מדעני מכון ויצמן למדע גילו מנגנוני מוח שזוכרים תובנה פתאומית
כשאנו תופשים, באופן פתאומי, את התשובה לחידה, או מבינים בבת אחת את הפתרון לבעיה, כמעט אפשר לחוש את המנורה הנדלקת מעל ראשינו. בשפה המקצועית נקראים רגעים כאלה רגעי “אהה!”, מסוג הרגעים שארכימדס חווה באמבטיה. אבל למה הדברים שאנחנו לומדים בתובנה פתאומית כזו נשארים איתנו בזיכרון?
פרופ’ ידין דודאי ותלמידת המחקר רחל לודמר ממכון ויצמן למדע, יחד עם פרופ’ נאוה רובין מאוניברסיטת ניו-יורק, עיצבו מבחן ייחודי שמאפשר לפענח מה נשאר במוח מאותם רגעי “אהה!”. הם יצרו “דמויות מוסוות” – צילומים שעברו הסוואה שיטתית עד שנראו כמו כתמי דיו חסרי משמעות. ברוב המקרים, כאשר מתנדבים ראו את התמונות המוסוות בפעם הראשונה, הם לא הצליחו לזהות מה מסתתר בהן. אבל אחרי שהדמות המוסווה הוחלפה להרף עין עם הצילום המקורי – באופן שאיפשר למתנדבים לקבל הצצה מהירה בתמונה המקורית – המתנדבים חוו רגע של תובנה פתאומית: העצם או דמות הופיעה באופן ברור אפילו בתמונה המוסווית. “השינוי הזה התרחש”, אומרת לודמר, “משום שהתפיסה שלהם עברה שינוי כהרף עין – בדיוק באופן שבו תובנה פתאומית משנה תוך שנייה את תפיסת העולם שלנו”. המשתתפים התבקשו לחזור על התרגיל עם עשרות תמונות. כדי להקשות על הזיכרון של רגעי התובנה, הוזמנו המתנדבים למעבדה בשנית, והפעם, הם ראו רק את התמונות המוסוות (בתוספת מספר תמונות מוסוות שלא ראו קודם לכן), ושוב התבקשו לזהות אותן.
חלק נכבד מהתובנות הפתאומיות שחוו המתנדבים נשמרו בזיכרונם ארוך הטווח. מה גרם לכך? כדי לחשוף מה קורה במוח ברגע התובנה, נעשתה הבדיקה הראשונה של המתנדבים בתוך מתקן fMRI, אשר עקב אחרי שינויים בפעילות במוח. כשבדקו המדענים את התוצאות, הופתעו לגלות, כי בין האזורים שהתבלטו בסריקות – כמו, לדוגמה, אזורים הידועים כמעורבים בזיהוי עצמים – מצוי גם האזור הקרוי אמיגדלה. האמיגדלה ידועה, בדרך כלל, כמוקד הרגשות במוח. לעומת זאת, התמונות שהופיעו בניסוי הנוכחי – כדורים פורחים, כלבים, אנשים מסתכלים במשקפות, וכדומה – לא היו כאלה העשויים לעורר רגשות. אבל המדענים מצאו שפעילות האמיגדלה מנבאת את יכולתו של המתנדב לזהות את הדמות המוסווית זמן רב אחרי רגע התובנה הפתאומית. המדענים משערים שהאמיגדלה מבשרת לשאר חלקי המוח שאירע מהפך בארגון הפנימי של מידע במוח, ושיש לשמר אותו לאורך זמן. כאשר חש “אהה!”, הייתה זו אפוא האמיגדלה שגרמה לארכימדס לזכור את חוק הטבע שגילה בהבלח של תובנה באמבטיה.
5 תגובות
לא מזמן ראיתי תוכנית שמסבירה בדיוק את התופעה הזאת – הסיבה שדווקא ההומוספיאנס (אנחנו) שרדנו והניאנדרטלים נכחדו. נאמר שהניאנדרטלים לא היו טפשים, כמו שהיה נהוג לחשוב, משופ שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות אינספור עדויות לכלים מתוחכמים לא פחות משל ההומוספיאנס. אבל, ופה האבל הגדול, ההומוספיאנס בניגוד מוחלט לניאנדרטלים היו סוחרים בידע ובכלים בין שבטים שונים. כלומר, ברגע שאחד מחברי השבט היה מגלה משהו הוא לא היה שוכח את מהר ומשאיר את הידע הזה רק לעצמו הוא היה למעשה מפיץ אותו לכל השבט שלו ואף לשבטים אחרים. וזוהי תכונה מאוד חזקה ובולטת אצלנו אם תחשבו על זה… אז זה לא ממש מפתיע שיש אצלנו איבר קדמוני במח שאחראי על זה – ואני לא חושב שצריך להרחיק לכת כל-כך ולהסיק שהוא הוא זה ש”יודע” את התגלית.
אולי אבל אולי גם לא, אולי אפילו סביר להניח שלא.
מעניין, במיתולוגיה הבבלית ו/או האכדית אהה היה אל החוכמה ומי הנהרות ( והמים המתוקים). במיסטיקה מקושרים המים עם רגש, אז אולי חכמים קדמונים אלה ידעו כבר את מה שהיום המדענים מחפשים לגלות.
המחקר הזה מחזק את הטענה שלרגשות יש פן משמעותי בחיי בני האדם או בעלי החיים בכלל.
כלומר, זה לא ‘כדאי’ לזלזל ברגשות של הפרט, מכיון שלרגשות יש השפעה (לפעמים השפעה מוחלטת) על ההחלטות המתקבלות בידי הפרט.
וכנראה שזה גם לא ‘כדאי’ להתעלם מהרגשות ולסמוך רק על ההגיון.
אני חייב לומר שאינני מופתע כלל.
כל מי שאי פעם פתר חידה יודע שהדבר כרוך בהתרגשות עזה.
הדבר המעניין הוא שלפעמים חווים את ההתרגשות עוד לפני שממש יודעים את הפתרון (הכוונה ל”יודעים באופן מודע”).
הניסיון האישי שלי הוא שלא פעם אני מרגיש שפתרתי את הבעיה ומתחיל להתרגש עוד לפני שאני מסוגל לתאר את הפתרון ורק חלקי שנייה אחר כך אני נעשה מודע לפתרון.