התגלתה הנוסחה המדעית של האושר! והופרכה

מאמר בכתב עת חשוב לפסיכולוגיה ציטט נתון כמותי לאושר – 2.9013 אירועים טובים על כל אירוע רע. חוקרים אחרים חקרו את גלגולו של המספר ועל הדרך חשפו כשלים בעריכת כתבי עת בתחומים שאינם מדעים מדוייקים

אומרים שאנשי מדעי הרוח והחברה מתקנאים בחבריהם, אנשי מדעי החיים, על הדיוק, הוודאות וחוסר הספקות שבהם הם יכולים להציג את ממצאיהם. אחרי הכל, למספרים יש הילה של אמינות, של מהות מוחלטת, כאילו מדובר בנתונים הקיימים מעבר לכל ספק רק בזכות אופן ההצגה שלהם. הכל אפשר להמיר למספרים ולבטא באמצעותם: תכונותיהם של חומרים, הרכבם הכימי, כפי שהדבר מתבטא בטבלה המחזורית, ואפילו תחומים מרוחקים זה מזה כמו מוזיקה מחד וקוד החיים, הדי-אנ-איי, מאידך. במספרים אפשר לבטא מהירויות בקני מידה מרוחקים זה מזה באופן תהומי, ממהירות האור ועד מהירות צמיחתה של שכבה גאולוגית. מספרים מבטאים באופן מוחלט וברור את מחיר הלחם בסופר, את מצב הכלכלה העולמית, את המרחק בין המוצא והיעד ואת הזמן שיידרש לך לנסוע בין שניהם. אמנם סטטיסטיקאים וכלכלנים מודים (או מתפארים) בכך שעל ידי מניפולציות במספרים הם יכולים להוכיח הכל ואת ההפך של הכל, אבל בקרב הציבור הרחב, למספרים יש קסם ייחודי: המספר מקנה תחושת ודאות, שלמות ובטחון. המִספרים בתוצאות המעבדה מסַפרים אם בדיקות הדם שלך בטווח הנורמה או לא. אין אפשרות שלישית.

מספר, כל עוד הוא לא חלק ממשוואה מורכבת מדי או מגרף רב-נתונים, נראה כבלתי ניתן לפרשנות, לעיוות או להטיה. הוא מתחזה לעובדה עיקשת שאי אפשר להתעלם ממנה. ביטחוננו במספרים מגיע עד כדי כך שאנחנו לוקחים מספרים ומנסים ליצור באמצעותם תאוריות המנסות להפיק ניבויים לגבי תחומים כאוטיים. תחזית מזג האוויר, למשל, היא עניין מסובך שכזה. למרות קיומם של נתונים מספריים רבים כמו עוצמת הרוח, כמויות המשקעים ורמת זיהום האוויר, קשה לנבא את מזג האוויר (זוכרים את סופת האובך האחרונה?) ובכל זאת אנו נעזרים שוב ושוב בתחזית מזג האוויר. אם זהו המצב לגבי מזג האוויר, רק חשבו עד כמה מסובך אמור להיות הנסיון למצוא נוסחה מספרית של האושר; נוסחה שתפצח את הביוכימיה האנושית ותבטיח לנו שאם נתנהג בצורה מסוימת, בדיוק מתמטי, ניצור אושר.

אבל מכיוון שאין טוב יותר ממספר שיעניק לנו את האושר, זה מה שמצאה הפסיכולוגית ברברה פרדריקסון (עם שותפהּ לכתיבה, מרסיאל לוסאדה, יועץ ניהולי מצ’ילה) במאמר שפרסמה בשנת 2005 בכתב העת הנחשב לפסיכולוגיה “הפסיכולוג האמריקאי” (American Psychologist). לדברי פרדריקסון, האושר מושג באמצעות יצירת יחס מתמטי מדויק של 2.9013 ארועים טובים לכל ארוע רע אחד. היחס הזה הוא שמבדיל בין אושר ואומללות. למשל, אם קרו לך היום שלושה ארועים רעים, לא די בשמונה ארועים טובים כדי לאזן את התחושה השלילית שיוצרים שלושת הארועים הרעים. צפה בסרט טוב; שוחח עם חבר שיחה מרגיעה; צא למסעדה; עשה קצת ג’וגינג. כך תגיע ליחס המיוחל בין ארועים טובים ורעים, תשעה ארועים טובים לעומת שלושה ארועים רעים באותו יום: שלושה לאחד. קיים יחס מתמטי מדויק של 2.9013 ל-1 בין ארועים יוצרי אושר לבין ארועים יוצרי אומללות. אם תקיים את היחס הזה תהפוך את יומך – ואת חייך – למאושרים, במו ידיך. התשובה לשאלה “מהי משמעות החיים?” אינה 42, כפי שכתב דגלס אדמס ב”מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”, אלא 2.9013.

מאמרם של פרדריקסון ושותפה, “רגש חיובי והדינמיקה המורכבת של השגשוג האנושי” (Positive Affect and the Complex Dynamics of Human Flourishing), זכה למאות אזכורים במאמרים ובמחקרים ונחשב למאמר פורץ דרך שהיה חלק חשוב בכינונה של אסכולה חדשה, “הפסיכולוגיה של האושר”. על סמך התאוריה שנוסחה ופורטה במאמר הקציבו רשויות הממשל הפדרלי בארצות הברית מאות מיליוני דולרים לטיפול בחיילים, ברוח “הפסיכולוגיה החיובית” הזו.

ניק בראון, תושב סטרסבור שבצרפת, גבר גבוה, רזה ומשופם, כבר היה בן חמישים ומאחוריו קריירה ארוכה בהכשרת אנשי מחשבים. כשנרשם לקורס בפסיכולוגיה באוניברסיטה של מזרח לונדון, לא חיפש בראון קריירה חלופית בתחום האקדמי; הוא רק ניסה לגוון קצת את חייו. בקורס הזה קרא בראון את המאמר של פרדריקסון ולוסאדה. כשקרא את המקורות עליהם התבסס המאמר, הבחין בראון בכך שהיחס הזה מופיע במספר מקורות ללא שינוי – 2.9013 ארועים טובים על כל ארוע רע אחד. זה נשמע לו מוזר. האינטואיציה שלו התקוממה נגד הדיוק-לכאורה הזה. זו נראתה לו רמת דיוק בלתי סבירה כשמדובר בפסיכולוגיה האנושית. פסיכולוגיה לא אמורה להיות מדויקת עד כדי כך, הרגיש בראון. במערכות התודעה והרגש האנושיות קשה למצוא מאפיינים שאפשר להגדיר אותם במספרים כה מדויקים. אפילו רמות ההורמונים המעידים על רוגע לעומת לחץ – דופאמין, סרוטונין ואוקסיטוצין, בין היתר – שונים באופן משמעותי מאדם לאדם, גם כשאלו מדווחים על אותם מצבים רגשיים, באותן מילים. אם מושגי הטוב והרע הם כל כך יחסיים, ואם הגדרתם משתנה באופן משמעותי מאדם לאדם, לא ייתכן שהאושר נוצר אצל כולנו באותה צורה ובאותם מינונים יחסיים, של ארועים טובים לעומת ארועים רעים, חשב בראון.

כשקרא את מקורותיה של פרדריקסון מצא בראון שהיחס שהוזכר בהם – 2.9013 ל-1 – היה יחס שרירותי, ללא ביסוס בניסויים או בתצפיות בתחום הפסיכולוגיה. יחס זה נלקח מתיאוריה מתחום הפיזיקה, תאוריה של יחסים בין חומרים, תאוריה שלא היה לה קשר למחקר הפסיכולוגי. בראון הבין שהמקורות שעליהם מתיימרת התאוריה להתבסס, למעשה לא מבססים אותה, אבל הוא לא ידע איך להוכיח זאת. היתה לו רק תחושת בטן. המספרים היו גדולים עליו; המתמטיקה שבמאמרים היתה מעל להבנתו; והוא חסר את הרקע המתאים בתאוריות פסיכולוגיות, רקע שנדרש כדי לערער על תקפותו של המאמר המקורי – מאמר על המתמטיקה של האושר. בראון ידע שאם ינסה לערער על ממצאיה של הפרופסורית, יקרה לו משהו גרוע יותר מאשר הוקעה, בוז ולעג: איש לא ישים לב אליו ואל טיעוניו. אחרי הכל, הוא לא היה אלא איש מחשבים אנונימי, חסר כל מעמד אקדמי או מחקרי. הוא היה צריך שותפים מהאקדמיה, שיציגו את הקייס שלו. והוא החל לחפש שותפים כאלה.

בראון עשה קצת גוגל ומצא מספר מתמטיקאים ופסיכולוגים שאולי יתעניינו בתחושת הבטן שלו. בין היתר כתב בראון למתמטיקאי ולפיזיקאי אלן סוקאל מאוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1996 הגיש סוקאל לכתב עת ליברלי מאמר מתחכם בג’יבריש, מאמר שכלל אוסף ביטויים חסרי משמעות, רק כדי להוכיח שכתב העת הזה יפרסם כל מאמר שיתמוך באג’נדה הפוסטמודרנית שלו, גם אם יהיה זה מאמר חסר פשר ומשמעות. כתב העת פרסם את המאמר, “חציית גבולות: לקראת פרשנות טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית” (Transgressing the Boundaries: Toward a Transformative Hermeneutics of Quantum Gravity), וסוקאל פרסם כתב-הפרכה למאמרו-שלו, טקסט שהביך את כתב העת קשות. עוד מצא ניק בראון את הפסיכולוג הוותיק האריס פרידמן מאוניברסיטת פלורידה, שכאב את דחיקת רגליה של הפסיכולוגיה ההומניסטית הוותיקה מפני “הפסיכולוגיה החיובית” של פרדריקסון ועמיתיה, פסיכולוגיה שהתיימרה להביא אושר כבמטה קסם בהתבסס על ממצאים מדעיים ללא ביסוס מספק ועל תאוריות מתמטיות שלא הוכח הקשר בינן לבין הנפש האנושית.

בראון, סוקאל ופרידמן כתבו מאמר בשם “הדינמיקה המורכבת של משאלת הלב” (The Complex Dynamics of Wishful Thinking) ובו התחקו אחר שורשי התאוריה של פרדריקסון ומצאו את הכשלים הבסיסיים בתאוריה זו. הם הגישו את מאמר ההפרכה ל”הפסיכולוג האמריקאי” – אותו כתב עת שפרסם את המאמר המקורי של פרדריקסון. הדרך לפרסום לא היתה קלה: כשהוגש המאמר בפעם הראשונה, הוא נדחה על ידי מערכת כתב העת, ולא בכדי: ברברה פרדריקסון היתה אחת העורכות הבכירות בכתב העת הזה. שני מחברי המאמר הבכירים, סוקאל ופרידמן, פנו למנהלי כתב העת והמוציאים לאור, מעל לראשי מערכת כתב העת, וציינו שאם כתב העת לא יפרסם את המאמר, יפרסם אותו כתב עת אחר, והבושה שתיפול בחלקו של כתב העת “הפסיכולוג האמריקאי” – כמו גם מידת חוסר המקצועיות שתיוחס לו – יהיו כפולים. תחת האיום הזה פורסם לבסוף המאמר, ב-2012.

בתגובה למאמר ההפרכה הודתה פרדריקסון שלא הבינה את המתמטיקה שמאחורי המאמר המקורי שכתבה ב-2005, והסתמכה על מערכת כתב העת “הפסיכולוג האמריקאי” ועל הליך ביקורת העמיתים. היא ציפתה שעמיתיה, מבקרי המאמר, יעירו לה אם יתברר שיש לה שגיאה בנושא המתמטי. התברר שמבקרי מאמרה של פרדריקסון – אלה שבהליך ביקורת העמיתים היו אמורים לעלות על השגיאות המופיעות בו – לא הבינו מספיק במתמטיקה כדי לאשר או לשלול את תקפותן של הנחות היסוד שבמאמר המקורי. הם סמכו עליה שהיא יודעת מה היא כותבת, והיא סמכה עליהם.

פרדריקסון ניסתה להתגונן מפני הביקורת על ידי ציון חשיבותו של תחום מחקר האושר וחשיבות הנסיון למצוא אינדיקטורים למדידת האושר, גם אם האינדיקטורים הספציפיים שלה לא היו מדויקים. מאושרת היא ככל הנראה לא יצאה מכל הסיפור הזה, גם אם באותו יום ניסתה ליישם את התאוריות שלה ולהתנחם בשיחת נפש עם חברה, בג’וגינג פראי ביערות או בצפיה בסרט טוב.

המדע הוא שיטה לחקר האמת, אך אי אפשר ליצור מדע ללא ממסד ובכל ממסד יש פוליטיקות, היררכיות, ארגונים ומאבקים, שבבסיסם עומדות לא מעט שאיפות מקצועיות ותשוקה להתפרסם. אלה יכולים להוביל גם חוקר מוערך להפגין הטיה קוגניטיבית, עד כדי עיוורון לממצאים שסותרים את התאוריה שהוא תומך בה או התעלמות מהצורך לוודא את נכונות מסקנותיו לפני פרסום. כך עלולה אמינותה של השיטה המדעית להיפגע דווקא על ידי אלה המופקדים על יישומה. רובוטים ומחשבים אמנם מסייעים בביצוע ניסויים ובניתוח תוצאותיהם, אבל עדיין לא מפיקים מאמרים ולא מקבלים דרגה אקדמית. רק בני אדם הם שעוסקים במחקר מדעי ומפרסמים מאמרים בכתבי עת מדעיים וספרות מקצועית שמקדמת את תחום המחקר. המקרה של פרדריקסון ומאמרה מדגים את הבעייתיות שבכך. מטרידה העובדה שלולא ניק בראון – תלמיד לתואר שני במסלול לימודים חלקי – לא היה מתברר עד כמה רעועה וחסרת בסיס היא התאוריה הפסיכולוגית שהועלתה על נס ושעל בסיסה הוצאו כספים, בוצעו ניסויים על ידי רשויות פדרליות בארצות הברית וטופלו בני אדם רבים – כמעט ללא הצלחה, כפי שהעידו מחקרי המשך על אותם מטופלים.

מספר הוא בדיוק מה שהוא. הוא משרה בטחון, וקשה לערער על הדרך בה הגיעו אליו החוקרים, בעיקר נוכח הבנתנו המוגבלת במתמטיקה וחוסר יכולתנו לבדוק את הוכחותיהם של החוקרים, פרופסורים מכובדים בתחומם, שהקדישו למחקר את כל חייהם, ויוקרתם תלויה בהוכחת צדקתם. הדינמיקה הזו ופערי הידע האלה נותנים לחוקרים שליטה בסיטואציה ואחיזה בתודעתנו. אנחנו מאמינים למספרים עד כדי כך שאנחנו שוכחים שאפשר להשתמש בהם גם באופן נבער, שלא לומר מניפולטיבי. פרדריקסון ולוסאדה לקחו את הלוגיקה הזו צעד אחד קדימה (לעבר התהום, אפשר לומר): פרדריקסון השתמשה – כנראה בתום לב – בנתונים שגויים שסיפק לה לוסאדה, אך עקב חוסר הבקיאות במתמטיקה בקרב בוחני המאמר, מפעילי ביקורת העמיתים, וכלל ציבור הפסיכולוגים שקרא וציטט את המאמר, הוקנתה למאמר הילה של אמינות, דיוק, ודאות והיעדר ספקות – כל המונחים הרגשיים המונחים בבסיסו של יחסנו אל עולם המספרים. בתחום האפור ורב-המורכבויות והפרשנויות האפשריות של הפסיכולוגיה האנושית ניסתה פרדריקסון ליצור הגדרה מדויקת של הרגש האנושי, אך לגבי מהותו של האושר והדרכים להגיע אליו, נראה שעוד ארוכה הדרך עד להגדרה כל כך נחרצת וחסרת ספקות כפי שיש בתחומי מדע אחרים כגון השפעת שיעורי הריבית על האינפלציה, מהירות האור או המרחקים בין הכוכבים.

מקור עיקרי למידע על פרשה זו
מקור נוסף

עוד בנושא באתר הידען
המשוואה שחזתה את האושר
זוגיות, זמן ואושר
חוקרים מחפשים אחר גן האושר