מהפכת המזון הכחולה / שרה סימפסון‬

חווֹת דגים חדשות הרחק בים ומפעלים נקיים יותר סמוך לחוף יוכלו לספק לאנושות כמות גדולה של חלבון חיוני 

ניל סימְס מטפל בבעלי החיים שלו ככל איכר מסור. אלא שבמקום לאכּף סוס, כמו רועי הצאן האוסטרליים שאִתם גדל, סימס עוטה מסכה ושנורקל כדי לכנס את עדרו: 480,000 דגים כסופים המתרוצצים במכלאה, 800 מטרים מחוף קוֹנָה שבאי הגדול של הוואי.

חוותו של סימס, הנחבאת מתחת לגלים, היא אחד מ-20 מפעלים בעולם המנסים לנצל את החזית החקלאית הגדולה האחרונה בעולם: האוקיינוס. מיקומם המרוחק מן החוף הוא יתרון לעומת חוות הדגים הרגילות המכילות ציי כלובים החובקים את קו החוף. רבות מחוות הדגים בסגנון הישן, הידועות לשמצה בכיעורן ובזיהומן, פולטות כמויות עצומות של פֶּרֶש דגים ושאריות מזון, המעכירים את המים הרדודים שעל יד החוף, גורמים לשגשוגן של אצות מסוכנות ומחסלים כל יצור חי מתחת לכלובים. באתרים מרוחקים מן החוף, כמוKona Blue Water Farms, הזיהום אינו בגדר בעיה, אומר סימס. שבעת הכלובים השקועים, כל אחד בגודל של אולם ספורט בית ספרי, עוגנים בין זרמים מהירים המרחיקים את ההפרשות, ואלה נמהלות לרמות לא מזיקות במים הפתוחים.

במקום פשוט להאמין לסימס, תחבתי את רגליי לסנפירי גומי, הרכבתי מסכה ושנורקל, נעמדתי על קצה סירת השירות הקטנה שלו וקפצתי למים. הכלוב, שני חרוטים צמודים בבסיסם, נראה מתוך המים זוהר כמו מנורה סינית ענקית ובה פסי אור שמש רוטטים ודגים חופזים מנצנצים. מגע החומר המתוח על מסגרת הכלוב מזכיר גדר יותר מאשר רשת. היריעות הסינתטיות מבטיחות שהכרישים הרעבים יישארו בחוץ, ושהמוני הדגים הרוחשים, זן בר מקומי של טונה מסוג ילו-טייל (yellowtail), שחברת קונה בְּלוּ בייתה, יישארו בפנים.

מדוע ילו-טייל? אוכלוסיות הבר של דגי הטונה מידלדלות, ומחירו של ילו-טייל באיכות סושי גבוה. סימס ועמיתו דייל סרוור, שניהם ביולוגים ימיים, ייסדו את קונה בְּלוּ ב-2001 כדי לגדל דגים מבוקשים בדרך בת קיימא. אך את שיטות החברה אפשר ליישם בגידול דגים מכל הסוגים, ואנו עוד עשויים להזדקק להן. אוכלוסיית העולם, העומדת כיום על 6.9 מיליארד, צפויה לגדול ל-9.3 מיליארד עד שנת 2050, ועם עליית רמת החיים אנשים נוטים לאכול יותר בשר ומאכלי ים. ואולם, שלל הדגה באזורי הדיג השונים בעולם לא עלה, ואף ירד בעשור האחרון. גידול פרות, חזירים, תרנגולות ובעלי חיים אחרים דורש שטחים נרחבים וכמויות אדירות של מים מתוקים, דלקים המזהמים את האוויר וחומרי דשן הנשטפים לנהרות ולאוקיינוסים וחונקים אותם באצות.

מנין יבוא החלבון הנחוץ לבני האדם? התשובה עשויה בהחלט לבוא מחוות דגים רחוקות מן החוף – אם יוכלו לפעול ביעילות, ומחוות סמוכות לחוף – אם תימצא דרך לנקות אותן.

קרדיט: איור דן פולי

דגי ילו-טייל בכלובים גדלים ביעילות גבוהה מדגי בר מפני שהם אינם מוציאים אנרגיה על ציד והתחמקות מטורפים

נקי זה טוב

יש מדענים הסבורים, שכדי להאכיל את העולם יש להעביר את ייצור החלבון שאנו מפיקים מבעלי חיים אל הים. אך כדי שהמהפכה הכחולה אכן תוכל למלא את התפקיד החשוב הזה, עליה להתבצע כך שלא תפגע בסביבה, ועליה להפיץ את דבר יתרונותיה הן בקרב הציבור והן בקרב קובעי המדיניות, שביכולתם לעודד או לדכא את התפשטותה.

בעבר, אכן היה מקום לגינוי. בראשיתו של גידול הדגים בכלובים על יד החוף, לפני כ-30 שנה, נעשו הדברים שלא כהלכה – לא מבחינת הסביבה ולא מבחינת הקיימוּת ארוכת הטווח של התעשייה. הפסולת היתה רק אחת מן הבעיות. מגדלי חסילונים בדרום-מזרח אסיה ובמקסיקו כרתו יערות מנגרובים לאורך החופים כדי ליצור בריכות לגידול חסילונים. בחוות הסלמון באירופה ובאמריקה, הדגים היו צפופים מדי ומועדים משום כך להתפשטות מחלות וטפילים. דגים שנמלטו מן הכלובים הפיצו מחלות בקרב זני הבר. וגרוע מכך, תעשיית החקלאות הימית חוללה (ועודנה מחוללת) ירידה ניכרת במסת הדגה. דגי בר מלקטים – מינים קטנים וזולים שהאדם אינו אוכל, אבל דגי הבר הגדולים ניזונים מהם – נלכדים בכמויות עצומות ונגרסים למזון לדגים הגדולים, הטעימים והיקרים יותר הגדלים בחוות.

פגיעות כאלה בדגים ובסביבה אינן טובות לעסקים, והתעשייה חיפשה ומצאה פתרונות חדשניים. הפתרון של קונה בְּלוּ, למקם את החווה בתוך זרמים חזקים במרחק רב מן החוף, הוא אחת הדוגמאות. חברות אחרות מתחילות לגדל על יד כלובי הדגים אצות ים ויצורי ים אחרים, כגון רכיכות למיניהן, המסננים את מזונם מן המים וזוללים את הפסולת. בתעשייה כולה, ובכלל זה בבריכות מים מתוקים, מפחיתים שיפורים בשגרת הטיפול בבעלי החיים ובתערובות המזון את המחלות ומאיצים את גדילת הדגים, במקביל לצמצום כמות הדגים הקטנים בתזונתם. ובכל זאת, יעבור בוודאי זמן רב עד שפעילי הסביבה יסירו את דגי הכלובים מרשימות ה”לא לקנות”.

יש חלוצים ההוגים ומנסים צעדים נועזים מזה. גבול המים הטריטוריאליים של מדינה הוא 370 קילומטרים מחופיה – אזור ספר נרחב שטרם נעשה בו שימוש לייצור מכוון של מזון. סביב ארה”ב, שטחו של אזור זה הוא כמיליון קילומטרים רבועים. כלובי דגים שקועים, מונעים באמצעות מדחפים גדולים, יוכלו לנדוד עם זרמי אוקיינוס יציבים, ולחזור חודשים לאחר מכן לנקודות ההתחלה או ליעד רחוק ולספק דגים טריים לשוק.

בשלהי 2008, על יד חופי פוארטו ריקו, ערך המהנדס הימי קליפורד גאודי ניסוי ראשון מסוגו בעולם: כלוב דגים שקוע בעל הנעה עצמית. הכלוב, כדור גאודזי שקוטרו כ-20 מטר, צויד בזוג מדחפים של 2.5 מטרים, והתברר שהוא קל להפליא לתמרון. גאודי, לשעבר מנהל מרכז סי גרנט להנדסת חקלאות ימית מרוחקת מן החוף של המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT), רואה בעיני רוחו עשרות חוות נודדות בזרם היציב החוצה את הים הקריבי במחזור של תשעה חודשים.

בולמוס זלילה

הבעיה הקשה ביותר לפתרון בחקלאות הימית היא השימוש בדגי בר קטנים להאכלת דגי הכלובים. (את הדגים הקטנים אין מגדלים, כי כבר מצויה תעשייה ותיקה שלוכדת ומעבדת אותם לקמח דגים ושמן). סוגיית ההזנה מתחדדת כשסימס ואני עולים על סיפון ספינת התובלה הישנה של צבא ארה”ב, שעברה הסבה מתוחכמת לדוברת הזנה. גלי הים מטלטלים אותי לצדדים בדרכי אל החרטום, ומזכירים לי נסיעה קופצנית בטנדר, לפני שנים, דרך אפרים קפואים במיזורי, כדי להביא חציר לפרות של בן דודי. זיכרון העשב היבש והריחני נמחק כשאני תוחבת את ידי לשק של 1,000 קילוגרם שנפתח על הסיפון וחופנת את המזון החום והשמנוני. הטבליות נראות כמו מזון לכלבים קטנים, אבל מסריחות כמו פחית אנשובי ריקה.

לא מפתיע: %30 מן המזון של קונה בְּלוּ הוא אנשובי פרואני טחון. סימס מסביר שדגי ילו-טייל יכולים לחיות על מזון צמחוני, אבל אז לא יהיו טעימים כל כך, ובשרם לא יכיל את כל חומצות השומן והחומצות האמיניות המקנות להם את ערכם התזונתי הרב. החומצות האלה מקורן מקמח דגים ומשמן דגים, וזו הבעיה. “מוקיעים אותנו כי אנו הורגים דגים כדי לגדל דגים,” אומר סימס. על גידול הסלמון, הנעשה בכלובים קרובים לחוף, נמתחת אותה הביקורת.

המתנגדים חוששים, שביקוש גובר לדגי כלובים יחסל את אוכלוסיית הבר של האנשובי, הסרדינים ודגים קטנים אחרים. בעבר, שימש רוב קמח הדגים מזון לחזירים ולתרנגולות, אך כיום החקלאות הימית צורכת 68% מקמח הדגים. עם זאת, יש לציין שהצריכה ירדה עם פיתוח נוסחאות מזון מתקדמות. כשהחלה קונה בְּלוּ לגדל ילו-טייל, ב-2005, הכילו טבליות המזון שלה 80% אנשובי. בתחילת 2008, ירד חלקו ל-30%, בלי לפגום בטעם או בערך התזונתי, לדברי סימס, עם הגדלת הריכוז של קמח סויה והוספת שמן תרנגולות, שהוא תוצר לוואי של עיבוד העופות. טבליות המזון הן שיפור גדול לעומת הנוהג הנפסד לזרוק סרדינים שלמים לכלובי הדגים. למרבה הצער, נוהג בזבזני זה עודנו מקובל מאוד בקרב מגדלים רבים.

המגדלים הנאורים יותר שמים להם למטרה להגיע לאיזון, שכמות הדגים במזון תהיה שווה במשקלה לכמות הדגים למאכל. מגדלי האמנונים והשפמנונים במים מתוקים הצליחו להגיע ליחס קסמים זה, אך לא כן המגדלים בים. בקונה בְּלוּ, עם %70 חלבון צמחי ושמן במזון, היחס עומד כעת על 1.6-2 קילוגרמים אנשובי לקילוגרם טונה. בתעשיית הסלמון, הממוצע הוא בסביבות 3 קילוגרמים. כדי להגיע לאיזון, התעשייה תצטרך להוריד את היחס. ועדיין, דגים בכלובים צורכים הרבה פחות ממקביליהם בטבע: דג טונה חופשי צורך במהלך חייו עד 100 קילוגרם מזון, כולו דגים, לקילוגרם משקל גוף.

הלחץ לצמצם את דיג הסרדינים והאנשובי יגבר ככל שיעלה מספרן של חוות הדגים. החקלאות הימית היא מגזר ייצור המזון שצמיחתו היא המהירה בעולם: %7.5 לשנה מאז 1994. בקצב הזה, משאבי קמח הדגים ושמן הדגים עלולים להיעלם עד 2040. מטרת-העל היא אפוא להוציא כליל את מרכיב דגי הבר מתזונת הכלובים בתוך כעשור, אומר הביולוג הימי קרלוס מ’ דוארטה, המנהל את “המעבדה הבין-לאומית לשינוי כלל-עולמי” במועצה הספרדית למחקר מדעי במיורקה.

פריצת הדרך שעשויה לסייע במימוש מטרה זו היא מיצוי של DHA, חומצת שומן חשובה מסוג אומגה-3, מאצות מיקרוסקופיות. זו תוכל להחליף חלק מן הדגים הקטנים במזון. חומצת השומן הזאת, המופקת מאצות, כבר משמשת כיום להעשרת מזון תינוקות, חלב ומיץ, ובחברת Advanced BioNutrition, בקולומביה שבמרילנד, בוחנים אותה כתוסף למזון דגים. באחרונה, הצליחו חוקרים באוסטרליה למצות DHA מצמחי יבשה. דוארטה סבור שהתחרות הקשה על אדמה חקלאית ומים מתוקים תגרום לכך שמגדלי הדגים יצטרכו, בסופו של דבר, להוציא מן התפריט את הסויה, את שמן התרנגולות ומוצרים יבשתיים אחרים, ולהאכיל את הלהקות שלהם בזואופלנקטון ובאצות, שקל מאוד לגדל. (אצות הן כבר כרבע משוויה של כל החקלאות הימית.)

על אף השיפורים שהוכנסו בגידול דגים בכלובים בים, פעילי סביבה וחוקרים באוניברסיטאות עדיין ממטירים אש צולבת על התעשייה. האקולוג הימי ג’רמי ג’קסון ממכון סקריפס לאוקיינוגרפיה אומר שהוא “מתנגד בזעם” לחקלאות ימית של דגים טורפים וחסילונים (שרימפס) – ובעצם, של כל דג שאנשים אוהבים לאכול בצורת סשימי. הוא טוען שפעילות זו היא “קטסטרופלית מבחינה אקולוגית” בגלל הלחץ שהיא מפעילה על דגת הבר, ודורש להגדירה כ”לא-חוקית”.

עדיפים על בקר

הטענה של ג’קסון, המושמעת גם מפי מבקרים אחרים, היא שסכנת הקריסה של אוכלוסיות הדגים המלקטים, שכבר נתונות לניצול יתר, גדולה מכדי להצדיק ייצור מזון מותרות שרוב העולם לעולם לא יזכה לטעום. עדיף לאכול את הסרדינים ואת האנשובי הצמחוניים במישרין במקום לגדל עליהם את טורפי-העל.

סימס מסכים שצריך לדוג נמוך יותר בשרשרת המזון, אבל אינו מסכים שצריך לאכול נמוך יותר. “בואו נהיה מציאותיים,” הוא אומר. “אני אוכל אנשובי על הפיצה שלי, אבל איני יכול לשכנע שום איש במשפחה שלי לאכול אנשובי. אם אפשר לקבל קילוגרם סושי מקילוגרם אנשובי, מדוע לא לתת לאנשים מה שהם רוצים לאכול?”

יש הדוחים אכילת דגים בכלל – מן הטבע או מכלובים – בטענה שכדור הארץ והאנושות יהיו בריאים יותר אם אנשים יאכלו יותר צמחים. אבל, בינתיים אין רואים נהירה המונית לצמחונות. רוב האנשים אוכלים יותר בשר, בייחוד עם ההתעשרות וההתמערבות הגוברות במדינות המתפתחות. ארגון הבריאות העולמי צופה עלייה של 25% בצריכת בשר עד 2050. גם אם הצריכה לנפש לא תעלה, שטחי המרעה והמספוא (לפי רמת התנובה הנוכחית) יצטרכו לגדול ב-50% עד 70% כדי לענות על הצרכים.

מציאות זו קוראת להשוואה שממעטים לעשות: גידול דגים לעומת גידול בקר. גידול דגים, אם ייעשה כהלכה, יוכל לספק את כמות החלבון הנחוצה לעולם תוך הרחבה מזערית של גידול בעלי חיים למאכל ביבשה וצמצום המחיר הסביבתי הכבד.

החקלאות היבשתית כבר שינתה 40% מפני כדור הארץ, ואחרי 10,000 שנה שעמדו לרשותה כדי לתקן את דרכיה, היא עדיין נגועה בבעיות קשות. בני בקר אוכלים כמויות עצומות של צמחים הגדלים בדישון כבד, ומשקי החזירים והעופות הם מזהמים ידועים. האזורים השוממים שמתחת לכלובי הדגים החופיים הם כאין וכאפס לעומת המרחבים השוממים שיצר נֶגֶר דשני החקלאות במפרץ מקסיקו, בים השחור ובמקומות רבים אחרים, ונזקם אינו מתקרב לזה של שגשוג האצות הרעילות שגרמו שפכי חוות החזירים למפרץ צ’ספיק.

מספר גדל והולך של מדענים מתחילים להשוות בין ההשפעות הסביבתיות של מערכות ייצור החלבון השונות, כדי שהחברה תוכל “למקד את האנרגיות שלה בפתרון יעיל של הבעיות הקשות ביותר”, כותב קנת מ’ ברוקס, יועץ עצמאי לסביבות ימיות בפורט טאונסנד, וושינגטון. לפי אומדנו של ברוקס, גידול פרות אנגוס מצריך אדמת מרעה משובחת בשטח הגדול פי 4,400 משטח קרקעית הים הנחוץ כדי לקבל משקל שווה של פילה סלמון אטלנטי מכלובים. יותר מזה, המערכת האקולוגית שמתחת לחוות סלמון יכולה להשתקם בפחות מעשר שנים, ואילו לאדמת מרעה יידרשו כמה מאות שנים לחזור ולגדל יער בוגר כמו זה שנכרת לצורך הקמת חוות בקר.

סיבה משכנעת עוד יותר לגידול החלבון שלנו בים היא צמצום השימוש במים מתוקים. לדברי דוארטה, מוצרי בשר מבעלי חיים הם 3.5% מייצור המזון בעולם, אבל הם צורכים 45% מן המים לחקלאות. הוא מדגיש, שעם העברת עיקר ייצור החלבון אל האוקיינוס “החקלאות היבשתית תוכל להתרחב בלי לעבור את הרמה הנוכחית של ניצול המים.”

גם האיסוף וההובלה של קמח סויה ושמן תרנגולות והאכלת הדגים צורכים אנרגיה ומזהמים את האוויר. חוות מרוחקות בלב ים צורכות יותר דלק ופולטות יותר זיהום אוויר, אבל, שני סוגי החוות, עדיפים מספינות דיג. הדרך היחידה כעת לרווחיות בחוות בלב ים היא לגדל דגים יקרים, אבל העלויות יכולות לרדת: כמה חוות ניסיוניות כבר מגדלות מולים באוקיינוס בעלויות תחרותיות.

הצטיינות סביבתית

אם יותר דגים בצלחת הם מענה לביקוש העולמי לחלבון, מדוע לא לדוג יותר דגים במישרין? כי אזורי דיג רבים כבר מנוצלים באופן מרבי, בשעה שאוכלוסיית העולם, וכן הביקוש לדגים לנפש, מזנקים. באמריקה הצפונית, למשל, רבים שומעים לעצת מומחי הבריאות לאכול דגים כדי להפחית את הסיכון להתקף לב ולשפר את תפקוד המוח.

מלבד זאת, ספינות דיג צורכות דלק ופולטות גזי חממה וחומרים מזהמים בכמויות עצומות. שיטות מקובלות של דיג ללא אבחנה, כמו רשתות ענק וגריפת קרקעית הים, למשל, קוטלות מיליוני בעלי חיים. מחקרים מראים, שלפחות מחצית מיצורי הים הנשלים כך מושלכים שוב לים כי הם קטנים מדי, או כי המכסה התמלאה, או כי לדייגים אין חפץ בהם. לעתים קרובות מדי, שלל לוואי זה מושלך מעבר לסיפון כשהוא כבר מת רובו. חקלאות ימית מונעת לגמרי את הבזבוז הזה: “המגדלים שולים רק את הדגים שבכלובים,” אומר סימס.

גאודי מאיר עניין נוסף: גידול דגים יעיל בהרבה מתפיסתם. דגים בכלובים ממירים מזון לבשר בנצילות גבוהה הרבה יותר מבני מינם בטבע. הדגים בטבע מוציאים אנרגיה בכמויות אדירות כשהם צדים את מזונם, מתחמקים מטורפים, מחפשים זיווג ומתרבים. לדגי הכלובים חיים קלים לעומתם, ורוב מזונם מנוצל לגדילה.

דגי הילו-טייל של קונה בְּלוּ ורוב דגי הסלמון הגדלים בכלובים נאספים כשהם בני שנה עד שלוש שנים, שליש מגילם של דגי הטונה הגדולים המבוקשים לסושי. גילם הצעיר גם אומר, שלדגי הכלובים יש פחות זמן לצבור כספית ומזהמים אחרים שבגללם דגי חרב ודגי טונה בוגרים עלולים להיות מסוכנים לבריאות.

דגי כלובים תופסים כבר 47% מן התצרוכת העולמית של תנובת הים, לעומת 9% ב-1980. מומחים צופים ששיעורם יעלה ל-62% מסך כל אספקת החלבון עד 2050. “אין ספק, שהחקלאות הימית היא דבר גדול, והיא אינה עומדת להיעלם. מי שמתנגדים לה פשוט אינם קולטים את זה,” אומר חוסה ויאלון, מנהל תכנית החקלאות הימית בקרן העולמית למען חיות הבר. לא נכון להסתכל על הבעיות שיוצרת החקלאות הימית בלי להשוות אותן לבעיות שיוצרות צורות אחרות של ייצור מזון. נכון, החקלאות הימית משנה את הטבע, ושום מידה של שיפור לא תחסל את כל הבעיות. אבל כל מערכות ייצור המזון גובות מחיר מן הסביבה, ודיג בר וגידול בקר, חזירים ועופות הם מן המערכות הגרועות ביותר.

כדי לעודד התנהגות אחראית בקרב המגדלים, ולהבחין בין חוות הדגים הנקיות ובין המזהמות הגדולות, הקימה הקרן העולמית למען חיות הבר, בשיתוף עם ארגונים אחרים, את המועצה לפיקוח על החקלאות הימית, שתפקידה לקבוע תקנים כלל-עולמיים לנהלים אחראיים ולהעסיק פקחים עצמאיים שיעניקו רישוי לחוות הפועלות על פי התקנים. המועצה סבורה שאפשר לחולל את השינוי הגדול באמצעות הנעת קמעונאי הדגים הגדולים בעולם, מאה עד מאתיים במספר, לקנות דגים מחוות מורשות בלבד, ולא מיצרנים קטנים ומפוקפקים המצויים בתחום באלפיהם.

מנהל החקלאות הימית ברשות לשימור משאבי האוקיינוס, ג’ורג’ ליאונרד, מסכים שבכוחה של תכנית רישוי כזאת לעודד חקלאים ימיים לנקוט נוהלֵי עבודה תקינים. כמו בכל תעשייה כלל-עולמית, הוא אומר, תמיד יהיו ספקים זולים וחסרי מצפון. קביעת תקנים תדרוש מן החקלאים האמריקנים להתנהג באחריות “בלי לגזול מהם את כושר התחרות”.

זה עניין חשוב. רק חמש מ-20 החוות הימיות הרחוקות מן החוף מצויות במים הטריטוריאליים של ארה”ב. גאודי סבור שיזמים נוספים יצטרפו לתעשיית חוות הדגים אם תכו­­ֹנֵן ארה”ב מערכת רישוי לתחומי המים הפדרליים שלה, מ-5 קילומטרים מהחוף ועד לגבול ה-370 קילומטרים. “שום משקיע לא ייכנס למפעל בארה”ב בלי חקיקה שתבטיח את זכויות החכירה שלו,” אומר גאודי. כל החוות האמריקניות מצויות ברצועת חמשת הקילומטרים הנשלטים בידי המדינות, ורק מדינות ספורות, כמו הוואי, מתירות זאת. קליפורניה טרם נתנה אישורים, על אף הערכת הממשלה שתעשייה בת-קיימא של גידול דגים רחוק מן החוף באחוז אחד משטח האוקיינוס השייך למדינה עשויה להניב הכנסה של עד מיליארד דולר לשנה.

מדיניות החלבון

כדי שתעשיית חוות הדגים תוכל לגדול באופן בר קיימא, נחוצים מדיניות הולמת ומגרש משחקים הוגן יותר. בארה”ב כרגע, סובסידיות דלק ממשלתיות נכבדות מעודדות פעילויות כמו הטלת רשתות ענק וגריפת קרקעית הים, אף שכבר ידוע שהן משמידות יצורי ים בהמוניהם וגורמות נזק עצום לקרקעית הים. סובסידיות לחוות יבשתיות שומרות על רווחיות נאה בגידול בקר, חזירים ועופות. שדולות חקלאיות חזקות ממשיכות לחסום ניסיונות להפחית, למשל, את נגר הדשנים עתירי החנקן לנהר המיסיסיפי. “כמעט אף לא אחת מתעשיות המזון המסורתיות האלה לא הועמדה לבחינה קפדנית כמו החקלאות הימית,” אומר ברוקס. הציבור מקבל את הסבת האדמה לצורכי האדם, אבל מתעקש שהאוקיינוסים צריכים להישאר פראיים, גם אם היעדר האיזון הזה הוא לאו דווקא התכנית הטובה ביותר להאכלת העולם.

תזוזות במדיניות ברמה הפדרלית והאזורית בארה”ב עשויות לפתוח בקרוב את המים הפדרליים לחקלאות ימית. בינואר 2009 הצביעה מועצת ניהול הדיג במפרץ מקסיקו בעד תכנית חסרת תקדים להתרת חקלאות ימית רחוקה מן החוף בתחום השיפוט שלה, בכפוף לאישור דרגים גבוהים יותר במנהל הלאומי האמריקני לאוקיינוסים ולאטמוספרה (NOAA). המִנהל יבחן את התכנית רק לאחר שיגבש את המדיניות הלאומית החדשה לגבי חקלאות ימית, המתייחסת לכל צורות התעשייה, ויכלול בוודאי הנחיות לפיתוח של מסגרת כלל-ארצית עקבית להסדרת הפעילויות המסחריות. “איננו רוצים שהמהפכה הכחולה תחזור על השגיאות של המהפכה הירוקה,” אומרת מנהלת NOAA ג’יין לובצ’נקו. “הדבר חשוב מכדי לשגות, ויש כל כך הרבה דרכים לשגות.”

בשל הביקוש העולה בהתמדה, החברה שלנו צריכה לקבל החלטות איך והיכן לייצר את החלבון הדרוש לה. “אחת ממטרותיי הייתה להביא אותנו למצב שבו, כשאנשים יבקשו ביטחון בזמינות המזון, הם לא יתכוונו רק לדגנים ולבקר אלא גם לחוות דגים ולחקלאות ימית,” אומרת לובצ’נקו. דוארטה מציע שנוריד קצת את הלחץ מן האדמה ונפנה אל הים, שם יש לנו אפשרות לכונן חקלאות ימית בדרך נכונה, כדי שלא נביט לאחור בעוד 40 שנה ונכה על חטא.

אשר לחלקו של ניל סימס במהפכת המזון הכחולה, הוא מחזר אחר חברות טכנולוגיה ומחפש שדרוגים. כלים כמו מנקי רשתות רובוטיים, מתקני הזנה אוטומטיים ומצלמות וידאו לווייניות לניטור בריאות הדגים והנזקים לכלובים יעזרו לקונה בְּלוּ לנהל את החוות שלה מרחוק. “לא רק כדי שנוכל לגדל יותר דגים באוקיינוס,” אומר סימס. “כדי שנוכל לגדל יותר דגים טוב יותר.”

__________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

בקיצור

צריכת הבשר בעולם עולה, אבל ייצורו דורש כמויות עצומות של אנרגיה ומים, וכרוך במזהמים. בד בבד, אזורי הדיג הטבעיים מידלדלים. חקלאות ימית אולי תוכל להיעשות למקור העיקרי לחלבון לבני אדם.

גידול דגים כבר מספק מחצית מתפוקת הדגה העולמית. רובו נעשה לאורך החופים וגורם לזיהום חמור.

כלובים גדולים המעוגנים בקרקעית הים במרחק רב מן החוף הם אפשרות נקייה יותר. חוות כאלה, לצד צורות חדשות נוספות של חקלאות ימית ושיפורים במפעלים הקרובים לחוף, יוכלו להרחיב את החקלאות הימית במידה ניכרת.

עדיין לא ברור אם הגישות האלה יכולות להיות בנות-קיימא ורווחיות לטווח ארוך.

איך זה עובד

חמש דרכים לגדל מזון בים

גידול דגי ים נעשה רובו במכלים על החוף או בכלובים במים בקרבת החוף, אבל הנטייה כיום היא לעגן כלובים במרחק רב יותר בלב ים. ניסיון אחד לפחות נעשה באב-טיפוס של כלוב נייד, שקוע במים באוקיינוס הפתוח ומתנייע בעזרת מדחפים. יזמים גם מגדלים אצות ורכיכות על כבלים על יד כלובים חופיים, ואפשר שהדבר ישמש גם לניקוי סביב טורבינות רוח בים.

כלובים באוקיינוס הפתוח

בעתיד, כלובים שקועים מונעים באמצעות מדחפים ינועו עם זרמי אוקיינוס ידועים, ויגיעו ליעדים רחוקים חודשים לאחר מכן, כשהדגים כבר בוגרים. המזון יאוחסן בתורן המרכזי, וההזנה תתבצע באמצעות מכונות.

כלובים מעוגנים בלב ים

דגים צעירים מוכנסים לכלוב נייח שגודלו כגודל אולם ספורט. ממלאים את התורן המרכזי במים, והכלוב שוקע עד שהדגים מגיעים לבגרות. ההזנה נעשית מסירה או מדוברה, דרך צינורות. הזרמים סוחפים את הפסולת. כדי לאסוף את הדגים ולנקות מעלים את הכלוב.

קולרֵי טורבינות

צדפות ואצות נצמדות בקלות לכבלים סינתטיים וגדלות באופן טבעי. אפשר ללפף כבלים כאלה סביב טורבינות בחוות רוח בים כדי להעלות את הרווחיות ולצמצם את התחרות על שטחים בים הפתוח.

כלובים על החוף

כל דגי הים לגידול בוקעים במכלים ביבשה. רבים מהם מועברים לכלובים בים כשהם מגיעים לגודל נאות, אבל יש כמה ניסיונות חדשים לגדלם עד איסופם במכלים ביבשה, שם קל יותר לבצע בקרה על מזהמים ועל מחלות, ואין בעיה של בריחת דגים מן הכלובים.

כלובים על יד החוף

כלובי רשת עבה קל באופן יחסי לעגן ולתחזק. מערכות הזנה אוטומטיות יכולות למזער בזבוז מזון, באמצעות חיישני אינפרה אדום המצויים על קרקעית הים שמכבים את המערכת כשהם מבחינים בטבליות מזון נופלות. אצות ורכיכות הניזונות בפסולת הדגים, שיוצבו במורד הזרם מן הכלוב, יצמצמו את הזיהום ויוסיפו להכנסות. אפשר למקם מתחת לכלובים גם מגשים של יצורים אוכלי פסולת, כמו קיפודי ים.

עוד בנושא

The State of World Fisheries and Aquaculture 2008. FAO, 2009.

Will the Oceans Help Feed Humanity? Carlos M. Duarte et al. in BioScience, Vol. 59, No. 11, pages 967-976; December 2009.

Sustainability and Global Seafood. Martin D. Smith et al. in Science, Vol. 327, pages784-786; February 12, 2010.

Will Farmed Fish Feed the World? An analysis from the Worldwatch Institute. www.worldwatch.org/node/5883

מצגת שקופיות של חוות דגים: ScientificAmerican.com/feb2011/simpson

Facebook