במארס השנה נפטר סיר ארתור סי. קלארק, מגדולי סופרי המדע הבדיוני. בכתבה זו נסקור את עולמו של קלארק, ובמיוחד את יצירת המופת הידועה שלו- “2001: אודיסיאה בחלל.”
בשנת 1964 נפגשו שני ענקים, והחליטו ליצור יחדיו סרט וספר. הענק הראשון הגיע מעולם הקולנוע, ושמו היה סטנלי קובריק- הבמאי המצליח מאחורי ‘התפוז המכני’ המפורסם. הענק השני היה ארתור סי. קלארק, מי שנחשב היום לאחד מגדולי סופרי המד”ב.
קובריק ביקש ליצור סרט מדע בידיוני משובח, וחבר הציע לו ליצור קשר עם קלארק, כבר אז סופר מפורסם. קלארק, בריטי במקור, התגורר בסרי-לנקה- עובדה שגרמה לקובריק להאמין שקלארק הוא מתבודד וקצת פסיכי, אבל לא מנעה ממנו (ואולי אפילו עודדה אותו, מי יודע) לפנות אל הסופר ולהציע לו לעבוד יחדיו על הסרט.
בסיפור מגלים אסטרונאוטים מונולית, גוש חלק של אבן שחורה שהוצב על אדמת הירח על ידי תרבות מתקדמת מאוד בתור ‘אזעקה’ שתתריע כשהתרבות האנושית תהיה מתקדמת דייה כדי לאפשר מסע בן כוכבי. בגרסת הסרט הסיפור ממשיך עם מסע של חללית מחקר אל צדק שמטרתה לגלות את היעד אליו משדר המונולית (בגרסת הספר הם נוסעים לשבתאי). המסע משתבש כשמחשב החללית מאבד את שפיותו ומנסה לחסל את אנשי הצוות, ומסתיים כשגיבור הסרט, האסטרונאוט דייב באומן, עובר דרך ‘שער בין כוכבי’ ומתוודע לציוויליזציה המתקדמת.
בסרט, הסצינה של חשיפת המונולית מתרחשת בחפירה בתוך מכתש טיכו, מכתש בולט וצעיר על פני הירח. האולפן שבו צולם הסרט נבחר במיוחד מכיוון שהיה האולפן היחיד הגדול מספיק בכדי להכיל את הסט לסצינה הזו. זה לא היה האתגר היחיד מבחינת האפקטים המיוחדים שבסרט, וההקפדה של קובריק על הפרטים הקטנים גרמו לצילומים להתארך בלמעלה משנה לאחר המועד המתוכנן, ועלותו צמחה בכמעט כפליים.
קובריק, בהשפעתו של קלארק ובניגוד למגמה המקובלת בהוליווד, ניסה לשמור על ריאליזם מקסימלי בסרט. כל הסצינות הממוקמות בחלל הריק הן אילמות לחלוטין, ומי שראה את הסרט לא יוכל לשכוח את הייצוג המרתק של כוח המשיכה המלאכותי בתוך החללית, שנוצר בעקבות הסיבוב של גוף החללית סביב עצמה, סיבוב שיוצר כוח צנטריפטלי שדוחף כלפי חוץ את האסטרונאוטים שעומדים על דפנות החללית. קלארק וקובריק נעזרו בתכנון הסצינה הזו ביועצים נכבדים ביותר: ניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, והקוסמונאוט אלכסי ליאונוב, מי שביצע את הליכת החלל הראשונה בהיסטוריה.
אך טעויות קטנות הן, כמובן, בלתי נמנעות. כשדייב באומן מבין שהאוויר נשאב החוצה מתוך החללית, הוא לוקח אוויר לריאותיו כדי להתכונן לואקום המתקרב. לידיעת מי מהקוראים שייתקל במצב הזה בעתיד, הייתי ממליץ: אל תנסו את זה בבית. נאס”א מנחה את האסטרונאוטים שלה דווקא לרוקן את ריאותיהם מאוויר, כדי להמנע מהתפשטות הגז בתוך הגוף וקריעת הריאות. קלארק טען, מאוחר יותר, שלו היה על הסט באותו יום צילומים, היה מתקן את הטעות הקטנה הזו בו במקום.
2001: מה שהסרט חזה ומה התקיים במציאות
קלארק היה ידוע תמיד כסופר של מדע בדיוני ‘קשה’, כזה שהמדע והריאליזם תפסו מקום משמעותי בסיפוריו. אבל דווקא אודיסיאה בחלל, ומאוחר יותר גם הספר ‘מפגש עם ראמה’, מדגישים סתירה מסוימת באישיותו של קלארק. מוטיב חשוב מאוד ביצירותיו הוא הרעיון שישנה ישות או תרבות מתקדמת ביותר, שעוקבת אחר התקדמות האנושות ומסייעת לה מדי פעם. הישות הזו היא לא ‘אלוהים’ במובן הדתי של המילה, אבל בתכונותיה ובהשפעתה על האנושות יש הרבה דימיון למושג האלוהות. קלארק פתר את הדילמה הזו באחד המשפטים האלמותיים והמפורסמים ביותר שלו: “כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, היא בלתי ניתנת להבחנה מקסם”. קלארק לא היה טיפוס רוחני, או כפי שהוא עצמו הגדיר זאת: “אני לא מאמין באסטרולוגיה. אני בן מזל קשת, ואנחנו טיפוסים סקפטיים.”
כשיצא אודיסיאה בחלל לאקרנים, תגובת המבקרים הייתה מעורבת, אך היסטוריה שפטה את הסרט כיצירת מופת, ללא ספק. הפתיחה המפורסמת של הקוף האנושי המרסק את גולגולת יריבו על רקע היצירה הקלאסית של ריצ’ארד שטראוס, תחנת החלל המסתובבת על רקע המוזיקה המהפנטת של יוהן שטראוס, וכמובן הסצינה הבלתי נשכחת שבה דייב באומן מנטרל את האל 9000, המחשב הסורר של הספינה- אלו רגעי קולנוע שאף חובב מדע בדיוני לא יוכל למחות מזכרונו אחרי שראה את הסרט.
ראיון עם ארתור סי. קלארק משנת 1992
הסצינה האחרונה שהזכרתי, פירוקו של האל 9000, היא בחלקה תוצאה של חוויה מעניינת שעבר ארתור סי. קלארק כשביקר, שנתיים קודם לכן, במעבדות בל. חבר לקח אותו לסיבוב במעבדות ושם הם פגשו את המדען ג’ון לארי קלי, שעבד על טכנולוגיות של סינתזת קול במחשבים- במילים אחרות, איך לגרום למחשב לדבר. קלי הדגים לשניים את המחשב שלו, IBM 704, מדקלם את שיר הילדים ‘אופניים לשניים’, על רקע ליווי מוזיקלי. החוויה הזו הותירה חותם כה עמוק אצל קלארק, שהוא התעקש שקובריק ישלב אותה בסצינה בסרט.
אבל גם איש מדע וסופר מהולל כארתור סי. קלארק לא היה חסין משערוריות וסקנדלים. העובדה שעבר להתגורר בסרי-לנקה באמצע שנות החמישים היתה כה בלתי שגרתית, עד שלא הפסיקה לגרות את סקרנותם של העיתונאים החקרניים. קלארק סיפר שהחליט לעבור למדינה הקטנה שמדרום להודו מכיוון שרצה ליהנות מהתחביב העיקרי שלו, צלילה, אבל באוויר ריחפה תמיד השאלה האם היתה זו אכן הסיבה היחידה למעבר של קלארק לסרי-לנקה. במיוחד עוררה תהיות העובדה שקלארק היה רווק מושבע (פרט לנישואים קצרים שהחזיקו מעמד רק שישה חודשים) והיה, ככל הנראה, הומוסקסואל שלא יצא מהארון.
בשנת 1998 הטיל הצהובון הבריטי ‘סאנדיי מירור’ פצצה מדהימה. יום לפני שקאלרק היה אמור לזכות בתואר אבירות בריטית, הכבוד הגדול ביותר שהאימפריה הגדולה הזו יכולה להעניק לאזרחיה, פירסם הצהובון כתבה ובה נטען שקלארק הוא פדופיל, אנס ו’טורף ילדים’ במלוא מובן המילה. בכתבה נטען שקאלרק עבר לסרי-לנקה מכיוון ששם, במדינת העולם השלישי נטולת החוק, יוכל הוא לממש את יצריו הסוטים ללא חשש.
הכתבה הזו עוררה סערה גדולה בבריטניה, אבל לאיש לא היתה שום כוונה לבטל את הענקת התואר לקלארק בגלל כתבה בצהובון בריטי.
אך קלארק עצמו התעקש שלא לקבל את האבירות עד ששמו יטוהר. המשטרה המקומית בסרי-לנקה פתחה בחקירה, שניקתה בסופו של דבר את ארתור סי. קלארק מכל החשדות כלפיו, ורק אז הוא הסכים לקבל את תואר האבירות, באיחור של שנתיים. הציניקנים טוענים שלרשויות השלטון בסרי-לנקה היו את כל הסיבות שבעולם להגן על הסמל הלאומי והתרבותי של המדינה. חבריו ומעריציו של קלארק רואים בכל סיפור הפדופיליה עוד עדות לרשעות נטולת הגבולות של הצהובונים הבריטיים.
לפני כשמונה שנים, בראיון לבי.בי.סי, ציין קלארק את ארבעת האיומים הגדולים ביותר לדעתו לעתיד המין האנושי: “ההתחממות העולמית, זיהום הסביבה, פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ ופרץ של קרני גמא.”
על שלושת האיומים הראשונים שמענו וקראנו לא מעט. האיום הרביעי שהעלה קלארק בראיון- פרץ של קרני גמא- זכה למעט מאוד תשומת לב תקשורתית ביחס לאחרים, אבל קלארק יודע על מה הוא מדבר. פרץ של קרני גמא הוא שטף אדיר של קרינה רבת עוצמה שמקורו בחלל החיצון. זו תופעה נדירה בפני עצמה- אבל מפאת גודלו של היקום, היא מתרחשת בתדירות יומיומית. פרץ של קרני גמא נמשך לא יותר משניות ספורות עד דקות, אבל משחרר אנרגיה בכמות בלתי נתפסת ממש: למעשה, אף תופעה קוסמית מאז המפץ הגדול אינה משחררת אנרגיה בעוצמה כה מאסיבית.
המדענים משערים שרוב פרצי הקרינה האלה מתרחשים כשכוכבים בעלי מסה גדולה מאוד מכלים את מלאי הדלק הגרעיני שלהם. משנגמרים התהליכים הגרעיניים קורסות ליבות הכוכבים ויוצרות חורים שחורים או כוכבי נויטרונים. תוך כדי קריסה משתחרר הפרץ העז של קרינת הגמא עתירת האנרגיה.
למזלנו, כל פרצי קרינת הגמא שאותרו עד כה התרחשו רחוק מאוד מאיתנו, מחוץ לגלקסיית שביל החלב. אילו היה אירוע כזה מתרחש אפילו כמה אלפי שנות אור מאיתנו, היינו בצרות צרורות. עוצמת הקרינה הייתה מספיקה כדי להרוס את כל שכבת האוזון בחצי הכדור שהיה מופנה אל מקור הפיצוץ באותו הרגע, והקרינה האולטרא-סגולה מהשמש הייתה מחסלת את מרבית היצורים החיים על כדור הארץ. פרץ של קרני גמא בסביבה הקרובה עוד יותר אלינו, נאמר כמה מאות שנות אור מכאן, היה פשוט מעיף את האטמוספירה שלנו לחלל וממיס את שכבת הקרקע העליונה.
קלארק צדק כשאמר בראיון שפרץ של קרני גמא בקרבת כדור הארץ יחסל את האנושות. המדענים חוקרים כיום את האפשרות שאירועים כאלה אחראים לחלק מההכחדות ההמוניות שהתרחשו בהיסטוריה של כדור הארץ.
אולי זו אירוניה קוסמית, אולי סתם צירוף מקרים מוזר, אבל בתשעה עשר במרץ השנה, הלילה שבו הלך ארתור סי. קלארק לעולמו, נקלט בלוויין Swift של סוכנות החלל האמריקנית, נאס”א, פרץ קרני גמא עז במיוחד – פרץ שזכה לשם ‘אירוע קלארק’. הפרץ הזה שבר את כל השיאים הקודמים, ועוצמתו הייתה חזקה פי שתיים וחצי מיליון מכל סופרנובה מתועדת בהיסטוריה. זהו העצם הזוהר ביותר שנצפה על ידי בני אדם ביקום, והוא התרחש במרחק של כשבעה וחצי מיליארדי שנות אור. לו היה מתרחש בגלקסיית שביל החלב, בקרבת כדור הארץ, היה מגשים בהרסנותו את כל חששותיו של ארתור סי. קלארק.
(המאמר לקוח מתוך התוכנית ‘עושים היסטוריה!’, פודקאסט דו שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה )
