סיקור מקיף

כיצד החלו תיאוריות הקונספירציה של הירח ומדוע הן מתמידות היום, חמישים שנה לאחר נחיתת אפולו 11

10% מהאמריקנים, 12% מהבריטים, 20% מהאיטלקים ו-57% מהרוסים לא מאמינים שהאדם נחת על הירח

אסטרונאוט פוגש בחייזרים על הירח. המחשה: shutterstock
אסטרונאוט פוגש בחייזרים על הירח. המחשה: shutterstock

כתבה זו היא כתבת המשך לכתבה מאתמול: אי אפשר היה לזייף את הנחיתה על הירח – מומחה לקולנוע מסביר מדוע.

מאת: פיטר נייט, פרופסור ללימודי אמריקה, אוניברסיטת מנצ’סטר

ביל קייסינג Kaysing היה קצין לשעבר בצי האמריקני שעבד ככתב טכני עבור אחת מיצרניות הרקטות עבור תוכנית אפולו. הוא טען שיש לו ידע פנימי על אודות קונספירציה ממשלתית לזייף את הנחיתה על הירח, ותיאוריות קונספירציה רבות בנוגע לנחיתות הירח של אפולו שממשיכות למשוך מאמינים עד עצם היום הזה מקורם בספרו משנת 1976, ” מעולם לא טסנו לירח: הונאה של שלושים מיליארד דולר.

התבנית הבסיסית של תיאוריית הקונספירציה היא כי נאס”א לא הצליחה להנחית בבטחה אדם על הירח עד סוף שנות השישים כפי שהבטיח הנשיא ג’ון קנדי, ולכן הוא שלח אסטרונאוטים רק למסלול סביב כדור הארץ. חסידי תיאורית הקונספירציה טוענים כי נאס”א ביימה את הנחיתה על הירח באולפן קולנוע או טלוויזיה, וכי אפשר למצוא רמזים לכך בתיעוד של המשימה לכאורה. הם גם טוענים שנאס”א שכללה את המתיחה מאז.

ספקני הנחיתה על הירח מצביעים על רמזים כגון תמונות המראות את האסטרונאוטים מול שערות שנחקקו על זכוכית המצלמה, או תצורה מסתורית בדמות האות C גלוי על סלע הירח. אלה ועוד אנומליות רבות כבר נהדפו, אך תיאורית הקונספירציה על אודות הנחיתה על הירח ממשיכות בדמיון העממי.

סקרי דעת קהל בארה”ב מצביעים על כך שבין 5 ל – 10% מהאמריקאים לא נותנים אמון בגרסה הרשמית של האירועים. בבריטניה, סקר של YouGov בשנת 2012 מצא כי 12% מהבריטים האמינו בתיאוריית הקונספירציה. סקר שנערך לאחרונה מצא כי 20% מהאיטלקים מאמינים כי הנחיתות על הירח היו מתיחה, ואילו סקר שנערך בשנת 2018 ברוסיה העלה את המספר ל – 57%, דבר שאינו מפתיע לאור הפופולריות של תיאוריות קונספירציה אנטי-מערביות ברוסיה.

מוכנים להאמין
תיאוריית הקונספירציה של קאיסינג נהגתה באמצע שנות השבעים, אמריקה נמצאה במידה רבה במשבר אמון רחב ביותר. ב – 1971 קראו האזרחים את דפי הפנטגון הדולפים, המראים שממשל ג’ונסון שיקר באופן שיטתי על מלחמת וייטנאם. הדבר גם תאם לדיווחים על הפריצה לווטרגייט אחר כך.
שורה של דו”חות של קונגרס דיווחו על תקלות של ה – CIA הן בארה”ב והן בחו”ל, וב – 1976 הסיקה קבעה ועדת בית הנבחרים לנושא ההתנקשויות – בניגוד לוועדת וורן יותר מעשור קודם לכן – שיש סבירות גבוהה לכך שהתקיים קשר להרוג את קנדי. מסקנה זו סייעה לקידום שינוי רחב יותר בחשיבה הקונספירטיבית מאז סוף שנות השישים, מאמונה באויבים חיצוניים, כמו הקומוניסטים, לעבר החשד שהמדינה האמריקנית עצמה רוקמת מזימות נגד אזרחיה.

תיאוריות הקונספירציה של הנחיתה על הירח היו מושכות מאז ומעולם. כדי להבין את הפופולריות שלהם אנחנו צריכים לשקול את ההקשר התרבותי שלהם, וגם את הנטייה הפסיכולוגית של המאמינים.
כמו במקרה של רצח קנדי נוצר סוג חדש של תיאוריות קונספירציה. תיאוריות אלה מפרשות מחדש את הראיות הקיימות בפומבי, מוצאות חוסר עקביות ברשומות הרשומות, ומתעלמות ממידע סותר. ראיות חזותיות הן הכרחיות: למרות כל הספקנות, נקודת המוצא היא שהראייה החזותית אמינה. בתחום הראיות, ההנחה היא שכולם יכולים להיות בלשים. בתיאוריית הקונספירציה שהופיעה בסוף שנות ה – 60, החקירה העצמאית הייתה למרכז.

מציאות נבנית מחדש

תיאוריות הקונספירציה על אודות הנחיתה על הירח הביאו למיינסטרים גם את הרעיון שאירועים משמעותיים לא היו כפי שהם נראים. הם הוצגו כחלק ממסע דיסאינפורמציה רשמי. הרעיון שהאירועים הטראגיים נוצרים על ידי “שחקני משבר” המועסקים על ידי הממשלה הפכו להסבר ברירת המחדל לאירועים רבים כיום, מ – 11 בספטמבר ועד לירי המונים. סוג זה של תיאוריה קונספירציה הוא מזיק במיוחד – למשל, הורים של ילדים שנהרגו בבית הספר היסודי סנדי הוק כבר נרדפים ללא הרף על ידי טרולים באינטרנט בטענה כי הם ליצנים ששילמו להם.
הסרט ההוליוודי קפריקורן 1, משנת 1978, הוסיף לפופולריות של תיאוריות הקונספירציה על אודות הנחיתה על הירח. קייסינג טען שכמו שהזיוף של הנחיתה בסרט שבה צולמה קרקע מאדים באולפן קולנוע הביאה לשמועות שהנחיתות על הירח עצמן נוהלו על ידי סטנלי קובריק. מיתוס זה מרמז בחלקו על הרעיון שהאפקטים המיוחדים הפכו להיות הרבה יותר מתוחכמים עם סרטו של קובריק מ – 1968, “אודיסיאה בחלל”, אם כי עדיין רחוק מהיכולות שתיאוריות הקונספירציה טוענות להן.

גם אם הם מופרכים במונחים מעשיים, תיאוריות קונספירציה על אודות הנחיתה על הירח מציעות בכל זאת אפשרות סבירה יותר. במציאות שלנו, הרוויה במדיה, המציאות עצמה נבנית מחדש, אם לא מזויפת.

למאמר המקורי באתר THE CONVERSATION

עוד בנושא באתר הידען:

7 תגובות

  1. אולי מבחינה קולנועית אפשר לזייף – אבל בישביל מה זה טוב ?
    אגב- צעקה “סרק” בעת יגאל אמיר ירה ביצחק רבין – באת”בש,
    קוד פופולרי, סרק => חגד => חגי,גאלי,דרור…ברור כי זו סיסמה.
    ולמה לא מופיעה בין תיאוריות קונספירציה ?
    ופרשת “רמדיה” – שנה ליפני בחירות כדי ליגרום לעיתונאים להזכיר…
    פירסומאי של ג’ורג’ים בושים הוריד יריבים באמצעות נשוניהם –
    על אחד הינפיק כאילו אלקוהוליזם,על שניה כאילו סמים ועל שלישית, שהיתה באותה עת בעלת “היינץ” שאליו שייכת “רמדיה”
    היכניס חבלה בזדון במיפעל אמין -פרמצבטי שמייצר פורמולה
    לתינוקות למען רמדיה.

  2. גם אני הייתי באולם. בכל זאת, ניקסון היה זה ששוחח איתם בטלפון לירח, ולאחר מכן לחדר הבידוד שבו שהו על האניה הורנט, אבל אכן זה מעט לעומת האיזכור של קנדי כמה וכמה פעמים.
    אני חושב שנעשה פה צדק הסטורי במידה מסויימת. ניקסון היה זה שהוריד את נאס”א מאיגרה רמה לבירה עמיקתה, והפך אותה לגוף מתוקצב קטן, שיכול לעשות מעט, כפי שאמר אחד המשתתפיםב פאנל, מרבית המשימות הגדולות של שנות השבעים נעו על אדי הדלק של אפולו.

  3. ו-25% מהישראלים מאמינים שהירח הוא ציור על כיפת השמיים שהמלאכים דוחפים כל הזמן שלא יעצור….. ופעם בחודש, כשהירח נולד מחדש, צריך להתפלל לו ולברך את הולדתו המחודשת (כן, יהדות עכשווית).
    אבל ברצינות: יש אחוז מסויים באוכלוסיה, בערך שליש, שמוכן להאמין בכל דבר שיגידו לו, כולל דברים הזויים לחלוטין, פשוט כי מי שאומר משכנע/מהפנט/דוחף לו את האינפורמציה ישר למוח. האחוז הזה הם אלו שמאמינים בגלגול נשמות, אסטרולוגיה, נומרולוגיה, טארוט, גורואים למיניהם – החל מיוצר הגלקסיה, אורי גלר ועד ישו – (סליחה, אורי גלר לא טוען שהוא אלוהים, גם ישו לא טען כך, רק הפכו אותו לאלוהים).
    השליש האלו הם שבוחרים בכל הדיקטטורים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות החל מראשית המאה העשרים, כולל כאן בארץ לאחרונה.

  4. צפיתי אתמול (17.07.2019), באירוע המועדון האסטרונומי של אוניברסיטת ת”א, באולם סמולארש, בסרט הדוקומנטרי של נאס”א, על הטיסה המאוישת הראשונה לירח של החללית אפולו-11, שהמריאה בתאריך 16.07.1969, וחזרה ונחתה באוקייאנוס השקט כעבור כ-8 ימים, בתאריך 24.07.1969.
    הסרט מעניין מאין כמותו ממספר היבטים, טכנולוגיים, תרבותיים, ואפילו חברתיים ופוליטיים. אציין שני היבטים שבלטו בעיניי ביותר:
    1]. מדהים להיווכח, ברמה ה”פרימיטיבית” של המחשוב באותם ימים, ועד כמה נעשה אז שימוש רב ברישום ידני על גבי טפסי נייר, במרכז הבקרה בכיף קנוורל – פלורידה. המרכז היה מאויש במאות(!!!) אנשים, בקרים, שישבו כל אחד מול מכשיר אחד שהיה מחובר בקשר רדיו, למכשיר בקרה כלשהו בחללית, והם רשמו בכתב יד, על גבי טפסי נייר, את הערכים שהתקבלו ונראו על גבי צגי הטלוויזיה (של אז) ומנורות בקרה אנאלוגיות. פה ושם נראו גם מנורות בקרה עם תצוגה דיגיטאלית, אבל מעט מאד.
    2]. באופן מוזר ביותר מתקבל הרושם לצופה בסרט כי נשיא ארה”ב שכיהן בתקופת הטיסה של אפולו-11 היה ג’ון פיג’ראלד קנדי. הוא הנשיא שהובלט ביותר בסרט. הרבה פחות ממנו הנשיא אייזנהאואר שבתקופתו נוסדה נאס”א והחלה תכנית החלל האמרקאית, ואילו הנשיאים ג’ונסון וניקסון, שכיהנו אחרי הרצחו של קנדי ב 22.11.1963, לא נחשפו כלל בסרט.
    נראה לי כי לנאס”א יש חשבון פוליטי עם המפלגה הרפובליקנית. הנשיאים הרפובליקאים, וניקסון הראשון שבהם, קיצצו “ללא רחם” בתקציבי נאס”א, ולמעשה סגרו את תכנית אפולו היקרה והבזבזנית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן