אזורי השמחה והעצב – הרגשות "לוקחים צד" חלק שני מתוך הפרק 'אחדות הניגודים' בספר מאחורי הקלעים של מופע המוח'

סברה רווחת בקרב חוקרי המוח היא שהאונה המצחית השמאלית היא מקור התהוותם העיקרי של הרגשות החיוביים ומנגד, האונה המצחית הימנית, היא מקור התהוותם העיקרי של רגשות שליליים, באינטרקציה מתמדת עם מבני האמיגדלה בכל צד. פרק 12 מתוך הספר: 'מאחורי הקלעים של מופע המוח' מאת ד"ר זאב ניצן – חלק שני

ההמיספירה הימנית של המוח. איור: shutterstock
ההמיספירה הימנית של המוח. איור: shutterstock

אחדות הניגודים: שני שכלים ומוח אחד, קווים לדמותן של ההמיספרות – חלק ראשון בסדרה

סברה רווחת בקרב חוקרי המוח היא שהאונה המצחית השמאלית היא מקור התהוותם העיקרי של הרגשות החיוביים ומנגד, האונה המצחית הימנית, היא מקור התהוותם העיקרי של רגשות שליליים, באינטרקציה מתמדת עם מבני האמיגדלה בכל צד.

אדם הסובל מנזק באזורים המצחיים משמאל, נוטה יותר לדיכאון ולהפחתה בייזום ובהינע הפנימי. סביר להניח שהדבר נובע מכך שההמיספרה הפרונטלית הימנית, שהיא מחוזו של האביר בן דמות היגון, הופכת להיות המחוללת העיקרית של רגשותיו. נזק באזור המצחי הימני גורם לנטייה למצב רוח חיובי עד כדי מאניה לעתים.

מכאן גם מקור המונח המוזר "שבץ שמח", המתייחס לפגיעה ברקמת המוח של האונה המצחית הימנית, לרוב בשל איסכמיה (פגיעה שסיבתה הפחתה באספקת הדם לרקמה ובעקבות כך היעדר חמצן וגלוקוז בכמות מספקת). המונח "שמח" הנשמע אוקסימורוני בהקשר זה, נובע מכך שהסובל מן הפגיעה נוקט לעתים קרובות הערכת חסר והמעטה בחומרת החסרים הנגזרים מהאירוע המוחי ומפגין נינוחות יחסית.

מנגד – "שבץ עצוב" מתייחס לנזק איסכמי ברקמת המוח באונה המצחית השמאלית. המונח "עצוב" בהקשר זה הינו במובן של הביטויים הנפשיים אצל הסובל ממנו כדיכאון, תחושת היעדר תקווה ותוחלת ביחס לחסרים שגרם האירוע המוחי ולסיכויי ההחלמה והשיפור.

תמיכה לסברה רווחת זו עולה מ"מבחן ואדה" שהינו מבדק נוירו-פסיכולוגי הנושא את שמו של הנוירולוג ג'ון ואדה שהגה אותו לראשונה.

זהו הליך פרמקולוגי הפיך המשמש להערכה תפקודית טרם ניתוח מוח בעיקר בקרב הסובלים מאפילפסיה שהתקפיה עמידים לטיפול תרופתי. במהלכו של הליך זה "מאבטלים" מחצית מוח אחת על-ידי הרדמתה באמצעות הזרקה בררנית של חומר הרדמה בעל תוחלת חיים קצרה (סודיום אמיטל). חומר זה מנותב דרך עורק הצוואר בכל צד אל המיספרת המטרה ולאחר מכן, עם התעוררותה, מאבטלים את רעותה. מחצית המוח הפעילה (פעם הימנית ופעם השמאלית), נדרשת לביצוע מטלות מילוליות, בעיקר כדי להסיק על-אודות יכולת הפיצוי שלה אם רעותה תנותח ויפגע תפקודה. במהלך מבדק זה האדם הופך להיות בעל מחצית מוח תפקודית אחת בכל פעם.

ממצא העולה מתצפית בנבדקי המבדק הוא שהאדם בגרסת מוח ימין, כשמחצית המוח משמאל נמה, לוקה קשות בכושר הדיבור עד כדי אילמות ומצבו הרגשי צבוע בגוונים קודרים. מנגד, האדם בגרסת מוח שמאל, נוטה לדברנות ומשקף אקלים רגשי פנימי אביבי ועליז.

תמיכה נוספת עולה מן הממצא שגירוי מגנטי, בשיטה הקרויה Trans Magnetic Stimulation – TMS, המעורר פעילות באונה המצחית השמאלית, משפר את מצב הרוח בחולים דיכאוניים, ומנגד – עירור פעילות באונה המצחית מימין מחמיר אותו.
הסברה המקובלת מניחה כי פעילותה של האונה המצחית השמאלית היא המפיקה העיקרית של תחושת ה"להרגיש טוב". השריית תחושה זו מתווכת באמצעות הצפת המוח בנקטר האלים, קוקטייל המכיל בעיקר את המתווכים העצביים דופמין, סרוטונין וקורטוב אנדורפינים.

עטיפת הספר "מופע המוח" מאת ד"ר זאב ניצן
עטיפת הספר "מופע המוח" מאת ד"ר זאב ניצן

פסיעה בנעלי הסטפס של ההמיספרה הימנית מהדהדת כרקוויאם, וזו משמאל – כמארש עליז.
עיבודו של מידע לא מילולי, בעיקר בהקשרים חברתיים, מתקיים לרוב בהמיספרה הימנית. כך למשל הפרוזודיה, נימת הקול המלווה את המילים ("המנגינה שלצליליה נאמרות המילים"), מעובדת בהמיספרה הימנית. פגיעה בהמיספרה הימנית יכולה לגרום להתנהגות חברתית לקויה שאינה מבחינה בדקויות, נוטה להיות גולמנית וכבדת אבחנה לגוני רגש. התנהגות מעין זו מאופיינת בחוסר רגישות חברתית (מונח הקרוי גם אתימיה או "מסורבלות חברתית").
האמיגדלה הימנית אמונה על הוספת גוונים קודרים עזים לתמונת הנפש. כמוה כמעיין הזעף. רופאי הנפש של הדמויות בסרטים המצוירים היו מאבחנים ללא ספק את זעפני, הגמד הזועף תמידית באגדת שלגיה, כסובל מפעילות יתר של האמיגדלה הימנית. אזור זה הינו כגנרטור המאתחל ומשרה זעף וקדרות, המטילים את צילם הארוך על עולמו הפנימי של כל אחת ואחד מאתנו (וכמו כישוף התרדמה בסיפור שלגיה, גם במקרה זה – נשיקה יכולה להפיג את השפעתם המדכאת).

מנגד, נגינת צלילים מינוריים-נוגים הינה פס הקול הרגשי שמפיק נבל האמיגדלה השמאלית.
הסובלים מדיכאון נוטים פחות לשקר (לעצמם ולזולתם…) נראה שכביטוי לפעילות המוגברת במוחם של ההמיספרה המצחית הימנית המשרה עצבות אך גם מציאותיות (יתר?) ונוטה יותר לראיית הדברים כהווייתם.
לעתים קרובות שיקוי המציאות כהווייתה הינו מר מדי לחיכו של האגו, ומינון מסוים של הונאה עצמית (בהשראת ההמיספרה המצחית השמאלית) הוא בגדר המתקה הכרחית המאפשרת ללגום את שיקוי המציאות.


למזוג לכוסה של הנפש

הזיקה הרגשית של ההמיספרות נובעת גם מתוך העולם המנטלי השונה שהן יוצרות.
סביר להניח שקיים קשר בין פרופיל ההפעלה הקוגניטיבי המאפיין אדם לבין "אישיותו הרגשית", כלומר סגנון ביטוי הרגשות שלו.
מזגו של אדם נובע ככל הנראה מדפוסי הפעלה שונים של אזורי המוח. ההמיספרה השמאלית מוזגת מתיקות אל כוסה של הנפש ואילו הימנית משפיעה מרירות למשקה הנפש. הנוטים מטבעם לשמחת חיים, מבורכים בפעילות גבוהה מהרגיל של האונה המצחית השמאלית ומנגד – הנוטים לדכדוך, סובלים מפעילות עודפת של האונה המצחית הימנית. כלל "מצבי רוחנו" הם תמהיל הפעילות של שתי ההמיספרות ומכאן מתקבל טעמם המתוק-מריר של החיים.


עקומת ה-U של האושר

במחקר טלפוני שבוצע בשנת 2008 נשאלו אלפי נשים וגברים בגילאי 18 עד 85 על-אודות תחושותיהם בנוגע להיבטים שונים של החיים.

נמצא כי תחושת העצבות התעצמה בדפוס הדרגתי מרמה נמוכה בגיל 18 ועד שיאה בגיל חמישים ולאחר מכן פחתה בעקביות עד גיל 73 בממוצע, ולאחריו עלתה מעט באופן מתון עד גיל 85.

תחושות הסיפוק והאושר מן החיים נמצאו כגבוהות בגיל 18 ומגיל זה ומעלה פחתו בדפוס עקבי ובשיפוע מתון עד שהגיעו לשפל סביב גיל חמישים. מגיל זה ואילך, השתנתה המגמה למשך 25 השנים הבאות (עד גיל 75 לערך), והנשאלים/ות דיווחו על רמות סיפוק גוברות שלאחר מכן פחתו בשיפוע מתון.

מחקר אחר, שבמסגרתו נסקרו שני מיליון בני-אדם בכשמונים מדינות, גילה גם הוא דפוס דומה שאינו תלוי מין או אזור מחיה גיאוגרפי: אנו בנקודת השפל שלנו מבחינת הסיפוק מן החיים במחצית שנות הארבעים לחיינו, ורמות הסיפוק מן החיים גבוהות בשתי קצוות החיים – כשאנו בנערותנו ובזקנתנו.

ייתכן שלעקומת ה-U של האושר האנושי כתלות בגיל, דפוס אוניברסלי שאינו תלוי תרבות. עם זאת, ודאי שאין משתמעת מכך נכונות של דפוס זה ברמת הפרט הבודד אלא כהיגד סטטיסטי, שיש בקרב ה"אושרולוגים" (חוקרי תחושת הרווחה הנפשית), החולקים על תקפותו בהדגישם כי השוני בנסיבות החיים של בני-האדם מקשה לראות בגיל כרונולוגי גרידא סמן דומיננטי של אקלים רגשי פנימי.

אף בצילן של ההסתייגויות, הייתכן כי בעשור החמישי לחיינו שרה ההמיספרה המצחית הימנית את שירת הברבור שלה באגם רגשותינו, ולאחר מכן בהדרגה משתקפים יותר ויותר צבעיה המוארים יותר של ההמיספרה המצחית השמאלית באגם רגשותינו כמנגנון פיצוי נפשי שנועד להקל את ההתמודדות עם קשיי הזקנה ותחלואיה?

לחלק הראשון

לדף לרכישת הספר באתר צומת ספרים

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן