כנראה שהאוֹל דוֹינְיוֹ לנגאי הוא הר הגעש הפעיל היחידי (הידוע) במזרח אפריקה. בשכנות להר יושבים מעט חקלאים, שרידים אחרונים של לקטים-ציידים ובעיקר רועים מסאיים, אלה גם אלה מכירים (ומוקירים) את ההר ומכבדים את נוכחותו.
כל מי שיבקר בשמורות הצפוניות של טנזניה שלעיתים קרובות מיתמר ממנו עשן. “האולדוניו נגאי מתנשא לגובה של כ-3000 מטר והוא השלישי בגובהו בטנזניה. ההרים הגבוהים ממנו הם הקילמנג’רו, שהוא גם הגבוה בהרי אפריקה, והר מרו השכן לקילימנג’רו”.
הקילימנג’רו והר מרו הם הרי געש רדומים – לפחות במאה אלף השנים האחרונות. ה”אול דוינו לנגאי” פעיל, גועש ופולט עשן ולעיתים אף לבה וסלעים. הפעם האחרונה בה התפרץ ההר היתה בשנת 2008. זרמי לבה וקולות רעמים הבהילו את יושבי הסביבה אבל לא גרמו נזק ממשי, מאז ההר פולט עשן אבל בשקט, בהמשך נבין מדוע ההר שקט.
בגלל יחודו וחשיבותו מציעה “הוועדה הפרלמטרית למשאבי טבע” של טנזניה לצרף את ההר וסביבתו ל”אזור השימור של נגורונגורו ” וכך להבטיח את שלמות סביבתו הטבעית. חשיבותו הסביבתית של ההר היא באופיו היחודי אבל גם בגלל שכנותו לאגם נטרון, אגם סודה שהוא איזור הקינון של מיליוני פלמינגו-זוטר.
לפני כשלושה מליון שנים פלט הר אול דוינו לנגאי אפר געשי שכיסה מרחבים גדולים. גשם הפך את האפר לבוץ ושלושה יצורים הלכו בבוץ והשאירו את עקבותיהם. הבוץ התקשה וברבות הזמן התכסה בסחף. שינויים טופוגרפיים יצרו וואדי רחב, והזרימות בוואדי חשפו את עקבות שלושת היצורים. העקבות נתגלו ע”י זוג הפלאונטולוגים ליקי, וזוהו כעקבות שהוטבעו ע”י הולכים על שתיים. עקבות אלה מיוחסות לאחד מאבות המין האנושי: האוסטרלו-פיטקוס-אפארנזיס (הקוף הדרומי מאפר).
לא רחוק, בוואדי אולדובאי נתגלו מאובנים של מינים מאוחרים שהמפורסמים שבהם הם הומו הביליס (האדם המיומן) והומו ארקטוס (האדם הזקוף).
האול דוינו לנגאי המשיך בפעילותו ולפני כמאה אלף שנים פלט ענן אפר שנחת לקרקע ויצר מספר דיונות קטנות אבל יחודיות. אחת הדיונות נמצאת תחת מעקב מתמיד מזה כחמישים שנים וכל מי שמגיע אליה יכול לראות את התקדמותה התמידית.
כנראה שהאול דוינו לנגאי הוא הר הגעש הפעיל היחידי (הידוע) במזרח אפריקה. בשכנות להר יושבים מעט חקלאים, שרידים אחרונים של לקטים-ציידים ובעיקר רועים מסאיים, אלה גם אלה מכירים (ומוקירים) את ההר ומכבדים את נוכחותו.
העובדה שההר פעיל, משמיע קולות (מדבר) מיידה סלעים ומזרים נהרות אדומים ולוהטים, ניתנת רק לפירוש אחד: הקולות והזרמים הלוהטים הם דברי אלוהים ולכן נקרא ההר הר-האלוהים, או בשפת המא (מאסאיים) אול דוינו לנגאי.
כמו אוכלוסיות מאמינים בעולם כולו, כך שבטים אפריקאים רבים וגם המסאים ממקמים את אלוהים על הר גבוה. למסאים ברור כי במקרה של האול דוינו לנגאי, אלוהים לא רק יושב (בשקט) על ההר אלא לפעמים גם … מדבר! אלוהים “יורה” סלעים, קולו רועם וגורם לאדמה לרעוד ולנהרות לוהטים ואדומים לזרום מלוע ההר (יש מקומות בהם נהרות אלו נקראים לבה).
קיומו של ההר ושמו המסאי ידוע גם לנוסעים וחוקרים כבר יותר ממאה שנים. המסאים הגיעו לאזור לפני כחמש מאות שנים וברור שהיכרותם עם ההר הפעיל גרמה להם להסיק כי בכל פעם שנשמעים קולות ונראים מראות מההר – אלו הם דברי אלוהים חיים. ברור להם גם כי הרעמים, רעידות האדמה ונחלי הלבה מהווים דרישה לקרבנות, ההר או האלוהים מדבר ודורש את חלקו שאם לא כן ימית אסונות. אם לא יתרצה האלוהים – יתחזקו הרעמים ונחלי הלבה יהרסו כפרים ויהרגו אנשים וחיות.
הדרך הברורה והנכונה למנוע אסונות היא כמובן לרצות את ההר או האלוהים בקרבנות. לכן בכל פעם שפעילות ההר מתגברת אוספים זקני הכפרים מעשר או כופר: עיזים, טלאים, סירים מלאים בדבש ואפילו כדי בירה מייצור עצמי, את הקרבנות מניחים לרגלי ההר עם שקיעת השמש ביום הבא אחרי הזריחה הקרבנות “נעלמים” והמסאים חוגגים מתוך הבנה כי אלוהים קיבל ואכל את הכופר, קיבל את הקרבן, נתרצה ולכן לפחות לזמן מה יהיה שקט.
צופים ספקנים יסבירו כי “קול האלוהים” היא פעילות געשית, כמו כן ברור שהספקנים שבינינו “יודעים” כי האזור עשיר בחיות בר: גיריות שאוהבות דבש, צבועים וטורפים אחרים ששמחים למתת העיזים והטלאים ואפילו קופים שאינם בוחלים בטעימה מהבירה. אלה גם אלה שמחים על הקרבנות שהשאירו המסאים ובמשך הלילה חוגגים.
אלא שמי שחי באזור, כלומר המסאים, זוכרים אירועים בהם ההר התפרץ וגרם להרס ולבריחת תושבים למרחק רב. מרחק בו לא יגיע זעם האלוהים. המסאים גם יודעים וזוכרים כי בכל פעם שההר החל להשמיע קולות וזקני הכפר מיהרו להקריב קרבנות … שקט ההר.
השלטונות אינם מאמינים ביעילות שבהקרבת קרבנות ולכן בכל פעם שיש סימני התפרצות מתבקשים התושבים לפנות את האזור, מתבקשים אבל אינם מתפנים שכן להם ברורה הדרך לרצות את הר האלוהים ולהשקיטו.
האזור שסביב ההר נקרא אנקרסרו (Enkaresero) ושטחו כ-1500 קמ”ר. אנשי הכפרים באזור נוטלים חלק בפעילות התיירותית הסואנת, ומרוויחים מנתינת שרותים ומהחכרת שטחים ללודג’ים (בתי מלון), כמו גם מחלק מדמי הכניסה לשמורות שבסביבה. סבלים מלווים את התיירים שמגיעים כדי לטפס בהר האלוהים וכמובן לפני כל טיפוס מבטיחים את השקט ע”י הקרבת קרבנות. לכן ברור שכאשר השלטונות מורים על פינוי בגלל אפשרות להתפרצות – התושבים שמאמינים, מעדיפים להקריב קרבנות וכך לשכנע את הר האלוהים לחדול.
גם אנחנו מבקרים באזור (אני מוביל סאפארי ב 15/02). למטיילים תהיה הזדמנות (בין היתר): לבקר בשמורות הנהדרות של צפון טנזניה ולעקוב אחרי המגוון העשיר של בעלי החיים; להיפגש עם בני המסאים, ההדזבה – לקטים-ציידים והדטוגה – רועי בקר; לצפות בערוץ אולדובאי שפרסומו בא לו מהממצאים הפלאונטולוגים, וכמובן לראות את הר-האלוהים מנגד; לטפס על הדיונה היחודית, ובתנאים מתאימים להבחין מרחוק בתמרת העשן מעל הר-האלוהים ואולי אפילו לשמוע אותו.
לא כל יום ניתן לשמוע את אלוהים (לא חשוב כרגע איזה) מדבר.
