זוגיות, זמן ואושר

בני זוג דומים זה לזה בדפוס האושר שלהם לאורך זמן, ותחושותיו של האחד משפיעות הדדית על אלה של האחר

מרים דישון-ברקוביץ

במשך שנים רבות הצביעה הספרות המחקרית על כך שלמערכות יחסים חברתיות – ובעיקר לחיי נישואין – יש השפעה על רמת האושר של אנשים. אולם, המחקרים שבוצעו עד עתה בוחנו את היחיד בלבד – בן או בת הזוג – הוא התבקש לדווח על רמת האושר האישית שלו. עד כה, לא היתה התייחסות רבה במחקרים לשאלה האם יש קשר בין דפוס האושר (עליות ומורדות ברמות האושר לאורך שנים) של היחיד ובין זה של בן הזוג.

ההשפעה ההדדית הפוטנציאלית על דפוס האושר בקרב זוגות הנשואים זמן רב היא מושא מחקר מרתק, שכן ישנם בני זוג רבים שקרובים מאוד זה לזה מבחינה רגשית, שצברו חוויות משותפות רבות ושחיים באותה סביבה, בין אם זו סביבה פיזית ובין אם רעיונית, ערכית וכן הלאה. ואמנם, במחקרים קודמים נמצא כי יש דמיון בין בני זוג נשואים בתחומים מגוונים כגון בפעילויות חברתיות, בבריאות ובשביעות רצון מחיי הנישואין.

כעת עולה השאלה האם יימצא דמיון בין בני זוג נשואים גם בדפוס האושר האישי שעליו הם מדווחים? לשאלה זו נדרשים כריסיטאן הופמן, דניס גרסטורף, שרי ויליס וורנר שיי ((Hoppmann, Gerstorf, Sherry & Schaie במאמר העומד להתפרסם בגיליון קרוב של כתב-העת Developmental Psychology.

אופן ביצוע המחקר

במחקר השתתפו 178 זוגות, שהם 356 משתתפים, כולם חלק ממחקר אורך שבו 6,000 משתתפים. המחקר אוסף נתונים על אודות אנשים בגילאי 22 עד 101, הגרים באזור סיאטל שבארצות-הברית (Seattle Longitudinal Study; SLS). הנתונים נאספו אחת לשבע שנים החל משנת 1956. עם תחילתו של המחקר היה הגיל הממוצע של המשתתפים 48 שנים, היו להם 2.5 ילדים בממוצע וכן רמות השכלה גבוהות. בכל פרק זמן של שבע שנים התבקשו המשתתפים לדווח על רמות האושר שלהם.

חשוב לציין שכל הזוגות הנשואים שנבחרו להשתתף במחקר היו בני גילים קרובים (עד להפרש של שנתיים). הסיבה לכך נעוצה ברצון לנטרל את השפעתם של משתנים סוציו-תרבותיים כלליים על רמות האושר. מאחר שאנשים חווים במהלך חייהם חוויות המשותפות לבני שנתון מסוים (מלחמות, מהפכות פוליטיות או רעיוניות, משברים כלכליים וכדומה), חוויות אלו עשויות להשפיע על רמות האושר האישיות של כל אחד מבני הזוג. יוצא אפוא כי במקרה כזה דמיון בדפוס האושר בין בני זוג עשוי לנבוע מגורמים סוציו-תרבותיים ולא ממאפיינים הייחודיים לחיי הנישואין.

לכן, כדי לנטרל מבחינה מחקרית הסבר זה, נעשו השוואות סטטיסטיות בין דפוסי האושר של בני זוג נשואים ובין אלה של שני יחידים מתוך המדגם (שאינם נשואים זה לזה) שהוצמדו אקראית לצורך השוואה סטטיסטית. אם דפוסי האושר של בני זוג הנשואים זה לזה יהיו דומים יותר מאשר דפוסי האושר של יחידים מתוך המדגם, שאינם נשואים זה לזה ושהוצמדו אקראית, אזי אפשר יהיה להסיק מכך שמקור הדמיון בדפוס האושר בין בני זוג נשואים נעוץ בעצם החוויה הזוגית המשותפת או בחיי הנישואין עצמם, ולא במאפיינים סוציו-תרבותיים היחודיים לתקופה.

מניתוח ממצאי המחקר עולה, כי בממוצע נשים ובעליהן לא נבדלו זה מזה הבדל מובהק ברמות האושר בנקודת זמן נתונה. עוד התברר כי נמצאה שונות בין-אישית גדולה בין משתתפי המחקר בדפוס האושר הממוצע המדווח: היו שדיווחו על ירידה ברמות האושר הממוצע עם חלוף השנים, בעוד אחרים דיווחו על רמה ממוצעת קבועה של אושר, או אפילו על עלייה ברמות האושר.

ואולם הממצא המעניין של המחקר הוא כי דפוס העליות והמורדות ברמות האושר בקרב בני זוג נשואים היה דומה. כלומר, אם רמות האושר של בן הזוג השתנו והחלו לעלות, הוא סחף עמו את אשתו ורמות האושר שלה החלו לנסוק. מצד שני, אם רמות האושר של בת הזוג החלו לדעוך, בעלה הפגין דפוס דומה ודיווח על רמות אושר נמוכות יותר. הבדלים אלה מתקבלים גם לאחר שמנטרלים השפעות סוציו-תרבותיות וכן השפעות של גיל, מספר ילדים או רמות השכלה.

המסקנה הנובעת מהמחקר היא כי רמת האושר של אנשים נשואים בנקודת זמן נתונה, כמו גם דפוס העליות והמורדות של אושרם לאורך השנים, תלוי במידה בלתי מבוטלת בדפוס האושר של בן זוגם. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם תיאוריות התפתחותיות העוסקות בהתפתחות האדם לאורך מחזור החיים, והקוראות להתבוננות רחבה יותר המביאה בחשבון לא רק את היחיד, אלא גם את הסביבה שבה הוא חי (כולל אנשים משמעותיים בחייו). לסיום, המחקר הנוכחי רק הצביע על קיומו של דמיון בתמורות ובתהפוכות של חיי האושר של בני זוג הנשואים זמן רב. מחקרי המשך יצטרכו להידרש לשאלה מה בדיוק הם הגורמים המביאים לדמיון בדפוס זה.

ד”ר מרים דישון-ברקוביץ היא פסיכולוגית, יועצת ארגונית ושיווקית ומרצה בקריה האקדמית אונו.