ההיסטוריה של העתיד

ספריו של אייזיק אסימוב חושפים מערכות יחסים מורכבות בין בני-אדם, מדע וטכנולוגיה

אייזיק אסימוב נחשב לאחד משלושת ענקי סופרי המדע הבדיוני, יחד עם ארתור סי. קלארק ורוברט היינלין. הסיפורים שכתב זכו לפרסים ולתארי כבוד, וסדרות הספרים שלו נחשבות עד היום לקלאסיקות וזוכות לאזכורים ולחיקויים אין ספור. התקופה בה כתב, משנות הארבעים של המאה העשרים ועד שנות התשעים, נחשבת לתור הזהב של ז’אנר המדע הבדיוני. אסימוב נחשב לאחד הסופרים הפורים ביותר בהיסטוריה: באמתחתו לא פחות מחמש מאות ספרים. סביר להניח שהיה מוסיף עוד כמה וכמה ספרים לרשימה הארוכה הזו, אלמלא מותו בשנת 1992 ממחלת האיידס, בנסיבות שאודותיהן ארחיב בהמשך.

אסימוב נולד ברוסיה ב- 1920 ליהודה ורחל אסימוב. אסימוב היה יהודי, דיבר יידיש שוטפת והיה אתאיסט מושבע. כשהיה ילד קטן היגרו הוריו לארצות הברית ופתחו שורה של חנויות לממתקים בניו-יורק. בחנויות אלו היה מקובל למכור גם מגזינים זולים, ושם התוודע אייזיק לראשונה לסיפורי המדע הבדיוני.

הקריירה הספרותית של אסימוב הייתה הצלחה מסחררת כבר מתחילתה. הסיפור הראשון והשני שהגיש לפרסום במגזין מדע בדיוני נדחו על ידי העורך, אבל השלישי התקבל בהיותו בן 19 בלבד. בשנת 1968 כתב את הסיפור “שקיעה”, שזכה בתואר “סיפור המדע הבדיוני הקצר הטוב ביותר בכל הזמנים”, כבוד שהעניקו לאסימוב עמיתיו בכנס סופרי המדע הבדיוני של ארצות הברית.

לילה ללא כוכבים: כוכב הלכת לאגאש

‘שקיעה’ (Nightfall), מספר את סיפורם של תושבי כוכב הלכת לאגאש. כוכב הלכת נמצא במערכת מורכבת של כוכבים, ולכן יש לו שש שמשות. כתוצאה מכך הלילה לא יורד על לאגאש: ישנה לפחות שמש אחת בשמיים בכל זמן נתון ובכל נקודה על פני הכדור.

מנקודת מוצא זו יוצא אסימוב למסע שחוקר את ההשלכות שיש למצב מוזר זה על החברה האנושית. אסימוב כתב, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת, ‘מדע בדיוני חברתי’- הוא התעניין תמיד באופן שבו בני האדם מגיבים להתפתחויות טכנולוגיות ובקונפליקטים שעולים מהן. להוציא את ספריו המוקדמים, ברובם המכריע של ספריו אין ולו חייזר אחד.

מכיוון שאין לילה על לאגאש, אין תושביו מודעים לכך שישנם עוד כוכבים בשמיים מסביבם. מדע האסטרונומיה מנוון ולא מפותח והפיזיקה, “מלכת המדעים”, היא מדע זניח יחסית בלאגאש. כתוצאה מכך אף לא נתגלו שם חוקי טבע בסיסיים, כמו כוח המשיכה האוניברסלי וחוקי ניוטון, באותה מהירות שבה נתגלו בכדור הארץ.

נקודת מוצא זו שבחר המחבר מעניינת במיוחד מכיוון שאסימוב, שאהב מאוד היסטוריה, מדגים עד כמה חשובה היתה האסטרונומיה להתפתחותו של המדע בכדור הארץ. מושגי הזמן שלנו קשורים באופן הדוק לתנועת גרמי השמיים, ואלמלא האסטרונומיה, ייתכן מאד שהמדע והטכנולוגיה היו נחשלים.

המדענים בסיפור “שקיעה” מגלים שתי תגליות מפתיעות כמעט בו זמנית. הראשונה מראה, שמדי אלפיים שנה מתרחש ליקוי חמה נדיר שבמסגרתו מוסתרות כל שש השמשות מאחורי הירח (הבלתי ידוע, עד כה) של לאגאש, וכוכב הלכת צולל לתוך לילה חשוך שנמשך כשתים עשרה שעות. התגלית השנייה מראה שמדי אלפיים שנה מתרחש אירוע קטסטרופלי על לאגאש שגורם למחיקה כמעט טוטלית של הציוויליזציה. האסונות הללו מתרחשים באופן מחזורי וקבוע, כפי שמעידים שרידיה של עיר עתיקה שמראים שבמשך עשרות אלפי שנים היא נהרסה ונבנתה מחדש כל אלפיים שנה.

עד מהרה מגלה פסיכולוג את הקשר שבין שתי התגליות הללו, והוא מבין שמי שאחראי ל”אסון הטבע” המסתורי הזה הוא למעשה בני לאגאש עצמם. החשכה אינה מצב טבעי על לאגאש, ואין אחד שמסוגל לסבול חושך מוחלט ליותר מכמה דקות רצופות. כשהלילה יורד בפתאומיות כזו על הכוכב כולו נתקפים התושבים ההיסטריים בשיגעון, שורפים מכל הבא ליד רק כדי לגרש את החושך והתרבות האנושית כולה עולה בלהבות.

המדענים, שמבינים שאינם יכולים למנוע את רוע הגזירה, מנסים לשמר את הידע שנצבר במחזור התרבות הנוכחי כדי להעבירו לאנשי המחזור הבא ובכך, אולי, לשבור את שרשרת ההרס האכזרית הזו. מי שמפריעים להם הם חברי קבוצה דתית שהספרים העתיקים שלהם מנבאים את בואו של סוף העולם בכל אלפיים שנה. מי שכתבו את ספרי הנבואה הם היחידים שהצליחו לשמור על שפיותם במהלך האפלה הארוכה: הילדים, השוטים והשיכורים. כל שאר הספרים והכתובים אוכלו בתבערת הטירוף.

קבוצה דתית זו מבטאת מוטיב חוזר בספריו של אסימוב והוא הסלידה מהדת. אסימוב, באופן אישי, לא שנא את הדת או את הדתיים, אבל לא האמין באלוהים ובגמול שאמונה זו תיתן למאמינים בעולם הבא. “איפה ישנו גן העדן שבו ניתן לכתוב, לחקור, לקיים שיחות מעניינות, לחקור תופעות מדעיות מעניינות?” שאל אסימוב, והשיב לעצמו – “עדיין לא שמעתי על גן עדן שכזה.”

המדע, אם כן, ולא הדת, הוא המפתח להצלחה ולהישרדותו של המין האנושי בעתיד כנגד כל הקשיים והבעיות שבני האדם עלולים להיתקל בהם. אנשי הכת הדתית בלאגאש, שיודעים שהאסון הולך ומתקרב לא מוכנים לסייע למדענים ואפילו מתנגדים להם מתוך פרשנות קנאית של כתבי הקודש, שלפיה האסון הוא צו אלוהי ואסור להתנגד לו.

כאילו כדי להמחיש את תפישתו של אסימוב, מספר לנו ה-BBC על מהומות שהתרחשו בניגריה בזמן ליקוי חמה בשנת 2001. תושביה של העיירה מיידוגורי הם מוסלמים אדוקים, וכשהשמש החלה להיעלם יום אחד בזמן ליקוי החמה, הכריזו המטיפים במסגדים שמדובר בעונש אלוהי על החטאים והכפירה של תושביה הנוצרים של העיירה. ההמון המשולהב והמוטרף מפחד שמא אלוהים לא יחזיר את השמש לשמיים, שרף כנסיות, הרס מקומות בילוי וכיוצא בזה.

פסיכו-היסטוריה ועתיד האנושות

הסיפור ‘שקיעה’ היה נקודת מפנה בקריירה של אסימוב, והציב אותו בשורה הראשונה של סופרי המדע הבדיוני. המעריצים התווכחו ביניהם מי סופר טוב יותר: אסימוב, או ארתור סי. קלארק שחתום על קלאסיקות כמו “אודיסאה בחלל 2001”. מחלוקת זו יושבה סופית כשאסימוב וקלארק החליטו, בזמן נסיעה במונית בפארק אבניו שבניו-יורק, על הסידור הבא: אסימוב יצהיר תמיד שקלארק הוא סופר המדע הבדיוני הטוב ביותר בעולם, וקלארק יאמר תמיד שאסימוב הוא הסופר הטוב ביותר בעולם. ההסכם הזה זכה לשם “הסכם אבניו-פארק של אסימוב-קלארק”. קלארק הקדיש את אחד מספריו לאסימוב, וכך כתב: “הסופר השני הטוב בעולם מקדיש ספר זה לסופר השני הטוב בעולם.”

כבוד נוסף נפל בחלקו של אסימוב כשסדרת ספרים שכתב, סדרת “המוסד”, זכתה בפרס “סדרת המדע הבדיוני הטובה ביותר בכל הזמנים” בשנת 1965 (ובכך עקפה את ‘שר הטבעות’ של טולקין).

סדרת “המוסד” (Foundation) עוקבת אחרי ההיסטוריה האנושית במשך כעשרים אלף שנים, כשהאנושות כבר התפשטה לכל מרחבי הגלקסיה ואוכלוסייתה מונה טריליונים רבים.

בסדרה מודגש הרעיון שבני האדם הם יצורים בלתי צפויים שלא ניתן לחזות את פעולתם מראש, אבל ייתכן שהתנהגותם של מיליארדי בני אדם דווקא כן ניתנת לחיזוי. באמצעות שימוש בכלים מתמטיים, סטטיסטיים וניתוח פסיכולוגי של האדם הממוצע, ניתן לצפות את תגובתן של מסות גדולות של אנשים. אסימוב מכנה את המדע החדש הזה “פסיכוהיסטוריה”, והוא מעניק לדמות הראשית של הסדרה – הפסיכוהיסטוריון הארי סלדון – את היכולת לחזות את עתיד האנושות עשרות אלפי שנים קדימה ובעקבות זאת גם את היכולת לתמרן את ההיסטוריה העתידית של האנושות לכיוונים שרצויים לו. סלדון נעזר בשליטה זו כדי להסיט את האנושות מאסון מתקרב: הוא יוזם את הקמתו של ארגון מדעי (“המוסד”) שמטרתו לאסוף ולשמר את כלל הידע האנושי, כדי לאפשר את פריחתה של התרבות הגלקטית לאורך אלפי השנים הבאות.

אסימוב נשען כאן על רעיון מדעי מוכר: התרמודינמיקה הסטטיסטית, ענף בפיזיקה שעוסק בניתוח התנהגותם של כמויות גדולות של אטומים וחלקיקים אחרים. כמו בפסיכוהיסטוריה, נקודת המוצא של התרמודינמיקה הסטטיסטית היא שאין דרך מעשית לעקוב אחר מסלול תנועתו של אטום בודד, אבל מהיכרות של החוקים הבסיסיים ששולטים בהתנהגותו של האטום הבודד, והכלה שלהם על מיליארדי אטומים ניתן בהחלט לחזות איך יתנהג החומר במצבים מסוימים. אם נחמם גז בתוך בלון, לדוגמה, אין לנו שום סיכוי לדעת כמה מהר ינוע כל אטום ואטום של הגז. אבל בתור קבוצה, ניתן להעריך בדיוק רב מה תהיה התפלגות המהירות בין האטומים – דהיינו, כמה אטומים ינועו מהר וכמה ינועו לאט. מתוך ידע זה, אפשר לחשב מה יהיה הלחץ שיפעיל הגז על דפנות הבלון, למשל, או מה תהיה הטמפרטורה שלו.

הפסיכוהיסטוריה, אם כן, מפעילה עקרונות אלה על אנשים במקום אטומים ולפיכך מאפשרת לחזות את העתיד. אנשים הם, כמובן, קצת יותר מורכבים מאטומים (חלקם, לפחות…) ולכן קשה יותר לדעת את כל החוקים הבסיסיים ששולטים על התנהגותנו. אסימוב מודע לקושי הזה והוא פותר אותו כך שסיפור העלילה מתרחש בעתיד הרחוק מאוד, וגם מציין שניתוח התנהגותם של בני אדם תקף רק כשהאוכלוסייה מונה טריליונים רבים של פרטים, ולא מיליארדים כמו על כדור הארץ כיום.

רעיון הפסיכוהיסטוריה מאפשר לאסימוב לעסוק בחומרים שהוא אוהב, דהיינו – מדע בדיוני חברתי. בסיפורי המוסד קיימות דילמות מרתקות שבמרכזן השאלה האם האדם הוא אדון אמיתי לגורלו, או שהכל קבוע מראש. הדמויות בסדרה מתלבטות בשאלה האם בכלל יש טעם בפעולות שהן עושות, או שהן רק בובות מתוכנתות שנשלטות על ידי הארי סלדון והפסיכוהיסטוריה שלו.

מבחינה זו ממשיך אסימוב את הוויכוח התיאולוגי עתיק היומין לגבי מידת חופש הפעולה שנותן אלוהים לאדם: אם אלוהים הוא כל יכול ומסוגל לקבוע את העתיד, האם לאדם יש בכלל עצמאות כלשהי? במילים אחרות, אם אנחנו חוטאים – האם אנחנו אשמים באמת, או שאלוהים קבע מראש שאנחנו נחטא ולכן אין טעם בכלל לנסות ולשמור מצוות. הפיזיקאי סטיבן הוקינג העיר בעניין זה פעם שמניסיונו, גם האנשים שמאמינים בכל לבם שהגורל ידוע וקבוע מראש – עדיין מסתכלים ימינה ושמאלה כשהם חוצים את הכביש.

ברכה או קללה בספרי “הרובוטים”

סדרת ספרים חשובה נוספת שכתב אסימוב היא סדרת “הרובוטים”. זו סדרה נפרדת ועצמאית של ספרים וסיפורים שאסימוב החל לכתוב עוד בשנות הארבעים, ללא קשר לסדרת המוסד. בשנות השמונים הצליח אסימוב לחבר בצורה גאונית את סדרת “הרובוטים” עם סדרת “המוסד”. שלושת הספרים האחרונים שכתב בסדרת “המוסד” משלבים את שתי הסדרות לעלילה אחת קוהרנטית והגיונית, ויוצרים יקום והיסטוריה עתידית מרתקים.

סדרת הרובוטים היא לטעמי המקום שבו הצליח אסימוב להותיר את חותמו באופן הברור ביותר על העולם הטכנולוגי של ימינו. היה זה אסימוב שטבע את המילה “רובוטיקה” שבה אנחנו משתמשים עד היום – הוא שאל כאן מהשפה הצ’כית את המילה “רובוטובאט” שמשמעותה “עבודה כפויה” (את המילה “רובוט” טבע המחזאי קארל צ’אפק במחזה שהוצג בינואר 1921 בפראג, כשנה לאחר הולדתו של אסימוב. אסימוב השתמש במילה “רובוטיקה” בסיפור הקצר Runaround, “סחור סחור”, שפורסם במרץ 1942).

עוד לפני אסימוב הופיעו בספרות מכונות כמו-אנושיות אבל תמיד בהקשר שלילי, כדוגמת פרנקנשטיין או הגולם מפראג. אסימוב היה הראשון שהעניק לרובוטים אופי חיובי, כשהוא מראה כיצד הם יכולים לסייע לאנושות, וסילק מהם את ההקשרים המפחידים והשליליים באמצעות המצאה ספרותית חשובה נוספת- “שלושת חוקי הרובוטיקה”. ואלה הם שלושת החוקים:

• רובוט לא יפגע באדם, או יניח לו להיפגע.
• רובוט יציית תמיד לפקודותיו של האדם, אלא אם פקודות אלה סותרות את החוק הקודם.
• הרובוט יגן על עצמו, אלא אם כן הגנה זו עומדת בסתירה לשני החוקים הקודמים.

שלושת החוקים הללו הם הבסיס לכל הסדרה, שבה נבחנות כל ההשלכות האפשריות של החוקים הללו על התנהגות הרובוטים והאינטרקציה שלהם עם בני אדם. אסימוב שובר את החוקים, עוקף אותם, משנה אותם, גורע מהם ומוסיף עליהם בעשרות ואריאציות שונות. חשוב לציין שאסימוב לא מנסה להסביר איך עובדים הרובוטים או מה הטכנולוגיה שמפעילה אותם או איך מומשו שלושת החוקים בתוך מוחותיהם. כל מטרתו היא לספק לנו הצצה לבעיות המוסריות והחברתיות שעלולות לצוץ בעתיד כתוצאה מהתקדמות הטכנולוגיה ולשאול: מה מבדיל אדם מרובוט? מתי חשוב יותר שרובוט יגן על עצמו מאשר על האדם? מהן ההשלכות של ויתור על חלק מהחוקים ואיך, למרות החוקים הקשיחים והבלתי מתפשרים, יכולים בני אדם בכל זאת להשתמש ברובוטים כדי לפגוע אחד בשני?

לפרק (הסיפור) הראשון מתוך הספר: אני, רובוט

המסקנה הסופית של אסימוב, אותה הוא מביא לידי ביטוי בספרים האחרונים של סדרות “המוסד” ו”הרובוטים”, עשויה להפתיע את הקוראים. כפי שציין אריה סתר במאמרו “המחשב והמוח על-פי אסימוב” (וראו: לקריאה נוספת), נדמה שהסופר שינה לאורך השנים את גישתו העקרונית כלפי הפוטנציאל הטמון במחשבים. אם בתחילה עולה שרובוטים ומחשבים יכולים להחליף את בני האדם, לתפוס את מקומם בביצוע משימות מסובכות ומורכבות ובאופן כללי יגיעו לרמת אינטליגנציה שוות ערך (או אפילו עולה על) המוח האנושי – בספרים האחרונים דעתו נעשית/הופכת לפסימית.

נזכיר שאסימוב החל לכתוב בשנות הארבעים, כשמחשבים היו נדירים מאוד. ככל שמחשבים הפכו יותר ויותר נפוצים החל אסימוב גם להבין טוב יותר את מגבלותיהם: חוסר גמישות, היעדר אינטואיציה והיעדר כוח היצירה. ייתכן ששינוי גישה זה גרם לכך שבספרים המאוחרים יותר מגיעים הרובוטים של אסימוב למסקנה שעצם נוכחותם בין בני האדם עשויה לסכן את האנושות. שני רובוטים בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד, גיסקארד ודאניל, מבינים שהשילוב של שלושת החוקים יחד עם העדר הגמישות והמעוף של הרובוט, חונקים את בני האדם. על פי החוקים, מחויבים הרובוטים למנוע מבני אדם להיכנס למצבים מסוכנים, אבל חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי הוא ההליכה אל הלא נודע, אל הגילוי, אל האופק הלא ברור ולעתים מסוכן. אם הרובוטים לא יתנו לבני האדם את האפשרות ליטול סיכונים, תגווע האנושות ותיעלם. הרובוטים מחליטים שטובת האנושות עדיפה על טובת האדם הבודד, ונעלמים לתמיד.

הסדרות “שקיעה”, “המוסד” ו”הרובוטים” מייצגות את האופן שבו אסימוב פונה מהטכנולוגיה והלאה ושם את האדם במרכזם של סיפוריו תוך שהוא חוקר את ההשפעות ההדדיות שבין האדם והמכונה. שילוב מסקרן זה של מדע-בדיוני והומניזם, הוא – אולי – סוד גדולתו של הסופר.

אסימוב האיש: מדע, חינוך וכתיבה

אישיותו של אסימוב היתה מרתקת. פרט לספרות המדע הבדיוני שבה הצטיין, כתב עשרות ספרים ומאות מאמרים על מדע פופולרי וטכנולוגיה. הוא ראה בחינוך הציבור למדע שליחות אישית. אם המדע יוצג לילדים בצורה לא טובה, אמר אסימוב, הילדים עלולים לפתח שנאה ופחד ממנו – וזה מצב גרוע יותר מאשר אם לא הצגנו את המדע לילדים בכלל.

הוא כתב גם על היסטוריה, נושאים חברתיים, שמירה על איכות הסביבה, בזבוז המשאבים המתכלים של כדור הארץ ואפילו ספרי בדיחות. השטף הבלתי ייאמן של כתיבה בכל תחום ובכל נושא, הביא את הסופר קורט וונגוט לשאול את אסימוב “איך זה מרגיש לדעת הכל?” אסימוב השיב שהוא רק יודע מה מרגיש זה שאומרים עליו שהוא יודע הכל: “אי נוחות”. צניעותו באה לידי ביטוי באנקדוטה טיפוסית: אסימוב כתב עבור מגזין ילדים, ובאחד הימים קיבל תשלום שהיה גבוה בכמה עשרות דולרים מהתשלום המקובל. הוא שלח מיד מכתב אל ההוצאה לאור, וביקש לוודא שלא נעשתה טעות ושהתשלום הגבוה (יחסית) שקיבל לא נעשה על חשבונם של הכותבים האחרים.

אסימוב היה קלסטרופיל, כלומר אהב מקומות סגורים וקטנים. בביוגרפיה שלו סיפר שהפנטזיה שלו בתור ילד היתה לנעול את עצמו בתוך דוכן עיתונים קטן וצפוף, ולקרוא מגזינים של מדע בדיוני. אסימוב גם שנא לטוס: פרט לפעמים בודדות בחייו נמנע מלעלות על מטוס. בזמן שהגיבורים בספריו חוצים גלקסיות וטסים בחלליות מהירות, אסימוב עצמו העדיף תמיד להפליג בספינות טיולים. אהבת המקומות הסגורים והפחד מטיסה חילחלו גם אל הספרים: בסדרת “הרובוטים” מתאר אסימוב את האנושות חיה בעתיד בערים סגורות וצפופות, “מערות הפלדה” כפי שהוא מכנה אותן – ללא ספק, הסביבה שהיה מרגיש בה בנוח: ואילו הגיבור בספרי הרובוטים, אלייה ביילי, סולד מטיסה אף הוא.

אייזיק אסימוב הלך לעולמו בשנת 1992. רק עשר שנים מאוחר יותר גילתה אישתו לעולם את סיבת המוות – איידס. אסימוב קיבל עירוי דם שהכיל את הנגיף במהלך ניתוח מעקפים שעבר כמה שנים קודם לכן. הוא רצה לצאת בהצהרה פומבית על המחלה, אבל רופאיו שיכנעו אותו להסתיר אותה כדי שמשפחתו לא תסבול מסטיגמות ומנידוי חברתי.

מבקרים רבים האשימו את אסימוב שהוא נטול סגנון ספרותי: שהכתיבה שלו יבשה ועובדתית, שהדיאלוגים לוקים בחסר ושהדמויות אינן מפותחות דיין. אסימוב עצמו, וכמה מבקרי ספרות אחרים, ציינו דווקא את ההיפך – ש’היעדר הסגנון’ הוא למעשה הסגנון, ושהפשטות היא כלי שבו נעזר הסופר כדי להעביר לקורא רעיונותיו. כך או כך, ברור שלאסימוב היתה השפעה אדירה על התפתחות המדע הבדיוני, ובמשך שנים רבות היו פניו, בעלי פאות הלחיים הארוכות והמשקפיים עבי המסגרת, לפנים המזוהים ביותר עם הז’אנר הזה.

הוא הרבה לתת עצות לסופרים מתחילים והיווה השראה להמוני כותבים בעולם כולו. אסימוב האמין במקצועיות חסרת פשרות גם בכתיבה, כמו בכל מקצוע אחר: הוא הדגיש את הצורך בהכרת חוקי התחביר והדקדוק, באוצר מילים רחב ידיים ובכוח התמדה. “ואם זה לא ילך”, כתב אסימוב, “ואתה לא מצליח להיות סופר מדע בדיוני משובח – תמיד תוכל להסתפק במקצועות נחותים יותר כמו מנתח, שופט בית המשפט העליון, או נשיא המדינה.”

רן לוי הוא מהנדס אלקטרוניקה וסופר. ספרו הראשון, ‘פרפטום מובילה – על פיזיקה, שרלטנים ומכונות נצח’ יצא לאור ב-2007 בהוצאת ‘ספריית מעריב’. מגיש את ‘עושים היסטוריה!’, תכנית רדיו ברשת על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה

לקריאה נוספת

• “המחשב והמוח על פי אסימוב“, אריה סתר, 23 לאוקטובר 2002 באתר “הידען”.
• “עתיד האנושות” – הרצאה מאת אייזיק אסימוב.
• אייזיק אסימוב, שקיעה (סיפור קצר): “מבחר הסיפורת הבדיונית”, תרגום: עמנואל לוטם, הוצאת עם עובד 1981.
• אייזיק אסימוב, סדרת ‘המוסד’, תרגום: עמוס גפן, הוצאת מודן, 1995.
• אייזיק אסימוב, סדרת ‘הרובוטים’, תרגום: עמנואל לוטם, הוצאת כתר, 1983/1985.

הכתבה פורסמה בכתב העת גליליאו, גיליון 124, דצמבר 2008.

לתמונה ולרשיון שלה