‫מסע אל התת-מדע – פחד / רועי צזנה‬

מחלה נדירה גורמת לאנשים להיות חסרי פחד, אפשר אמנם להפחיד אותם בתנאי מעבדה, אבל הם עדיין אינם מסוגלים ללמוד מן הניסיון

“תראה אותה.” לחשתי לאילן. “נוהגת במושב הקדמי, מובילה אותנו לאן שהיא רוצה. סמכותית, חכמה, ואני חושב שאפילו ראיתי אותה פעם באיזה כנס של משטרת ישראל, מחזיקה ביד גיליון של סיינטיפיק אמריקן-ישראל. היא ממש מושלמת בשבילך.”

“וגם יפה.” אמר אילן, ענייני כתמיד. הוא ניסה להתרחק ממני קצת, במושב האחורי, אבל האזיקים הפריעו.

“כן, גם זה,” נפנפתי את ההערה בביטול. “והצלחת כבר לשכנע אותה לקחת אותנו ברכב שלה. למה שלא תתחיל אִתה?”

הוא היסס רגע. התבוננתי בו בדריכות. שריר בלחיו החל לרטוט בפראות. “אני… אני מפחד.” הודה. “יש לי תחושה שכשהיא עצרה אותנו, לא השארתי עליה רושם טוב. אתה זוכר שהיא חשבה שאני שיכור, רק בגלל הריח? והכול בגלל שנשפך לי אתאנול על הבגדים במעבדה.”

קרדיט: דפנה אקסל

“כן, אבל אל תדאג. בתחנה יבדקו את ריכוז האלכוהול בדם שלך ויראו שאתה בסדר. וחוץ מזה, כולם מפחדים מדי פעם.” אמרתי. ואז חזרתי בי. “חוץ מן האנשים הלוקים במחלת אורבך-ויאט. אבל יש לך מזל גדול שאתה לא אחד מהם.”

“אורבך מה?” שאל.

“מחלת אורבך-ויאט.” חזרתי על עצמי. “זוהי מחלה גנטית נדירה, שמשפיעה על אזור במוח המכונה האמיגדלה. האמיגדלה מווסתת את הרגש, ואחראית בעיקר על תחושת הפחד והיראה. המחלה גורמת לחלקים באמיגדלה לגווע ולמות, והתוצאה היא שחלק מאותם אנשים אינם מסוגלים להרגיש פחד. אתה יכול לקרב אליהם נחשים, להראות להם סרטים מפחידים, לקחת אותם לבתים רדופי רוחות – ועדיין הם לא ינידו עפעף.”

“לגרום להם להתחיל עם נשים יפות?” הציע אילן בחיוך חיוור. הגברת העיפה אחורנית מבט בעיניים חודרות. אילן השפיל עיניו. לאחר רגע היא החזירה את עיניה לעבר הכביש.

“זה בסדר, היא לא שמעה. סתם רצתה להסתכל עליך.” לחשתי לו. “ובכל מקרה, לא ניסו לגרום להם להתחיל עם נשים יפות, אבל לאחרונה גילו דרך להפחיד אפילו את חולי אורבך-ויאט: באמצעות חשיפה לשיעורים גבוהים של פחמן דו-חמצני באוויר.”

“איפה אפשר להיתקל במצב כזה?” התעניין אילן.

“בניסויי מעבדה מבוקרים.” הבהרתי. “כמו הניסוי שעשה לאחרונה ג’סטין פיינסטיין במכון הטכנולוגי של קליפורניה. הוא הצמיד לפניהם של חולי אורבך-ויאט מסכות נשימה עם 35% של פחמן דו-חמצני. ריכוזים גבוהים של הגז יכולים לגרום להפרעות נשימה ואפילו לחנק. המחנק כשהוא לעצמו אינו אמור להפחיד את החולים, אבל כנראה הפחמן הדו-חמצני משנה את חומציות הדם, גורם להפעלת אזורים במוח שאינם קשורים לאמיגדלה, ואלו גורמים לחולים לחוש רגע של פחד. פחד אמיתי. ממש כמו זה שאתה מרגיש עכשיו. אז בעולם שבו המדע הצליח להחדיר יראה אפילו בחסרי-הפחד – אינך חושב שגם לך מותר לפחד קצת?”

“יכול להיות.” הוא נשך את שפתיו. “יש לך עוד רמזים פואטיים שיועילו לי?”

“רק אחד.” אמרתי. “חולי אורבך-ויאט אמנם הצליחו להרגיש פחד בזמן החוויה עצמה, אבל הם עדיין שונים מאנשים בריאים. הפחד נועד לעזור לנו להתכונן לקראת הבאות. אנשים בריאים שנחשפו למסכת הפחמן הדו-חמצני החלו לפחד מחדש ברגע שראו אותה שוב. חולי אורבך-ויאט לא פיתחו את תגובת הפחד-מראש. הם יכלו לחוש את הפחד בעת האירוע עצמו – אך לא להיערך לקראתו.”

“הם התקשו יותר ללמוד מן החוויה.” הסיק אילן. “ולהתכונן לפעם הבאה.”

“כנראה.” הסכמתי. “ואתה – אתה פחדת כל כך כשרק התחלנו לדבר אתה, וכשהיא הכניסה אותנו לרכב, שאתה ודאי יכול להצליח עכשיו יותר!”

“זה לא נשמע לי הגיוני.” כיווץ אילן מצחו. “אני דווקא רואה את זה אחרת. הפחד שהרגשתי קודם לכן אמור רק לחזק את הפחד שאני מרגיש עכשיו. אבל אולי אני יכול לכוונן את הרגשות שלי עם הכימיקלים הנכונים…”

הוא הכניס יד לכיסו, ושלף בקבוקון קטן וכסוף.

“מה אתה עושה?” שאלתי בחשד.

“מקבל קצת עזרה מבחוץ.” חייך בביטחון. הוא פתח את הפקק, וריח עז של ויסקי מזוקק מילא את הרכב. הוא הערה את תוכן הבקבוקון לגרונו במהירות, ושלח בי מבט אסיר-תודה. בכל זאת, מורה לחיים.

“שוטרת,” קרא, “שוטרת, יצא לי לחשוב ו… אני יודע שלא נפגשנו בנסיבות הטובות ביותר, אבל אולי אחרי שנסיים בתחנה תרצי לצאת לשתות משהו?”

_

ועוד בנושא

Fear and panic in humans with bilateral amygdala damage. Feinstein et al. in Nature Neuroscience, February 2013, online.