היום הוא יום הולדתו של גרגור מנדל, אבי הגנטיקה, ומסתבר שלמרות היותו נזיר, הוא דווקא חיבב את דארווין, עובדה שלא היתה אהודה על חבריו במנזר ועל המשטרה החשאית באימפריה האוסטרו-הונגרית
גרגור יוהאן מנדל היה נזיר אוסטרי וביולוג חובב שחקר את תחום התורשה, ומחקרו הפך לבסיס התיאוריה של הגנטיקה.
מנדל נולד בשם יוהאן ב-22 ביולי 1822 בהיזנדורף, אוסטריה (כיום העיר הינצ’יץ בצ’כיה. הוא נולד למשפחת חקלאים עניה. באותו זמן היה קשה למשפחות עניות לספק חינוך טוב לילדיהם ומנדל הצעיר נאלץ ללכת למקום היחיד בו יכול היה להתחמק מחיי עוני – כניסה למנזר בעיר ברון במורביה (כיום ברנו בצ’כיה). כאן הוא קיבל את השם גרגור. מנזר זה היה שייך למסדר האגוסטינים של תומס הקדוש, שעסק בחינוך והיה לו מוניטין כמקום מחקר מדעי.
אבות המנזר שלחו את מנדל הצעיר לאוניברסיטת וינה, ללמוד הוראה. ואולם הוא היה חסר סבלנות והאוניברסיטה לא החשיבה אותו כסטודנט טוב. המרצה שלו כתב עליו כי “הוא חסר תובנה ואת הרצון להבין ידע.” בשנת 1853 הוא חזר למנזר ככשלון. מכיוון שהוראה היתה תכלית המנזר על מנדל היה להחליט האם להשאר במנזר כמורה כושל או לחזור, אך לאן?
בעודו בוינה, מנדל התרשם מעבודתו של ביולוג בשם פרנק אונגר, שהשקפתו הפרקטית על תורשה, נקיה מהשפעה רוחנית נראתה כמשקפת את הרקע שלו כחקלאי. הדבר נתן למנדל את הרעיון להשאר במנזר ולהשתמש בזמן הפנוי כדי לבצע ניסויים מעשיים בביולוגיה. הוא היה צריך לשאול בעדינות את ראשי המנזר אם יאפשרו זאת והבישופ סירב לאפשר לנזיר אפילו ללמד ביולוגיה.
לאחר כשנתיים החל גרגור מנדל במחקר שלו על השונות התורשה והאבולוציה של הצמחים (הוא כנראה לא הכיר את המילה הזו משום שדארווין טרם פרסם אז את מוצא המינים). הוא בחר לחקור את אפונת הגינה המצויה – PISUM שגידל בחצר המנזר.
בין השנים 1856 ל-1863 מנדל גידל בסבלנות ובחן לפחות 28 אלף צמחי אפונים, ובחן שבע זוגות של זרעים לצורך השוואת תכונות כגון צורת הזרע, צבעו, אורכו ורוחבו, וכן צמחים גבוים ונמוכים.
מנדל עבד על מחקריו במשך מספר שנים והאביק בעצמו את הצמחים כדי למנוע האבקה בידי חרקים. הוא אסף את הזרעים שנוצרו מהצמחים וחקר את הצאצאים כדי לראות אילו תכונות הם העבירו ואילו לא.
מנדל גילה כי באמצעות הכלאה של צמחי הורה גבוהים ונמוכים, הוא מייצר צאצא בן כלאים הדומה יותר להורה הגבוה ולא מקבל תערובת של גובה ממוצע. הוא הסביר זאת באמצעות תפיסה המכונה יחידות תורשה – כיום הן נקראות גנים. לעיתים קרובות הן מציגות מאפיינים דומיננטיים או רצסיביים. הוא יצר תבניות של תורשת מבחר תכונות ויצר שתי הכללות שהפכו לחוקי התורשה.
תצפיוןתיו של מנדל הובילו אותו לטבוע שני מונחים המשמשים עד היום את הגנטיקאים: דומיננטיות – עבור תכונה הנראית אצל הצאצאים, ורצסיביות – תכונה המוסתרת על ידי תכונה דומיננטית.
ב-1866 פרסם מנדל את ממצאיו בתחום התורשה בג’ורנל של החברה להסטוריה של הטבע בברון, לא היתה למאמר כל השפעה. המורכבות והפירוט של עבודתיו לא הובנו בידי אנשים משפיעים בתחום כדוגמת אקרל נאגלי. אם מנדל היה מדען מקצועי, הוא עשוי היה לקדם את עבודתו בצורה הרבה יותר נרחבת ואולי לפרסם אותה מחוץ לארצו. הוא עשה כמה נסיונות ליצור קשר עם מדענים בחו”ל אליהם עשה נסיונות לשלוח אליהם הדפסות של עבודתו אך הוא נאבק בשל היותו כותב אנונימי בכתב עת לא מוכר.
שנתיים לאחר פרסום מאמרו, ב-1868 הוא נבחר לראש המנזר ועבודתו שכבה ללא השפעה במשך 34 שנים.
במשך שארית חייו הוא הקדיש את עצמו לתפקידיו במנזר. הוא המשיך בכמה נסיונות רביה הפעם בדבורים – התקדמות מבחינתו כי תמיד רצה לעבור מצמחים לבעלי חיים. מנדל ייצר בהצלחה זן היברידי של דבורים המייצרים דבש מצויין ואולם הן היו מאוד אלימות ועקצו את כל בני האדם במרחק של קילומטרים רבים ולכן הוא היה חייב להשמידם. כמה מעבודותיו האחרונות של מנדל עם צמחי הקיטה (hawkweed) לא שלמות בשל אילוצי ניהול המנזר. בסופו של דבר בשנות השבעים של המאה ה-19 נאלץ מנדל לחדול מניסוייו.
נראה שעיקר זמנו הוקדש לניהול הכספי של המנזר ולא לחובות הדתיות. הוא גם נחשב כלא אמין בידי המשטרה החשאית של הקיסר. היו רבים במנזר ובהם הבשוף שלא אהבו את מה שמנדל עשה, במיוחד את ההתעניינות וההתלהבות שלו בכתבי צ’ארלס דארווין.
כאשר מת מנדל ב-1884, המלחין הצ’כי לאוס יאנצ’ק ניגן בעוגב בהלוויתו. אב המנזר החדש שרף את כל ניירותיו של מנדל.
רק בשנת 1900 התגלתה עבודתו מחדש והוכרה חשיבותה בידי שלושה חוקרים עצמאיים. אחד מהם היה הבוטנאי ההולנדי הוגו דה פריס. אך רק בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 הובנה המשמעות המלאה של עבודתיו הווא הוכר כמפתח תחום התורשה, כאשר זו אוחדה עם האבולוציה לסינתיזה.
לאחר שנים של מחקר בגנטיקה של אוכלוסיות יכלו המדענים להסביר את תורת האבולוציה של דארווין באמצעות שינויים בתדירות הגנים של זוגות מנדליאניים של מאפיינים באוכלוסיות בין דורות עוקבים.
