מגפות בגלל פגיעה בסביבה

האוכלוסייה האנושית גורמת לקריסה חסרת תקדים של הסביבה הטבעית והמגוון הביולוגי. הקריסה היא שגורמת למגפות כלל-עולמיות. מסתבר כי מקורה של מגפת הקורונה באכילת חיות בר שמוחזקות בתנאים מחרידים למרות החוקים ובניגוד לכל היגיון

חייבים להודות כי אנחנו נוהגים ברוב החיות באופן הגרוע ביותר ומנמקים זאת כצורך קיומי. בנוסף לרפתות, לולים, האכלת חיות משק וחיות מחמד – אנחנו חודרים יותר ויותר עמוק לשטחים טבעיים, כורתים יערות, מייבשים ביצות, משנים מסלולי זרימה של נהרות ואגמים, חופרים, כורים ופולשים לשטחי בר. כל הפעילות ״המבורכת״ משחררת לסביבה האנושית מחלות ומגפות דוגמת ה-Covid-1.

מסתבר כי רוב המגפות הקשות הידועות מקורן בחיות (zoonotic), עליהן נוספות מחלות רבות שאולי אורבות מאכילת חיות כמו גחנים, זבדים, פנגולינים, נחשים, עטלפים ועוד. על כך נוספים מיני שימושים מוזרים ומשונים בחלקי חיות כמו עצמות אריות וטיגריסים, חטי פילים וקרני קרנפים. ברוב המקרים האכילה והשימושים נובעים לא מרעב אלא מאמונות תפלות ומסורות מטופשות.

ראוי כי נבחן ונפנים איך אנחנו מתנהגים כלפי מי שחולקים איתנו את הסביבה, כלפי חיות הבר שאמורות להתקיים לצידינו.
ההתיחסות לחיות בר מתחלקת לחיות שהן משאב מסחרי או שהן זקוקות לחמלה. שתי גישות שונות, שתיהן מתוך הרגשת אדונות ושתיהן שגויות. העמדה והגישה כלפי חיות בר קשורה לאופן בו אנחנו מבינים את האופן והצורה בה אנחנו מעורבים במערכת הסביבתית העולמית. ברור כי מי שרואה עצמו כעליון ליצורים שסביבו יתייחס עליהם בהתאם, כאדון ושליט שהכול שלו.

הגישה שרואה בחיות בר רק משאב שנמדד בתועלתו לאנושות נסמכת על מערכת תקנות וחוקים שמרניים ופוגעניים. גישה זו דוחה את זכות הקיום והערך של חיות כישויות עצמאיות. גישה שעל פיה רווחת החיות נמדדת רק במעט הדרוש כדי לאפשר את ניצולן לצרכים אנושיים. הצרכים ורווחת החיות משניים ונמדדים רק בצורך המיזערי שיאפשר ניצול כלכלי לטובת האדם. זו גישה ודרך שנובעות מ״אני ואפסי עוד״.

כל האמור למעלה מתאר היגיון של נגיף (וירוס) טפיל. אפשר להרוס ולפגוע ללא רחם בפונדקאי אבל כדי להתקיים אסור להרגו. יש בכך היגיון מנקודת הראות של הנגיף, אבל ברור כי עבור הפונדקאי זו צרה צרורה ובמקרה של הנמשל יש סכנה כי ההרס והפגיעה יהיו כה אנושים עד כי הפונדקאי, כלומר הסביבה, תאבד לחלוטין את חיוניותה ואת כושרה לספק שרותים חיוניים, וכאשר זה יקרה לא תהיה לטפיל (האנושות) אפשרות קיום.
יש מי שינסה לסתור את הר”מ בטענה כי האנושות יכולה להמשיך ולהתקיים גם ללא מה שאנחנו מכירים היום כסביבה טבעית, אבל האם תהיה הצדקה מוסרית לקיום כזה? ואיזה מין קיום זה יהיה? עלוב, רדוד, חיוור, עצוב וכבוי…

ההנחה כי ״הארץ כאן עבורנו״ שנובעת מאמונות ומסורות עתיקות, טבועה עמוק בחברה האנושית. אך כאשר האוכלוסייה מתקרבת למיליארד השמיני והצפיפות במרחב גדלה ופוגעת במינים אחרים, יש צורך ב״חשיבה מחודשת״. מגפת הקורונה היא תמרור אזהרה לגבי יחסינו לעולם הטבע ולמה שקורה כאשר אנחנו פולשים לשטחים בתוליים ופוגעים בטבע, מה קורה כאשר היחס אינו של כבוד והערכה לסביבה.

כאשר המין האנושי השתלט על העולם הפכו חיות הבר לנתינות. רווחתן נהיתה יותר ויותר תלויה בחמלה, ובהיעדרה – הן סובלות. יש “שימוש בר-קיימא” שהוא הניגוד של חמלה, כאשר זה שימוש ב”דברים” ללא התחשבות בסבל של יחידים בקבוצת ה”דברים”. כאשר גישה זו מיושמת על חיות, האכזריות פורצת גבולות. ההבנה כי חיות סובלות מהווה את מוקד גישת החמלה והצורך לעשות לרווחתן, אבל כדי להימנע מפגיעה מלכתחילה יש צורך בגישה מכבדת לכל פרט במגוון המינים בסביבה הטבעית, לא בחמלה. אולי יש מקום לחמלה ביחסים בין אדם לחברו, לא בין אדם לסביבה הטבעית ולחיות הבר.
יש צורך בגישה שמשלבת בטבעיות בין החיות לסביבה ולאנשים. השילוב עם חיות בר אינו רעיון מופשט שכן הוא משתקף באמנות בין-לאומיות, בהסכמים, בחוקים ובפעילות של גופים רבים.

ב-2015 התקבלה באו”ם החלטה שנקראה ״שינוי עולמנו“. הוגדרו מטרות רבות כאשר אחת המטרות היא: “הגנה, קידום ושיקום השימושים במערכות סביבתיות יבשתיות .” בהגדרת המטרה חבויה ההנחה המקובלת, כי חיות הבר כאן נועדו לשימושנו. לרוע המזל, היסטוריית ה״שימוש״ של אנשים בחיות בר ובטבע קרובה יותר לביזה ולהרס מאשר לשימוש בר-קיימא.

רעיון הקיימות תוגבר ב”אמנת האו”ם למגוון הביולוגי” שפורסמה השנה (פברואר 2020) ובה יש קריאה לתגבר את “השימוש בר-הקיימא במיני חיות וצמחי בר כדי להבטיח בטחון תזונתי ל… בני האדם.” לא כי לחיות וצמחים יש הזכות הטבעית לקיום אלא כדי להבטיח בטחון תזונתי לבני האדם.

הגדרה שיסודה בנקודת הגישה המעוותת של “אתה בחרתנו”. התוצאה של הגדרה שגויה זו היא כי יש מי שנסמך על הגדרת השימוש בר-הקיימא וניהול מתקדם כדי להצדיק פעילויות פוגעניות כמו ציד חיות בר, גידול חיות בר לצורך ״ספורט״ הצייד, גידול דובים להפקת מיץ מרה, גידול טיגריסים ואריות לניצול עצמותיהם ועוד ועוד עיסוקים שחלקם אמנם תורמים כסף למיזמי שמירת טבע, אבל תרומתם לשמירה על חיות הבר ולקיימות היא שלילית.

בגלל הנזק וההרס הנוראיים שהאנושות גרמה לסביבה הטבעית, יש צורך בניהול נכון של שטחים פגועים כדי לאפשר שיקום. ניהול כזה חייב להתקיים מתוך הבנה כי אנחנו עוד מין במערכת הסביבתית. מין בעל כישורים יחודיים שעשו אותו טורף-על, אבל בכל-זאת, עוד מין ולא “מין עליון”. ניהול שטחים פגועים חייב להתייחס לכל מה שזקוק לשיקום לא מתוך חמלה אלא מתוך הבנת חשיבות הסביבה הטבעית.

ראוי לדעת ולהבין כי: חיות בר אינן כאן כדי לשרת אותנו. הן כאן במערכת מסועפת לה אנו שייכים באותה רמת חשיבות.
ראוי להבין ולהפנים כי כאשר הגישה של “שימוש בר-קיימא” נובעת מעמדת עליונות – היא שגויה וחסרת הצדקה. בימים אלה מתברר לכולם כי אם יש עליונות, הרי היא של הטבע ולא של המין האנושי. לכן ראוי כי המגיפה העכשווית תכופף את המין האנושי, תשפילו ותביאו למקום כנוע וצנוע כדי שיחדל להרוס את סביבתו.

שכבר נאמר: ראוי כי במקום שליטה בסביבה למען האוכלוסייה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסייה האנושית למען הסביבה.

עוד בנושא באתר הידען:

• מגפת הקורונה מול ההתחממות
• האוניברסיטאות נרתמות למאבק בקורונה – במחקרים ובתגבור הכוחות הרפואיים בסטודנטים
• כשההתערבות בטבע יוצאת משליטה