את הדייגים לפתח את ענפם כדי לעמוד באותן דרישות.
אחד הסממנים החדשים של תקופת בית שני ואילך, ובעיקר מלאחר החורבן, הינו פיתוח נושא בריכות הדגים. היה זה תוצר וודאי וברור של התפשטות הווילה רוסטיקה בארץ ישראל, כתולדה ברורה של השלטון הרומי. המונח/המושג “וילה” בספרות חז”ל הינו “עיר” (ועל כך אכתוב מאמר בעוד כמה חודשים) והתוספתא מאירה את עינינו בנידון באומרה: “המוכר את העיר. רבי יהודה אומר: סנטר מכור … ולא את הביברין של חיה ושל עופות ושל דגים” (בבא בתרא ג’ 5). המונח “ביברין” משוך מן הלטינית – vivarium שמשמעו כלוב, מכלאה לאיחסון בעלי חיים, עופות ודגים. חלק מהמכלאות שימשו לכליאת חיות מחמד, עופות ודגי נוי, בעיקר בווילה אורבנה (העירונית) ולא בווילה רוסטיקה. באחרונה נועדו הייצורים הכלואים למאכל ו/או למכירה. הבדל זה משתקף בתוספתא (יום טוב ג’ 1) המטעימה את הייצורים הכלואים שמספקים להם מזונות ביום טוב לעומת אלה שלא מספקים להם, ובמקור זה מציין הנשיא רבן שמעון בן גמליאל כי “שוחטין מן הנגרין (הניצודים מיד מהמים הזורמים) ולא מן המצודות ולא מן המכמורות (היינו רשתות הציד/דיג)”. ובהמשך פוסק רבי שמעון בן אלעזר כי “מעלה את פרסו (את רשת הדיג) מערב יום טוב ובא ומצאו כמות שהוא (ללא דגים), הרי זה אסור הדבר ידוע שניצד (דגו אותו) ביום טוב”.
בטקסט אחר בתלמוד הירושלמי מדגיש רבי יהודה בהקשר הנ”ל כי “ולביברין (דיג מתוך הכלובים) פטור (מלהאכיל ביום טוב)”. ובמקום אחר (תלמוד ירושלמי שבת פרק יג, יד עמ’ א) משמו של רבי יהודה נאמר כי “אין צדין דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהן מזונות. הא לגינה ולביברין פטור”. טקסט זה מצביע על גידול בעלי חיים לנוי כמקובל בקרב אצילים ושועים בסוג אחר של וילות בסגנון וילה אורבנה.
סוג אחר של בריכות דגים נקרא בלטינית piscina והוא מופיע במקורות חז”ל בביטוי “פיסקין” כמופיע בתוספתא בלשון – ” … והפיסקין … גבוהין עשרה טפחים” (תוספתא עירובין י (ז) 2) ובלשון המדרש – “פיסקינוס”. ממדי הבריכה – עשרה טפחים כלומר 93 ס”מ – מצביעים על הממדים הרומיים הקלאסיים, ללמדנו שוב על ההשפעה הרומית בנידון ועל כך שהממדים מצביעים על התפתחות הענף בקרב היהודים.
במקום אחר (תלמוד בבלי שבת קו עמ’ ב’) מתווכחים רבי יהודה והחכמים בשאלת קירוי הביבר או העדר קירויו.
בגולן, בחוף כורסי, התגלה מבנה מטוייח ששימש, כך דומה, בריכה לאיחסון דגי ים, והוא בן המאה החמישית לספ’ (חדשות ארכיאולוגיות, תשל”א, חוברת לו עמ’ 3-2). כורסי עצמה נזכרת בתלמוד הירושלמי בהקשר לתלמידיו של רבי יוסי שהיו עולים מטבריה למקום שנקרא “קרשין” (כורסי) ושנכלל באדמות הקיסריות הרומיות.
ההיסטוריון החקלאי הרומי, בשם ווארו (varro) מציין כי אחזקת הבריכות תבעה העסקה של פועלים רבים. בריכות הדגים נזקקו לאספקת מים זורמים באופן שוטף, ולמשל בסביבת נחל דן או בבית שאן, שם נתגלו ערוצי נחלים מתאימים ואף בציפורי שם נחשפה מערכת צנרת מורכבת המתאימה לתיאור התלמוד הירושלמי במונח “שקי”.
מנדל נון, חוקר הדיג הקדום (הדיג העברי הקדום, הקיבוץ המאוחד תשכ”ד, עמ’ 181) מחזיק בדעה כי הביטוי “מצולה” מכוון לבריכת דגים, כשעל פי התלמוד הבבלי (ברכות ט’ עמ’ ב’) מצויין כי “וינצלו בני ישראל את מצרים. אמר רבי אמי: מלמד שעשאוה כמצולה, שאין בה דגן, וריש לקיש (האמורא הטבריאני) אומר: עשאוה כמצולה שאין בה דגים”. ההקשר לרשת או למכמורת נראה בעיני רופף למדי ומתאים יותר למעמקי הים, או הנהר (נילוס).
אחת הסיבות לריבוי בריכות הדגים ולמידת הצלחתן, לטעמי היתה השתכללותן כתוצאה משימוש מושכל בטכניקת אריחי ולבני הקרמיקה באזור הגליל.
יצויין כי לכל התעסוקה הזו של גידול וטיפוח דגים בבריכות נדרשה השקעת הון נכבדה וזאת הרשו לעצמם משפחות אמידות כעשירי טבריה וציפורי מחד או התאגדויות של מספר משפחות ושמא גם, כפי שנוכיח בהמשך, בקרב אגודות מקצועיות.
