סיקור מקיף

צייד ״מסחרי״

הביקוש המתמשך לחטי פילים ולקרני קרנפים כתרופות אליל מהווה דחף עבור עבריינים לצוד פילים וקרנפים בכמויות שמאיימות לחסל אוכלוסיות. במקביל יש באפריקה מדינות שמרשות צייד חיות בר. האם יש הבדל?

בן שבט הסאן יוצא לציד. צילום: shutterstock
בן שבט הסאן יוצא לציד. צילום: shutterstock

בעבר כבר התייחסתי לצייד מסחרי או חוקי של חיות בר. כאשר שוקלים בעד או נגד הצייד יש להביא בחשבון מספר גורמים כאשר הראשון שבהם (לדעתי) היא העובדה שכיום כמעט כל השטחים הפתוחים מנוהלים. כלומר, בשטחים שנפגעו והושפעו על־ידי פעילות אנושית נעשות פעולות לשימור ולשמירה על הקיים מתוך ההבנה כי יש צורך לשמור על סביבה טבעית, ולפעמים נעשות גם פעולות להחזרת גורמים שנעלמו. כך למשל החזרת חיות בר שנעלמו, הצפת אזורים לחים שיובשו או נטיעות בשטחים בהם נכרתו עצים.

שני גורמים ששזורים זה בזה הם הצורך במקורות מימון לפעילויות השמירה ו״הצורך המובנה״ של בעלי ממון להוכיח את גבריותם על־ידי פעילות ״גברית״ שמתבטאת ב"ספורט״ צייד.

אם בעבר היה צייד צורך קיומי הרי היום הצורך הזה קיים רק באוכלוסיות מעטות ומבודדות (לקטים ציידים באפריקה או אינואיטים בחוג הקוטב). כבר מהצורה בה אני מציג את ה״ספורט״ ברור מה יחסי לנושא, אבל כדי לשמור ולשמר את הטבע יש צורך בממון רב שחלקו מגיע מתיירות, אלא שמסתבר כי במקרים רבים, באזורים נרחבים שאינם מפותחים, ״ספורט״ הצייד מכניס ממון רב בהרבה מהתיירות.

גורם נוסף שמשתלב במערכת הסביבתית נובע מהעובדה שחלק גדול מהשמורות הן שטחים מקוטעים שסביבם ישובים ושטחי חקלאות, ככל שהאוכלוסיה האנושית גדלה יש יותר לחץ על שטחים פתוחים וגדל החיכוך שבין חיות הבר לאנשים. כלומר, כדי לשמור על החיות מחד ומאידך למנוע חדירתן לישובים ופגיעה בגידולי חקלאות יש לנהל את השמורות ולשמור על אוכלוסיה שתתאים לגודלן ולא תחרוג. לשם כך מתעורר הצורך ב״דילול״ חיות.

הצורך בדילול מתחבר עם תאוות הצייד שכן ניתן לתת או למכור למתאווים רשות לצוד במה שיקרא להלן ״צייד פרסים״ – "trophy hunting", כאשר בדרך כלל הרשות היא לצוד זכרים זקנים, כשההצדקה הנוספת היא כי זכרים אלה קרובים לסופם ממילא, שיגיע מרעב או על־ידי מתחרים צעירים. כך מנהלי השמורה מונעים סבל וקרבות מיותרים, כלומר ההנחה היא כי הוצאת פרטים זקנים מהאוכלוסיה מועילה לכלל האוכלוסיה. מאחר שלפרטים זקנים קרניים גדולות יותר או רעמה עבותה יותר הרי שהם ״מתאימים״ לשמש כפרס על קיר ביתו של תאוותן בעל הון. כך משתלבים תאוות ה״ספורט״ עם הצורך הניהולי של הסביבה הטבעית.

ההגיגים הללו עלו שוב כאשר קראתי על ״מועדון סאפארי״ בדאלאס שפרסם מכרז למכירת רשיון לצוד קרנף. הכסף מהמכירה מיועד לפעילות לשימור קרנפים בנמיביה, ברור שהפרסום הוביל להתנגדות ציבורית נרחבת (כולל איומי מוות לצייד שיזכה במכרז). ההתנגדות מתרכזת בשאלה ״איך יכול צייד קרנף להיות חוקי״?
האם אין חובה לאסור כל צייד ?
הפעילות נגד צייד פראי באפריקה מאחדת גורמים מקומיים וארגונים זרים. בו בזמן ממשיך צייד חוקי של מינים בסכנה וחיות נדירות. רשויות שמירת הטבע בכמה מדינות מוכרות רשיונות לצייד אנטילופות אבל גם פילים, קרנפים, אריות ונמרים.

בארצות רבות באפריקה מתקיים צייד פראי שפוגע בחיות. באותן הארצות יש חיכוכים גדלים והולכים בין חקלאות וחיות. נמיביה שונה, חקיקה מתקדמת מאפשרת לכפריים לעסוק ב״ניהול חיות בר״ כמקור הכנסה, כך המצב בשטחים פרטיים וציבוריים. התושבים רשאים למכור רשיונות ״ציד-פרסים״, כמו גם לצוד חיות שישמשו מקור לבשר, בתנאי שמתקיימות אוכלוסיות בריאות ובנות קיימא. בנוסף לכך יש העתקת חיות משטחים רוויים לאזורים בהם יש צורך בחידוש האוכלוסיות. אותם כפריים או בעלי חוות פרטיות עוסקים גם בתיירות – הקמת לודג׳ים והדרכת תיירים.

ההכנסות מכל אלה מאפשרות הקמת משקים חקלאיים, כאשר לחקלאים ברור כי מה שאיפשר את הקמת המשקים הן הפעילויות הקשורות לחיות הבר. אין ניגוד עניינים בין חקלאות לחיות בר.

עבור תושבי השטחים הפתוחים הנוסחה פשוטה וברורה: ״חיות בר הן מקור להכנסה, ללא חיות בר אין הכנסה ולכן יש צורך להבטיח את קיומן בר-הקיימא של חיות בר״. כתוצאה מכך רואים תושבים כל צייד-פראי כגנב שגונב את רכושם ואת הכנסתם ומכאן ברור שהתושבים מהווים את שומרי החיות.

התוצאה של החקיקה והמדיניות היא כי בנמיביה מתקיימות אוכלוסיות בריאות של חיות בר, כולל אלה שבמדינות אחרות ניצודות ומושמדות. לכן יש מי שחושב כי ראוי ליישם מדיניות דומה בארצות אחרות. ״ככל שיהיה שימוש בחיות בר כך סיכויי השימור גבוהים יותר. אם לא יהיה שימוש בר-קיימא בחיות הבר – הן יעלמו״.

צייד-פרסים מוציא מהאוכלוסיות כ-1% בלבד. פעילות צייד-הפרסים אינה מצריכה פיתוח ותשתיות ובכל זאת מכניסה ממון רב (צייד קרנף מכניס כמיליון דולר). ממון זה משמש לפיתוח לטובת התושבים ולפעילויות שימור.

ברקע תמיד ממשיכה וטורדת המחשבה: ״מי שמכם?״ מי אתה האדם שלוקח לעצמו את הסמכות ״לדלל״ ולעסוק ב״ספורט״ הצייד? התשובה לכך היא כי חובתו המוסרית של מי שגורם לפגיעה ונזק לעשות הכל לתיקון ובלית ברירה התיקון חייב לכאוב.
וכמו שכבר אמרנו: הגיע הזמן שבמקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

5 תגובות

  1. ויגדור, שמו של האתר שלך , אילוזיה, מעיד על מהותו. שמו של האתר שלי הידען מעיד גם הוא על מהותו. אצלך קיימים כל מיני גורמים רוחניים, אצלי קיים הטבע ובתוכו בני האדם והידע שאני מספק הוא ידע מבוסס ולא אילוזיה.

  2. אז מה חשוב בעולם?
    להציל פילים?
    "להציל" את האוזון?
    להציל את יערות הגשם?
    לקראת סוף המאה ה20 ובתחילת המאה ה21 אנו כבר יודעים שאם נתקן את האדם נתקן את העולם.
    אז איזה פרמטר חסר? שבנוסף לחוקים מוחלטים שגילינו קיים חוק נוסף, ניסתר יותר, לא רואים אותו בצורה ישירה. לחוק הזה קוראים חוק הערבות. החוק הזה הוא החוק שקושר את האדם לא רק דרך פעולתיו אלא דרך מחשבותיו ורצונותיו למערכת ממנה משתלשלות התוצאות (כן התוצאות) לעולם הזה.
    נגיע לזמן שבו נבין שיש עולם של תוצאות וישנם שורשים. וכמו בכל דבר (ואין כאן פילוסופיה כלל) אך ורק אם נדע את חוקי הטבע וכיצד המה משתלשלשים מאותם השורשים, אז נוכל לשלוט ולהשפיע על גורלנו.
    ובינתיים – הטבע מצחק בנו, אנו צופים בתוצאות ומנסים לשייך אותן לסיבות.
    אם אך נדע לשכלל את חושנו, לשדרג את תפיסתנו, לכייל את מודעותנו, אזי לא רק שנוכל להתקשר לאותם השורשים, אלא גם להפעילם.
    סוף מעשה במחשבה תחילה, ולכשתתגלה השיטה לאותו שכלול ושדרוג האדם, אז היא תחשב לפרדיגמה של ממש להבנת חוק הטבע שלמרות שאנחנו בני האדם חווים אותו בשינויים וצורות מרובות, הרי שהוא אחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן