‘אחדות הניגודים’ פרק 12 מתוך הספר ‘מאחורי הקלעים של מופע המוח’, חלק רביעי
ההבדלים בין המינים בפרופיל ההפעלה המוחי
אף שסברה זו הינה הכללה, על שלל חטאיה, ואין מחלוקת שכל אדם, גבר או אישה בעולמנו הינם ייחודיים בעיקר מתוקף ייחודיותו של מוחם, יש הטוענים, כניחוש מושכל, שבמוח גברי ממוצע יבלטו יותר דפוסי התנהגות מסוימים שמקובל לשייכם בעיקר לפעילותה של ההמיספרה הימנית, כגון הנהייה אחר החידוש, התעוזה ויצר הנדודים. על-פי סברה זו במוח הגברי יימצאו דפוסי התנהגות יצירי האמיגדלה הימנית, המתווכת דחפים ותגובות אימפולסיביות באורח בולט יותר. סברה זו מצויה במחלוקת והתשתית הראייתית לה אינה מספקת עילה לראות בה “אמת מוגמרת”.
הדומה והשונה
יחסי הגומלין בין שתי ההמיספרות, הימנית כמבדילה, מדגישת השונה והחדש והשמאלית כמוצאת קווי הדמיון למוכר, כמכלילה וכמושכת לאגני ההיקוות של התובנות המוכרות, הם על-פי הנחה מקובלת, בבסיס התוצרים הקוגניטיביים שלנו.
הכללה וייחודיות – כך גם בנוגע לבני-האדם. אף שכל בני-האדם בנויים בפורמט פיזיולוגי דומה, המביא גם לפורמט פסיכולוגי דומה ולריבוא נקודות דמיון בתהליכינו הקוגניטיביים, הרי מנגד, כל אדם יוצר אקלים רגשי וקוגניטיבי ייחודי בכוכב גולגולתו, בבחינת נישה אקולוגית ייחודית.
יש שיאמרו כי תמהיל סגנון ימין של מציאת השוני וסגנון שמאל – של מציאת הדומה ניכר לא רק ב”ספיגת גירויים פסיבית” –כשיקוף של עולם התופעות על-ידי איברי החוש, אלא גם בהפקת מחשבות מקוריות, ילידות עולם המחשבה הפנימי שלנו.
אמירות כגון זו של קהלת “אין חדש תחת השמש”, ניתן לראות כמשקפות את תובנת ההמיספרה השמאלית, וככל הנראה נאמרו בזקנתו, בעת שמבעד לעדשת ההמיספרה השמאלית דברים רבים נראים כווריאציות חדשות על נושא מוכר.
מורשתו הרוחנית של צ’רלס דארווין, האחראי לאחת ממהפכות המחשבה המטלטלות ביותר בתולדות האנושות, יכולה לשמש דוגמה ליתרונות העשויים להיות גלומים בראיית הדומה, כלומר, בהבטה מבעד לעדשה של ההמיספרה השמאלית.
במשך שנים עסקו חוקרי הטבע במציאת עוד ועוד מיני חיים וצמחים, תוך הדגשת מאפייני השוני ביניהם. הסמיולוגיה זכתה לפריחה, כשנוספו עוד מינים ותתי-מינים, וניתנו בהם סימנים כעדות להבדלים דקים ביניהם. החשיבה מונחית ההמיספרה הימנית שלטה בכיפה. מנגד, ראה דארווין את הדומה, את המשותף לצורות החיים השונות ומכאן צמחה תובנתו בהקשר לעיקרון המארגן של התפתחות החיים. ניתן לומר כי בתחילת מסעו, כשהפליג על סיפון הבייגל לקצווי ארץ למשך כחמש שנים, ההמיספרה הימנית שלו, חוקרת הלא מוכר הנועזת עמדה בבסיס ההחלטה. אך בתהליך גיבוש תובנותיו במהלך השנים משתקפת הנטייה לשמאל. תובנתו נעה מקוטב ייחודיות הפרטים אל קוטב המשותף להם – ברוח “אחדות הריבוי”.
את ספרו, “מוצא המינים”, פרסם בגיל מבוגר יחסית, אולי כביטוי לגישת ההמיספרה השמאלית שהבשילה אז בתוכו.
מטאטא – כלי לשינוע אבק או כלי לשינוע מכשפות? סברה מעניינת היא שהיצירתיות מתאפשרת בשל זמינותה של תשתית מבנית הנוטה לפלסטיות וליצירת רישות עצבי חדש, המקדד מידע חדש, ככל הנראה בעיקר בהמיספרה הימנית. ההמיספרה השמאלית נוטה לקשר מושג חדש באופן קונקרטי ו”ארצי”, ואינה מפליגה בדרך כלל אל מחוזותיו הרחוקים של הדמיון. נראה שהיא נוטה לפחות גמישות בתשתית המבנית מקדדת המידע שבה. קישור סביר שייווצר בהמיספרה שמאלית למילה “מטאטא” הוא “כלי לשינוע אבק ממקום למקום”, ומנגד, קישור סביר בהמיספרה ימנית יהיה – “כלי לשינוע מכשפות ממקום למקום”.
שינויים תלויי גיל בפרופיל ההפעלה ההמיספרלי
עם בגרותנו עובר מוחנו ארגון מחדש, הנושא בחובו חסרונות בצד יתרונות.
מוח צעיר נוטה לדפוס פעילות א-סימטרי ובו לרוב שוקקת יותר הפעילות בהמיספרה הימנית. מוח בגיל העמידה נוטה לפרופיל פעילות המערב אזורי מוח רבים יותר בהשוואה למוח צעיר. זאת, בניגוד לסברה שרווחה בעבר והניחה שמוח מבוגר הוא במצב של “פעילות חסר”. המוח בגילי העמידה נוטה לדפוס פעילות סימטרי יותר, המערב יותר את ההמיספרה השמאלית, אך אינו זונח את ההמיספרה הימנית. נראה שדפוס פעילות זה מקל על הרגש ועל ההיגיון לדור בכפיפה אחת, והם נמסכים יותר זה בזה.
תנועת המטוטלת ההמיספרלית
ההשקפה הקושרת יחדיו את תנועת מרכז הכובד הקוגניטיבי ואת תנועת מרכז הכובד הרגשי מן ההמיספרה הימנית לשמאלית במהלך חיינו, מהווה הסבר היכול להתאים לתובנה השגורה בעולם הגיאומטריה על-אודות תנאי הכרחי ומספיק. ויש בהשקפה זו גם מרוחו של עקרון הפישוט המכונה “התער של אוקם”, הטוען כי ההסבר הפשוט, המבאר באורח הולם את טבעם של דברים, יועדף על הסבר מורכב יותר המבאר אותם.
כאמור, עם הבגרות נצפה במוח דפוס הפעלה שיתופי יותר, המערב את שתי ההמיספרות. עם זאת, נצפתה בדפוס זה העצמה של השימוש בהמיספרה השמאלית בהשוואה לשימוש בה בתקופת הבגרות הצעירה.
על-פי הנחה זו, כל תבנית נלמדת חדשה באה לעולם בחדר הלידה שבאונה הימנית. כאשר התגבש אופיה, מתוך ממשק מתמיד עם עובדות העולם ודיאלוג ביקורתי עם תובנות אחרות הקיימות במרחב המחיה המוחי, היא עוברת אחר כבוד למשכן התבניות המבוססות והיציבות שבהמיספרה השמאלית. ההמיספרה השמאלית היא מקום משכנן של תבניות גנריות, הן תיאוריות והן מנחות.
אין בקביעת פרופיל ההתמחות ההמיספרלי משום קביעת גבולות קשיחה לגבי תכני התבנית. תבנית מידע שהיום היא בבחינת חידוש, מחר היא בבחינת תבנית מוכרת. השונות נוגעת למידת ההיכרות בין המוח לבין תכני תבנית המידע ברגע פגישתם.
תזוזת המטוטלת המנטלית מימין לשמאל היא ככל הנראה תופעה המצויה בלִיבתם של כל תהליכי הלמידה. עם זאת, אין פירושה שככל שהגיל בוגר מתחוללת נטישה של ההמיספרה הימנית. ואולם, דפוס ההפעלה הופך להיות שיתופי יותר ובו מקום רב יותר להמיספרה השמאלית.
מרגע שמכסת התבניות הנאצרות בהמיספרה השמאלית חוצה סף מסוים, ו”ידע עולם”, הן תיאורי והן מנחה, נצבר בכמות מסוימת, הרי שבעל המוח המכיל את התבניות הללו מסוגל להתנהל בעולם, גם אם קיים ליקוי בתפקוד ההמיספרה הימנית. זאת, מתוך הסתמכות על מאגר התבניות בהמיספרה השמאלית ועל שימוש גובר בגישת זיהוי תבניות לפתרון בעיות.
אינטליגנציה חברתית מעדיפה ימין: כשרים קוגניטיביים שונים זה מזה בקצב נדידת התבניות הקשורות בהם אל ההמיספרה השמאלית, ויש גם כאלו שנותרים בעיקר נחלתה של ההמיספרה הימנית. כאלה הם הכישורים החברתיים, או מה שקרוי “האינטליגנציה החברתית”. נראה שמרחב הדקויות והבדלי הגוון בעולמנו החברתי כה רבים, עד כי הם אינם ניתנים לצמצום לכדי מספר סופי של תבניות לִיבה. מכאן שהנושאת העיקרית בנטל ניהול התנהגותנו החברתית היא ההמיספרה הימנית. נראה שקריאת “מזג האוויר הרגשי” אצל הזולת, נוטה לאתגר את התבניות המוכרות לנו, ובדומה למזג האוויר הכללי, יש בה מן החידוש בכל פעם מחדש.
מקובלת הדעה שנזק להמיספרה הימנית גורם לתוצאות הרסניות יותר בקרב ילדים בהשוואה למבוגרים, ובקצה השני של קשת הגילים התמונה מתהפכת. בקרב מבוגרים, נזק להמיספרה השמאלית טומן בחובו ליקויים קשים יותר מבקרב ילדים.
בין השאר עולים ממצאים התומכים בכך ממחקרים בילדות ובילדים שעברו ניתוח מסוג המיספרקטומיה, ניתוח נרחב ורדיקלי שבמהלכו מוסרת המיספרה בשלמותה או ברובה והאדם המנותח נותר עם המיספרה אחת. לרוב מתבצע ניתוח מעין זה בניסיון לשפר את מצבם של הסובלים מהתקפים אפילפטיים קשים ובלתי נשלטים תרופתית, שהמוקד המחולל אותם מצוי באחת ההמיספרות.
נסיגה ביכולת הגמישות המוחית החלה עם הגיל, יתכן שהיא מבטאת נסיגה ממחוזות ההמיספרה הימנית, שהיא ככל הנראה מחוללת הגמישות המוחית (הפלסטיות) העיקרית, לעבר ביצורי ההמיספרה השמאלית. עם הטיפוס במעלה הר השנים, נע מרכז הכובד המנטלי לשמאל. עם הזמן כולנו נוטים יותר להיות “איטרי מוח”.
למידה מתמדת מעכבת את ירידתה של ההמיספרה הימנית מבמת עולמנו השכלי. התמודדות מתמדת עם החדש, מעכבת את מהלכה הטבעי של המטולטלת הקוגניטיבית הנוטה עם הגיל לשהות פחות בהמיספרה הימנית ולתעדף פעילות מוחית בהמיספרה השמאלית.
פרופיל ההפעלה ההמיספרי כמשקף תרבות
בעקבות סדרות ניסויים, עלו ממצאים שכיוונו לכך שסטודנטים שגדלו בחברות של תרבות מערבית נוטים יותר לראות את הישויות כפרטים מבודדים, נטייה שניתן לראותה כצפייה מועדפת “מבעד לעיניה” של ההמיספרה השמאלית. מנגד סטודנטים שגדלו תחת קורתה של התרבות היפנית, נוטים יותר לתפוס את העצם בהקשר להשתייכותו לפרטים אחרים, נטייה המאופיינת כראייה “מבעד עיניה” של ההמיספרה הימנית.
הנטייה לייחודיות ולאינדיווידואליזם היא ככל הנראה השאה (סוגסטיה) תרבותית. נטייה זו רווחת בעולם המערבי. מנגד, במדינות מזרח אסיה רווח הקונפורמיזם, גם זאת ככל הנראה כהשאה תרבותית. ברוח זו ניתן לפרש את הפתגם שמקורו ביפן “הפטיש מכה במסמר הבולט”, כהמלצה ליישור קו עם הסביבה ולקונפורמיזם.
בהקשר זה עולה ההנחה המסורתית המייחסת למחצית המוח השמאלית כישורים אנליטיים ועיבוד סדרתי ורדוקציוני ומנגד, למחצית הימנית, עיבוד מקבילי והוליסטי. הקבלה בין הפרשנות למופעי העולם לבין הפרשנות התרבותית הרווחת, מעלה אפשרות מעניינת של העדפה תרבותית של כישורי המיספרה אחת על רעותה כתלות בתרבות אשר לה מוחנו נחשף.
הבדלי תפיסה אלה נרכשים ואינם מורשים גנטית. תמיכה לכך עולה בין השאר מהעובדה שמהגרים מתרבות אחת לרעותה לומדים “לתפוס את הדברים אחרת”, בהתאם לדפוס התפיסה המקובל בתרבות אשר אליה היגרו. אין בדברים אלה בכדי להסיק על-אודות העדפת תפיסה אחת על רעותה. יש מצבי חיים שבהם עדיפה האחת ומצבים אחרים אשר בהם עדיפה האחרת.
ביטויי ליקויים בתפקוד ההמיספרי
ד”ר רוג’ר ספֵרי, שזכה בפרס נובל לרפואה ב-1981 על מחקריו בקרב ‘חצויי מוח’ (אנשים שעברו ניתוח לחיתוך כפיס המוח המקשר בין שתי ההמיספרות, לרוב בשל התקפים אפילפטיים עמידים לטיפול תרופתי), סבר לאור מחקריו שלכל המיספרה יש ספרה מנטלית משל עצמה ובמילותיו שלו: “ההנאות והתחושות של מחצית מוחי הימנית הן גדולות מכדי שמחצית מוחי השמאלית תוכל למצוא את המילים כדי לדווח לכם עליהן”.
להשקפתו, הספרה המנטלית של כל המיספרה היא מקום שבו מתקיימים תהליכי תפיסה שונים במובהק מברעותה, סברה שניתן להגדירה כ”כפילות מנטלית”. שני שכלים הדרים במוח אחד, או לחילופין, שתי נפשות החולקות אכסניה אחת.
חיתוך כפיס המוח (Corpus callosotomy), נראה שגורם לרידוד עצמת החיווי הכוללת של רשמי התפיסה. למקרה זה מתאים המשפט “השלם גדול מסך חלקיו”. החוויה הכוללת גדולה מסכם עיבודה בכל המיספרה בנפרד. עיבוד החוויה ב”שני השכלים” השונים מימין ומשמאל יוצר בה עומק, ומנגד–ניתוק נתיבי הקישור בין שתי ההמיספרות, מרדד בהכרח את עומק החוויה.
למה צחקתי?
בניסוי שבוצע באדם שעבר חיתוך של כפיס המוח (“חצוי מוח”), הוצגה מילת בקשה הכתובה על דף :”תצחק!”, בשדה הראייה השמאלי בלבד המנתב את הקלט החזותי להמיספרה הימנית. כתגובה לכך הנבדק החל לצחוק. אולם, כאשר נתבקש לנמק את הסיבה לצחוקו – בדה סיבה מלבו. הבקשה לצחוק נעדרה מתמונת עולמה החזותי של המיספרה שמאלית. בשל חיתוך נתיב התקשורת העיקרי בין ההמיספרות – כפיס המוח, הנמענת הבלעדית לבקשה היתה המיספרה ימנית. נראה שבהיעדר מידע, בדתה המיספרה שמאל עלילה שתסביר את פעולת הצחוק שביצע הנבדק. חוקר המוח מיכאל גאזאניגה סבור שהמיספרה ימנית היא העדה האידיאלית הדוברת אמת ורק אמת ואינה “ממלאת חורים” בתפיסתנו ב”ממצאים” בדויים. מנגד, ההמיספרה השמאלית נוחה להפיג את המועקה הכרוכה בהבנה חלקית, בבריאת פרטי מציאות מדומים, שאף כי ייתכן שישמעו סבירים והולמי מצב, בכל זאת לא התרחשו באמת בפועל.
בדאות משמאל בפעולה
בנבדקים שנחקרו לאחר שעברו היפנוזה, נמצא שכאשר שהתעוררו, לא זכרו שעברו התניה, כך שאמירת משפט מסוים של המהפנט תביא אותם לביצוע פעולה כגון שריכה מחודשת של שרוכי נעליהם. כאשר נאמר המשפט וההתניה אכן פעלה והביאה אותם לשריכת שרוכי נעליהם, הם נימקו זאת בסיבות הנראות סבירות, כגון ההליכה הארוכה שמצפה להם עד ביתם ורצונם לוודא שנעליהם מוכנות למשימה ועוד, תוך שימוש ברציונליזציית אד הוק. נראה שההמיספרה השמאלית בדתה “סיפור כיסוי” הולם, שכן התניית ההיפנוזה נעדרה מידיעתה.
השבץ אשר בו לקה המלחין מוריס רוול בקיץ 1933, נטל ממנו את מתת האל של יכולת הלחנת המוזיקה. הוא איבד את היכולת להמשיג את רעיונותיו המוזיקליים בשפת התווים. במובן מנחם לא ניטלה ממנו היכולת להאזין ולהתפעם ממוזיקה כמקודם. ניתן לומר כי פגיעתו הינה כתמונת ראי לחירשותו של בטהובן, שאיבד את היכולת להאזין למוזיקה אך יכולת ההלחנה שלו השתמרה.
הנחה סבירה הינה שרוול נפגע בהמיספרה השמאלית, הממשיגה את מחשבותינו כסמלים ומתמירה את הרעיונות המוזיקליים לסימנים פורמליים (תווים) ואילו ההמיספרה הימנית, שבה נתפסת חוויית המוזיקה כמכלול, נראה שלא נפגעה.
