מחקר חדש מאוניברסיטת מונטריאול מצא כי באתר איצאן שבדרום־מערב שפלת המאיה, האקלים נותר יציב גם בתקופת הדעיכה הגדולה של המאיה. המסקנה: הבצורת הייתה כנראה חלק מהסיפור, אבל לא ההסבר היחיד לקריסה
במשך עשרות שנים התקבע במחקר הסבר כמעט אינטואיטיבי לקריסת תרבות המאיה בשפלה של מרכז אמריקה: בין השנים 750 ל־900 לספירה פקדו אזורים נרחבים בצורות קשות, והן דחפו אוכלוסיות שלמות לדעיכה דמוגרפית, למשבר פוליטי ולהתמוטטות של מרכזים עירוניים. ואולם מחקר חדש, שפורסם בכתב העת Biogeosciences , מציע תמונה מורכבת יותר. לפי הממצאים, באתר הארכאולוגי איצאן שבגואטמלה לא נמצאה עדות ברורה לבצורת מקומית, אף שגם שם חלה ירידה חדה באוכלוסייה והאתר ננטש. (bg.copernicus.org)
המחקר הובל בידי פרופ' בנג'מין גווינת' מאוניברסיטת מונטריאול, שחוקר את יחסי הגומלין בין שינויי סביבה לחברות המאיה. הצוות בחן ליבות משקעים שנלקחו מלגונת איצאן, אגם הסמוך לאתר, ושיחזר מתוכן רצף סביבתי ואנושי המשתרע על פני כ־3,300 שנה. במאמר מציינים החוקרים כי מטרתם הייתה לבדוק יחד את הקשרים בין משקעים, שימושי קרקע, שריפות, חקלאות וגודל אוכלוסייה — ולא להסתפק בבחינת האקלים בלבד.
כדי לעשות זאת נבדקו שלושה סוגים של סמנים כימיים. פחמימנים ארומטיים רב־טבעתיים שימשו כאינדיקציה לעוצמת שריפות ולחקלאות של כריתה ושריפה. שעוות עלים סיפקה מידע על סוגי הצמחייה ועל משטרי הגשם. סטנולים צואתיים שימשו כמדד עקיף לצפיפות אוכלוסייה. השילוב בין שלושת המדדים איפשר לחוקרים לעקוב אחר התפתחות היישוב, שיטות העיבוד החקלאיות והאקלים, מהזמן בו הופיעו הסימנים הראשונים לפעילות אנושית סביב הלגונה לפני כ־4,000 שנה ועד לנטישת האתר לפני כ־1,000 שנה.
הממצאים מעידים על חברה דינמית שהשתנתה לאורך זמן. לפי הנתונים, יישובי קבע ראשונים הופיעו באזור לפני כ־3,200 שנה, ובתקופה הקדם־קלאסית, לפני כ־3,500 עד 2,000 שנה, נעשה שימוש נרחב באש לצורך פינוי יערות והכשרת קרקע חקלאית. לעומת זאת, בתקופה הקלאסית, לפני כ־1,600 עד 1,000 שנה, האוכלוסייה גדלה מאוד אך עדויות לשריפה פחתו בחדות. החוקרים מפרשים זאת כעדות למעבר לאסטרטגיות חקלאיות אינטנסיביות יותר, כולל עיבוד בתלמים וברכסים לצמצום סחיפת קרקע וגינון חקלאי צפוף יותר. במילים אחרות, המאיה באיצאן לא רק הגיבו לסביבה — הם שינו את שיטות הייצור כדי לפרנס אוכלוסייה גדולה יותר בעולם עירוני ומאורגן יותר.
הנקודה המפתיעה ביותר עלתה מניתוח איזוטופי המימן בשעוות העלים. בניגוד לאתרי מאיה צפוניים יותר, שבהם נמצאו עדויות משמעותיות לפרקי יובש קשים, באיצאן האות האקלימי נותר יציב יחסית. במאמר מוסבר כי מיקומו של האתר סמוך לרכס הרים מאפשר היווצרות משקעים אורוגרפיים קבועים, כאשר זרמי אוויר לחים מהים הקריבי מתרוממים מעל ההרים ומורידים גשם. לכן, אף שבאזורים אחרים של עולם המאיה נרשמו בצורות הרסניות, באיצאן לא נמצאה חתימה דומה של יובש מקומי. החוקרים מדגישים כי שונות התנאים ההידרולוגיים באתר הייתה נמוכה בהרבה מאלו שהתקיימו באגמים אחרים באזור המאיה.
כאן בדיוק טמונה חשיבות המחקר. אם איצאן, שנמצא בדרום־מערב שפלת המאיה, לא חווה בצורת מקומית, קשה לטעון שהקריסה החלה שם כמנגנון אקלימי פשוט. ובכל זאת, גם באיצאן האוכלוסייה צנחה בתקופה הטרמינלית־קלאסית, בין כ־1,140 ל־1,000 שנים לפני זמננו, סימני החקלאות נעלמו, והאתר ננטש. לכן הטענה המרכזית של המחקר אינה שבצורת לא מילאה כל תפקיד, אלא שהיא אינה מספיקה לבדה כהסבר אחיד לכל המרחב בו התקיימה תרבות המאיה.
ההסבר החלופי שמציע גווינת' נשען על תלות הדדית בין ערי המאיה. ערי המדינה לא התקיימו בבידוד, אלא כרשת צפופה של מסחר, בריתות פוליטיות, שושלות שלטון, תנועות אוכלוסין ותלות כלכלית. לפי פרשנות זו, בצורת שפגעה בלב השפלה של המאיה יכלה להצית שרשרת משברים רחבה: מלחמות על משאבים, קריסת שושלות מלוכה, הגירה, ושיבוש נתיבי מסחר. במצב כזה גם אזור שנהנה ממשקעים סדירים יחסית עלול לקרוס, לא מפני שחסרו בו מים, אלא מפני שהמערכת האזורית שסביבו חדלה לתפקד.
זו מסקנה זהירה אך חשובה. המחקר אינו מבטל את תפקיד האקלים בקריסת המאיה, אלא מחזיר אותו לפרופורציה: האקלים היה כנראה זרז משמעותי בחלק מהאזורים, אך עוצמת המשבר הוכתבה גם בידי מבנים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. במובן זה, קריסת המאיה נראית פחות כמו תוצאה ישירה של אסון אקלימי אחיד, ויותר כמו כשל מערכתי בעולם מקושר. ייתכן שזו גם הסיבה שהמחקר מעורר עניין מעבר לארכאולוגיה: הוא מזכיר עד כמה חברות מורכבות עלולות להיות פגיעות לא רק לאקלים, אלא גם לתלות ההדדית ביניהן.
המאמר, “Evidence for highly variable land use but a stable climate in the southwest Maya lowlands”, פורסם ב־21 בנובמבר 2025 ב־Biogeosciences. מחבריו הם Benjamin Gwinneth, Kevin Johnston, Andy Breckenridge ו־Peter M. J. Douglas. DOI: 10.5194/bg-22-7079-2025
עוד בנושא באתר הידען:
