מחקר חדש בהובלת אוניברסיטת תל אביב חושף כיצד עטלפים משנים את דפוסי האקולוקציה שלהם ביציאה מהמערה ומתמרנים במיומנות מדהימה גם כשהם מוקפים בעשרות אלפים מחבריהם — בלי תאונות אוויר
איה גולדשטיין, עומר מזר ויוסי יובל בילו ערבים רבים ליד פתחי מערות עטלפים. ובכל זאת, בכל פעם שהם רואים אלפי עטלפים מגיחים החוצה אל הלילה, בצפיפות כה גבוהה שהם כמעט נראים כנוזל זורם – הם נדהמים מחדש. אך עד לא מזמן, מה שבאמת הפתיע אותם היה דווקא מה שלא ראו.
"העטלפים לא מתנגשים זה בזה", מסבירה גולדשטיין מהמכון ע"ש מקס פלנק להתנהגות בעלי חיים. "גם כשמדובר במאות אלפי עטלפים שעפים כולם מפתח צר במיוחד."
התעלומה כיצד עטלפים אינם מתרסקים זה אל זה בכל ערב כשהם עוזבים את המערה לחיפוש מזון, מעסיקה מדענים שנים. עטלפים רבים מנווטים בעיקר באמצעות אקולוקציה – כלומר, הם משדרים קריאות ושומעים את ההדים החוזרים מהסביבה, מה שמאפשר להם ל'ראות' מה יש סביבם.
אבל כאשר עטלפים רבים עושים זאת יחד – כמו ביציאה מסונכרנת של מושבה שלמה – הקריאות עלולות להפריע זו לזו ולחסום מידע חיוני. תופעה זו מכונה "שיבוש" (jamming), וההנחה הייתה שהדבר יגרום להתנגשויות.
ולמרות זאת, תאונות אוויר מחוץ למערות נדירות כל כך, ש**"אתה כמעט מתרגש כשאתה עד לאחת כזו"**, אומרת גולדשטיין.
לצלול אל תוך מערת העטלפים
לראשונה, צוות חוקרים שכלל מדענים מאוניברסיטת תל אביב אסף נתונים מעטלפים בטבע, ממש בעת יציאתם מן המערה עם רדת החשיכה. החוקרים שילבו טכנולוגיית מעקב ברזולוציה גבוהה שפותחה ע"י פרופ' רן נתן ופרופ' סיון טולדו, הקלטות אולטרה-סוניות, ומודלים חישוביים סנסומוטוריים – כל אלה אפשרו להם להיכנס לעולמם החושי של העטלפים ברגעי היציאה.
המחקר פורסם בכתב העת המדעי PNAS (Proceedings of the National Academy of Sciences).
המחקר התמקד בעטלפי זנב עכבר (Greater mouse-tailed bats) בעמק החולה, ונערך במשך שנתיים. במהלך התקופה, תויגו עשרות עטלפים במכשירי מעקב קלים שהקליטו את מיקומם בכל שנייה. חלק מהתגים כללו גם מיקרופונים זעירים שתיעדו את הנעשה מהזווית האישית של העטלף.
החוקרים לא הצליחו להקליט את הרגע המדויק של היציאה מהמערה (הנקודה הצפופה ביותר), ולכן השלימו את הנתונים באמצעות מודל חישובי שפותח ע"י עומר מזר, אשר מדמה את תהליך ההמראה ההמונית.
המחשב שילב את נתוני המעקב והקול מהעטלפים ליצירת סימולציה מלאה – החל מהיציאה מהמערה ועד לטיסה של כשני קילומטרים. "הסימולציה מאפשרת לנו לבדוק את ההנחות שלנו על הדרך שבה עטלפים פותרים את האתגר המסובך הזה", מסביר מזר.
חמקו ממלכודת קולית
התמונה שהתגלתה הייתה יוצאת דופן. כאשר העטלפים יוצאים מהמערה, הם חווים רעש אדיר – כ־94% מקריאות האקולוקציה משתבשות.
ובכל זאת, תוך חמש שניות בלבד מהיציאה, העטלפים מפחיתים משמעותית את השיבוש. הם מבצעים שתי התאמות התנהגותיות:
הם מתפזרים במהירות מן הליבה הצפופה תוך שימור מבנה קבוצתי.
הם מקצרים ומחלישים את הקריאות ומשדרים בתדר גבוה יותר.
אבל מדוע דווקא תדר גבוה יותר? האם לא צפוי שדווקא תדרים נוספים יחריפו את בעיית השיבוש?
מזר מסביר:
"נניח שאתה עטלף שעף במרחב צפוף – הדבר הכי חשוב הוא לדעת מה עושה העטלף שמולך. לכן, אתה צריך קריאה שתתמקד דווקא בו ותספק מידע כמה שיותר מדויק. אתה אולי תפספס פרטים אחרים – אבל זה לא משנה, כל עוד תמנע התנגשות."
כלומר, עטלפים משנים את אופן האקולוקציה שלהם כך שתתאים למצבים צפופים – ומתרכזים רק במה שקרוב אליהם.
המחקר בשטח עשה את ההבדל
לדברי החוקרים, רק בזכות תצפיות בטבע ניתן היה לגלות את ההתנהגות הזו. "המודלים והתיאוריות הקודמות נתנו לנו אפשרות לדמיין", אומרת גולדשטיין. "אבל רק כשאנחנו ניגשים לבחון התנהגות ממשית בזמן אמת – נוכל להבין באמת מה האתגר ואיך בעלי החיים מתמודדים איתו."
עוד בנושא באתר הידען:
