נדידת יונקים גדולה גם בבוטסואנה

בבוטסואנה נודדות עשרות אלפי זברות ואיתן מאות תאואים וצבאים. אלו נדדים מהשטחים המוצפים של שפך נהר האוקוונגו (Okavango) אל אזורים שמצפון לדלתת האוקוונגו בהם יש מלחות גדולות – מלחות מאקגאדיקגאדי (Makgadikgadi) שאחרי עונה גשומה סביבתן הופכת לכרי מרעה דשנים.

רבים שמעו על הנדידה הגדולה, ובני המזל אף ראו אותה. הנדידה הגדולה מתרחשת בין מישורי הסרנגטי שבטנזניה למסאי-מרה בקניה. לוקחים בה חלק כ-2 מיליון גנו וזברות שנעים על פני כ-1500 ק”מ בהתאם לעונות השנה, לגשם ולצמיחת עשב שמשמש כמרעה.

גם בדרומה של היבשת השחורה מתרחשת נדידה, אמנם במספרים קטנים ועל פני שטח קטן, אבל מעניינת לא פחות. בבוטסואנה נודדות עשרות אלפי זברות ואיתן מאות תאואים וצבאים. אלו נדדים מהשטחים המוצפים של שפך נהר האוקוונגו (Okavango) אל אזורים שמצפון לדלתת האוקוונגו בהם יש מלחות גדולות – מלחות מאקגאדיקגאדי (Makgadikgadi) שאחרי עונה גשומה סביבתן הופכת לכרי מרעה דשנים.

בספטמבר יורדים גשמים עונתיים שמצמיחים עשב במישורי מאקגאדיקגאדי. כתגובה מובנית פונים עדרי הזברות צפונה ומתחילים במסע של יותר מ-500 ק”מ. באפריל זורמים בנהר האוקוונגו מי גשמים שירדו בהרים באנגולה ומי הנהר מציפים את מניפת הסחף הגדולה שהופכת לנווה מדבר ירוק ועשיר – מניפת האוקוונגו. המים והירק מושכים את העדרים מהצפון הרחוק ואלה נודדים דרומה, וכך מתרחשת הנדידה השנתית על פני יותר מאלף ק”מ.

כמו בנדידת הגנו במזרח אפריקה, כך גם בבוטסואנה עלתה השאלה מה מניע את הנדידה ואיך יודעות הזברות לאן ללכת?
כמו במזרח אפריקה, חוקרים הניחו כי “ריח הגשם” קולות הרעמים ומראה הברקים יכולים להוות דחף לתחילת הנדידה צפונה. כאשר הקולות והמראות מגיעים בד-בבד עם התייבשות הירק באוקוונגו הרי שהתמונה ברורה. אלא שנשארת השאלה: איך נקבע מסלול הנדידה? שאלה זו החריפה בגלל “גדר הבקר”.

בעקבות הסכמי סחר בין בוטסואנה לארצות אירופה ומכיוון שהאירופאים חוששים ממחלות הבקר, בעיקר ממגיפת הפה-והטלפיים, הוקמה בבוטסואנה גדר ענקית שחצתה את הארץ ממזרח למערב לאורך מאות קילומטרים. הגדר הוקמה מתוך מחשבה כי תאואים מפיצים את המחלה וכדי למנוע מעדרי התאואים להגיע לאזורים בהם רועים עדרי בקר. מגיפת הפה-וטלפיים נעצרה. גם הנדידה המסורתית נעצרה.

הגדר הוקמה ב-1968 ובשנים ראשונות מתו מאות חיות שהגיעו לגדר וחיפשו את מסלול הנדידה. אחרי שני עשורים “למדו” הזברות ואוכלי העשב האחרים כי אין מעבר ומספר החיות שניסו להמשיך את הנדידה ונעצרו ומתו לאורך הגדר ירד לבודדים.

ב-2004, תחת לחץ גופים ירוקים הורדה הגדר באזורים בהם התרחשה הנדידה בעבר וראה זה פלא – כשנתיים אחרי פתיחת הנתיב החלו הזברות לנדוד במסלול ה”קדום”. נשאלת השאלה איך ידעו הזברות כי 500 ק”מ צפונה יש כרי דשא? איך הן ידעו מהו המסלול למרעה הטרי? אורך חיי זברה הוא כ-12 שנה. כלומר מאז הקמת הגדר ועד הסרתה עברו כשלושה דורות והעברת המידע בין הפרטים מזקן לצעיר לא אפשרית.

כמו במקומות אחרים בעולם כך גם בבוטסואנה – מסלולי נדידה של חיות גדולות, במקרה זה הזברות, מהווים נקודות תורפה שבהן הנודדים עשוים להיפגע. לכן חשוב להבין את הדחף לנדידה וללמוד כיצד ניתן לאפשר את המשך קיומה למרות הנוכחות האנושית.

על אף שהנדידה היא אירוע שנתי (שמתחדש) לחוקרים שעוקבים אחרי האירוע יש רק מידע כללי. לא ברור מתי הנדידה תתחיל, מה יהיה המסלול ומדוע מסלול אחד מועדף על אחר. צוות בראשותו של פיטר בק ממכון המחקר Pieter Beck, Woods Hole Research Center חקר את הנדידה על מנת להבין את המתרחש. המחקר התפרסם ב‫:Journal of Geophysical Research – Biogeosciences.

הנחת החוקרים היתה כי הזברות “גילו” מחדש את מסלולי הנדידה על־ידי “הליכות חיפוש” (exploratory walks). בעזרת סוכנות החלל האמריקנית נאס”א בדקו החוקרים נתוני גשם וצמחיה ומצאו כי “כאשר ירד די גשם יש צימוח ירוק” ברור, ולדברי בק “הגשם הרחוק והצמחיה היבשה במקום בו הם נמצאים גורמים לעדרים להתחיל לנוע”.

אבל מסתבר כי כאשר הגשמים אינם חזקים דיים (כדי לגדל ירק) עוצרים העדרים וחוזרים על עקבותיהם, לדברי החוקרים מקרים כאלה הם נדירים. כמו כן מסתבר כי כאשר העונה הגשומה ממשיכה תקופה ארוכה מהרגיל, העדרים יישארו ולא יצאו דרומה.

התנהגות זאת – התאמה להתרחשויות האקלים בסביבה – הביאה את החוקרים לתהות איך תשפיע ההתחממות העולמית על עדרי הזברה בבוטסואנה בפרט ועל עדרים נודדים בכלל. לדברי בק המחקר בדק את הסיכוי שמערכות מזג אוויר ישפיעו על חיות שתלויות בשינויים עונתיים.

לשאלה האם החיות “ילמדו” ויתאימו את התנהגותן במידה שתספיק כדי להתמודד עם השינויים יש חשיבות בכל הקשור לשימור ושמירת חיות בר. המחקר טוב ומעניין וייתכן שאפילו יועיל לשומרי הטבע אבל על השאלות: איך ידעו הזברות למצוא את מסלולי הנדידה ואיך ידעו להגיע לשטחי המרעה העונתיים? טרם קיבלנו תשובה.