איזיק אסימוב – הסוף (מאמר משנות השבעים החושש מהתפוצצות אוכלוסין)

המאמר נכתב במקור בשנת 1970 ופורסם בפנטסיה 2000, גליון 12, 1981

בין יתר עיסוקי, הנני גם נביא מקצועי, הווה אומר, משלמים לי כדי שאחזה את העתיד. יש בזה מלכוד כמובן: מכיוון שאינני מוליך שולל את הקוראים, הרי שקיים גבול חד וברור ליכולתי. מכיוון שאינני מתבונן בכדורי בדולח, אין לי שליחים בעלם הנסתר, הנני חסר כל כשרון לחוות התגלות אלוהית ונעדר לחלוטין אינטואיציה מיסטית, הרי שאין בכוחי לספר למישהו איזה סוס יזכה במירוץ, או אם אשתו עומדת לבגוד בו, או עד כמה יאריך ימים.

כל מה שאני יכול לעשות זה להתבונן בעולם באופן שוטף ככל שניתן (משימה קשה למדי בימים אלה), לנסות להעריך מה קורה, ואז להניח את ההנחה הבסיסית שכל מה שקורה ימשיך לקרות. משהנחתי הנחה זו, אני יכול לערוך תחזיות מוגבלות מאוד. אני יכול לספר לכם, למשל, מתי ייפסקו בכלל מרוצי הסוסים, מתי לא תהיה חשיבות לכך שאשתו של מישהו בוגדת בו, ומעל לכל – עד כמה כולנו (מלבד אולי יוצאים מן הכלל בלתי משמעותיים) נאריך ימים.

לדוגמה, אני מתבונן בעולם של היום ורואה אנשים, המוני אנשים. בנוגע להמוני אנשים אלה ניתן לאמר שני דברים.
1) יש היום יותר אנשים מכפי שהיו אי פעם בכל תקופה שהיא;
2) מספר האנשים עולה בקצב מהיר יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

רק בתור דוגמא- בימי יוליוס קיסר, מספרם הכולל של בני האדם על פני כדור הארץ היה ככל הנראה משהו כמו 150 מיליון, ואוכלוסית העולם התרבתה בשיעור של 0.07 אחוזים לשנה (כמאה אלף איש לשנה). כיום מעריכים את אוכלוסית העולם בכארבעה מיליארד, או יותר מפי 24 מהאוכלוסיה בימי יוליוס קיסר. והאוכלוסיה שבימינו גדלה בשיעור של 2 אחוזים מדי שנה – פי 30 מאשר הגידול בימי קדם. לכדור הארץ מתווספים כיום מדי שנה 70 מיליון איש ,כלומר כל שנתיים מתוספת לעולמנו כמות אנשים השווה לכל אוכלוסית העולם בימיה המפוארים של רומי.

השאלה היא מה משמעות הדבר לגבי העתיד?

רואי שחורות, שאני נמנה עימם, זועקים ‘אבדון’ האופטימיסטים, לעומת זאת מדברים על המדע המודרני, על שכלול החקלאות, על התפלת מי האוקיאנוסים, על אנרגיית היתוך גרעיני, ועל יישוב כוכבי לכת אחרים. ובאמת, מדוע לא? הבה ונקבל את כל מה שאומרים האופטימיסטים ונתבונן בכמה מספרים.

אם נקבל את המספר של כארבעה מיליארד כאוכלוסיית העולם היום, ונניח שמשקלו הממוצע של בן אדם הוא כחמישים קילוגרם (יש אנשים קטנים, ויש ילדים), אזי המסה הכוללת של בשר ודם אנושיים מגיעה לכדי 180 מיליון טון, פחות או יותר. מעריכים שמספר האנשים על פני האדמה (ועל כן גם המסה הכוללת של בשר ודם אנושיים) גדל כך שהוא מוכפל כל 35 שנים. אם כן, הרשו לי להציג בפניכם משוואה מתמטית – לא מפני שמישהו מכם זקוק לה במיוחד, אלא מפני שבלעדיה יאשימו אותי בשליפת מספרים מן הכובע.

משוואה זו תיתן לנו את מספר השנים X הדרוש כדי להגיע למסה של בשר ודם אנושי השווה ל-Y, אם נתחיל מהאוכלוסיה הקיימת היום ונכפיל אותה מדי 35 שנים. כדי להקל על הטיפול במשוואה נחלץ ממנה את X ונקבל
X=115(log Y-8.25)
על סמך המשוואה השניה נוכל לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: כמה שנים נדרשות כדי שנתרבה עד שהמסה הכוללת של האנושות תשתווה למסה הכוללת של היקום?

אני מציג משוואה זו כי אני משער ששום אופטימיסט לא יהיה מוכן לטעון שהאדם יכול להגיע לנקודה זו, כך שהדבר מהווה גבול עליון ללא דופי. יתכן, כמובן, שהזמן הדרוש כדי להגיע לסוף פנטסטי זה הינו כה ארוך (טריליוני שנים, כך אולי נדמה לכם?) עד שאין כל טעם לדון בו. ובכן, הבה ונראה…

היקום כולל (בהערכה גסה) 100 מיליארד גלקסיות, שבכל אחת מהן כ-100 מיליארד כוכבי שבת הדומים בגודלם לשמש שלנו, בממוצע. מהסה של השמש הינה בערך 2.2 מיליארד מיליארדים טונות, ומכאן שהמסה של כל היקום המוכר בטונות (בתוספת קצת מסה בכדי להתחשב גם בכוכבי לכת, אבק בין כוכבי וכיוצא באלה) מגיעה למספר 3 ואחריו 50 אפסים או 3 כפול עשר בחזקת 50 בניסוח המתמטי.) אם נציב מספר זה במקום Y במשוואה מספר 2 נקבל ש- logy=50.48. נחסיר מזה 8.25 ונכפול את ההפרש ב-115 נמצא שX שווה ל-4,856.

אם כן, בקצב הגידול הנוכחי של כל האוכלוסיה האנושית, המסה של כל האנושות תשווה למסת היקום המוכר בעוד 4,856 שנים. בשנת 6826 נגיע לסוף המוחלט.

תקופה של 4856 שנים היא ארוכה, כמובן, בהשוואה לחיי הפרט. אבל אם משך הזמן עד לקצץ חיינו הינו כה קצר בהשוואה לטריליוני השנים שעליהם חשבנו קודם, אזי צריכה להציק לנו התחושה שמא הגבול האמיתי יבוא מוקדם עוד יותר. ככלות הכל, אפילו האופטימיסט המושבע ביותר לא יעלה על דעתו שנספיק ליישב את כל הפלנטות של כל כוכבי השבת של כל הגלקסיות וכל שקן להמיר את הכוכבים עצמם למזון בתוך כמה אלפי השנים הבאות.

לאמיתו של דבר, כמעט וודאי הדבר שבמשך תקופה זו נגזר עלינו להיות מוגבלים לכוכב הלכת ארץ. אפילו אם ניישב את יתרת מערכת השמש אין תקווה שנוכל להעביר חלקים ניכרים של האוכלוסיה האנושית אל עולמות ‘אסורים’ כמו הירח או מאדים. לכן, הבה ונשאל את עצמנו כמה זמן יקח לאנושות (בקצב הריבוי הנוכחי) להגיע למסה השווה לזו של כוכב הלכת שלנו עצמנו. המסה של כדור הארץ היא 6,600 מיליארד מיליארדים טונות ואם ניקח מספר זה בתור Y, אזי logy=21.82 . אם נציב זאת במשוואה נמצא ש-X שווה ל-1,560.

בעוד 1,560 שנה, בקצב הריבוי הנוכחי, כלומר בשנת 3530 מסת האנושות תשווה למסת כדור הארץ. ימצא בקרב הקהל אופטימיסט ישרים את ידו אם הוא סבור שהאנושות תוכל להגיע לכך בנסיבות כלשהן?

הבה נחפש, אם כן, גבול ממשי יותר. המסה הכוללת של כל הרקמות החיות מוערכת כיום במשהו כמו 20 מיליוני מיליוני טונות. , ומספר זה אינו יכול לגדול באמת כל עוד מקור האנרגיה היסודי לחיים הינו אור השמש. רק כמות קצובה של אור-שמש מגיעה לאדמה; רק כמות אור זו יכולה להיות מנוצלת לתהליך הפוטוסינתזה; ולכן רק כמות קצובה של רקמה צמחית חיה יכולה להיבנות מדי שנה בשנה. הכמות הנוצרת מאוזנת על ידי הכמות הנשמדת מדי שנה, או על ידי מוות טבעי או כתוצאה מאכילתה על ידי בעלי חיים.

עולם החי מוערך באופן גס כעשירית המסה של עולם הצומח, הווה אומר בערך שני מיליון מיליוני טון בעולם כולו. מסה זו אף היא אינה יכולה לגדול, שכן אם מסיבה כלשהי תגדל המסה הכלולת של עולם החי באופן משמעותי, אזי מסת הצמחים תצטרך להיאכל מהר יותר מכפי שתוכל להתחדש. כל עוד אור השמש הינו רק מה שהוא, אספקת המזון תקטן באופן דרסטי, ובעלי החיים יגוועו ברעב במידה מספקת כדי להחזיר את כמותם לרמה הנכונה.

למען האמת, המסה הכוללת של בני האדם הלכה וגדלה במשך ההיסטוריה, אבל רק על חשבון צורות אחרות של עולם החי. כל טונה נוספת של אנושות, פירושה היתה בהכרח טונה אחת פחות של חיים לא אנושיים.

יתר על כן, ככל שעולה מספר יצורי האנוש, יש צורך לגדל מסה גדולה יותר של צמחים לשם צריכה אנושית (או באופן ישיר או לשם הזנת בהמות המיועדות לבית המטבחיים), או למטרות אחרות (לבוש למשל). ככל שעולה המסה של גרעינים, פירות, ירקות וסיבים המגודלים למטרות אלה, כך פוחתת המסה של צמחים אחרים על פני האדמה.

אם כן, הבה נשאל את עצמנו כמה שנים תעבורנה עד שהאדם יתרבה, כך שמסת כל האנושות תשווה למסה הנוכחית של כל עולם החי? שימו לב, שכאשר זה יקרה, לא ישארו עוד כל בעלי חיים שהם. לא פילים או אריות, לא פרות או סוסים, לא כלבים ולא חתולים, לא עכברים ולא חולדות, לא דגים ולא סרטנים, לא זבובים ולא פרעושים.

בנוסף לכך, כדי להאכיל את כל המסה האנושית הזו, כל המסה הנוכחית של עולם הצומח חייבת להיות בצורה הראויה למאכל אנוש; הווה אומר לא עוד עצי צל, לא עוד דשא, ולא פרחי נוי. לא היינו יכולים להרשות לעצמנו פירות או אגוזים, כי אר העץ אינו אכיל. אפילו גרגרי תבואה יהיו בלתי כלכליים, כי מה נעשה בגבעולים? קרוב לודאי שניאלץ להיזון רק מצמחים שהינם אכילים לחלוטין והדורשים רק אור שמש וחומרים לא אורגניים כדי לגדול במהירות – ואלה הצמחים החד תאיים הקרויים אצות.
ובכן, אם המסה הכוללת של עולם החי הינה שני מיליון מיליוני טונות, logy שווה ל12.3 ו-X יוצא 466.

בשנת 2436 מספר האנשים על פני כדור הארץ יהיה 40 טריליון, או פי 10,000 מהמספר כיום (כמובן הנתון נכון לשנת 1970). השטח הכולל של כדור הארץ הינו בערך 540 מיליון קמ’ר. כלומר בשנת 2436 תהיה צפיפות האוכלוסיה הממוצעת: בערך 74 אלף נפש לקמ’ר.

השוו מספר זה עם צפיפות האוכלוסיה הנוכחית במנהטן בצהרים, שהיא בסביבות 37 אלף איש לקמ’ר. בשנת 2436 לספירה, אפילו אם תתפשט האנושות במידה אחידה על פני כל חבלי העולם – גרינלנד, הרי ההימלאיה, מדבר סהרה, אנטרקטיקה – צפיפות האוכלוסיה בכל מקום תהיה כפולה מזו הקיימת במנהטן היום.

שוו בנפשכם קומפלקס ענק חובק עולם של בניינים רבי קומות (הן על היבשה והן על פני הים), המשמשים למגורים, למשרדי, ולתעשייה. הגג של כל הקומפלקס הזה יוקדש כולו למיכלי אצות המכילים אוקייאנוס של מים, פשוטו כמשמעו ובו 20 מיליון מיליוני טונות של אצות. במרווחים קבועים יימצאו צינורות שבהם יזרמו ויפרידו המים מן האצות; תוך כדי ייבוש האצות ועיבודן למזון; יוחזרו המים אל המיכלים שלמעלה. צינורות אחרים מובילים מעלה, יזרימו אל המכלים את חומרי הגלם הנחוצים לגידול האצות, והמורכבים (מה אם לא זה?) מהפרשות אנושיות וגוויות אדם קצוצות היטב.

אפילו גבול זה, שהוא צנוע למדי בהשוואה להשערותינו הקודמות, שבהן הנחנו לגזע האנושי להתרבות עד שמסתו שווה למסת היקום או למסת כדור הארץ בלבד, הינו בלתי נסבל למדי. היכן נוכל למצוא אופטימיסט שיאמין בכך שבתוך ארבעה וחצי מאות שנים נוכל להקים כרך פלנטרי המיושב בצפיפות כפולה מזו של מנהטן?

למען האמת, כל זה מבוסס על ההנחה שהאוכלוסיה האנושית תמשיך לגדול בקצב הנוכחי, בלי גבול. ברור שזה לא יקרה. משהו יתרחש כדי להאט את הריבוי, לעצור אותו כליל, או אפילו להפוך את כיוונו ולהקטין את האוכלוסיה. השאלה היחידה היא מה יהיה אותו ‘משהו’.

ברור שהדרך הבטוחה ביותר להגשים את הדבר היא תוכנית כלל עולמית להגבלת ילודה מרצון; כאשר כל האנושות נוטלת בהתלהבות חל בעניין. אם דבר זה לא יצליח, אותה תוצאה תוגשם באופן בלתי נמנע על ידי הגדלת שיעור התמותה – כתוצאה מרעב למשל. השאלה היא: כמה זמן יש לנו לשכנע את תושבי כדור הארץ להגביל את לידותיהם?

ברור לכל שפיקוח ילודה כלל עולמי לא יושג בקלות. קיימות אבני נגף. קיימים גופים דתיים חשובים המתנגדים בתוקף לשימוש במין לשם הנאה במקום פרייה ורבייה. ישנן מסורות חברתיות מושרשות הכורכות ריבוי ילדים עם בטחון לאומי חזק, עם עזרה בבית ובשדה, עם בטחון לעת זקנה. קיימים גורמים פסיכולוגיים עתיקי יומין הקושרים ריבוי ילדים להפגנת און גברי וחובה נשית.
ישנם גורמים לאומניים חדשים הגורמים לקבוצות מיעוט לראות בפיקוח על הילודה אמצעי להגביל את מספרם הם דווקא, ולראות בילודה בלתי מוגבלת שיטה להשתלטות על הממסד.

אז כמה זמן יש בידינו כדי לטפל בכל אלה?

אילו היתה הבעיה ילודה בלבד, היינו יכולים לטעון שאפילו אם ימשך המצב בדיוק כפי שהוא כיום, יבטיח המדע את קיומנו במשך 466 השנים הבאות, עד שהאדם יהיה בעל החיים היחיד על פני האדמה.

קחו את האנרגיה, למשל. האנושות משתמשת באנרגיה בקצב הולך ולגדל, החל משחר קיומה. באופן חלקי משקף הדבר את ריבוי האוכלוסיה המתמיד; אך בחלקו משקף את התקדמות רמת הטכנולוגיה האנושית. גילוי האש, פיתוח עיבדו המתכות, המצאת מכונת הקיטור, מנוע השרפה הפנימית, הגנרטור החשמלי – משמעות כל אלה היא עליה חדה בצריכת האנרגיה, הרבה מעבר לכמות שניתן היה לייחס לריבוי האוכלוסייה לבדו. כיום מוכפל קצב צריכת האנרגיה על ידי המין האנושי כל 15 שנים, ואנו רשאים לשאול שאלה סבירה – עד מתי יכול הדבר להימשך?

כיום, מעריכים רבים מן המומחים שהאנושות צורכת אנרגיה בשיעור של 20 מיליארדי מיליארדים של קלוריות לשנה. כדי להימנע מעיסוק באפסים רבים מדי, אנחנו יכלים להגדיר כמות זאת בתור ‘יחידת אנרגיה שנתית’ (יא’ש). במילים אחרות נוכל לאמר שכיום צורכת האנושות אנרגיה בשיעור של 1 יא’ש לשנה. בהנחה שכמות האנרגיה הנצרכת מוכפלת כל 15 שנים ובעזרת משוואה דומה למשוואה מ’ 2 תוכלו לחשב את מידת צריכת האנרגיה בכל שנה שהיא, ואת הכמות הכוללת הנצרכת עד אותה שנה.

כיום בא חלק הארי של האנרגיה שלנו משריפת חומרי דלק (פחם, נפט וגז), אשר נוצרו בהדרגה במעמקי האדמה במשך מאות מיליוני שנים. יש כמות קבועה של חומרים אלה, ואין הם יכולים להיווצר מחדש בפרק זמן מתקבל על הדעת. הכמות הכוללת של חומרי הדלק החבויים בבטן האדמה תספק בבעירתה בערך 7,500 יא’ש. לא כל הכמות הזו תוכל להיחלץ מן המעמקים. חלק מזה טמון כה עמוק, או מפוזר כל כך, עד שיש לבזבז יותר ארנגיה כדי להשיגו מאשר זו שתופק ממנו. אפשר להעריך שהאנרגיה שתופק מחומרי הדלק הניתנים להשגה הינה פחות או יותר 1,000 יא’ש.

אם אותם 1,000 יא’ש הם כל מקורות האנרגיה שיהיו ברשותנו, אזי, בקצב הגידול הנוכחי של צריכת האנרגיה, יאזל המלאי כליל בעוד 135 שנים, כלומר בשנת 2,105. אם נניח שאותם מאגרים של חומרי דלק שאינם ניתנים להשגה היום, יהיו ברי השגה במאה הבאה, יתן לנו הדבר בערך 45 שנים נוספות, כלומר יספיק לנו הדלק עד שנת 2,150.

מובן שאין אנו חייבים להשתמש אך ורק בחומרי דלק מהאדמה. אפשר להפיק אנרגיה מביקוע גרעיני של אורניום ותוריום. א ברור כמה אנרגיה בדיוק אפשר להפיק מחומרי הביקוע הניתנים להשגה, אך כמות זו עשויה להיות גדולה פי 100 מזו של דלקי האדמה, וזה יתן לנו 135 שנים נוספות ויביאנו עד שנת 2285.

במילים אחרות, בעוד 315 שנים, מאה וחמישים שנה לפני שנגיע לגבול המגוחך שבו האנושות היא צורת החיים היחידה, נתרוקן לחלוטין מכל מקורות האנרגיה העיקריים שאנו משתמשים בהם היום – בהנחה שהעניינים ימשיכו להתגלגל כפי שהם כיום.
היש בנמצא מקורות אחרים?

קיימת קרינת השמש, המספקת לאדמה 60 אלף יא’ש לשנה, אבל לאלה נזדקק בשביל מיכלי האצות. קיימת אנרגיית היתוך גרעיני המופקת מהפיכת אטומי המימן הכבד (דאוטריום) שבאוקיאנוסים, להליום. אם כל הדאוטריום שבאוקיאנוסים יותך, תגיע כמות האנרגיה שתשתחרר מכך לכדי 500 מיליארד יא’ש, וזה מספיק כדי שנמשיך להתקיים ברווחה, אפילו בקצב ריבוי מואץ, אפילו הרבה מעבר לזמן הגבולי של צפיפות אולכסיה פלנטרית הכפולה מזו של מנהטן. (תתעורר בעיה מה לעשות עם כל החום שיתפתח – זיהום תרמי- אבל יש גם דאגות הקודמות לזו).

האנרגיה לא תהווה מגבלה ממשית לאנושות, אם אכן נוכל להפיק אנרגיית היתוך גרעיני מבוקרת בכמויות מסיביות. עד עתה לא עשינו זאת, אך אנחנו בדרך וכנראה נעשה זאת בסופו של דבר. כעת השאלה היא: כמה זמן יש לנו כדי לעשות את ההיתוך הגרעיני לאפשרי, מעשי ומסיבי?

אנו חיבים לעשות זאת לפני שיאזל מלאי דלקי המאובנים והביקוע, כמובן, הווה אומר שלרשותנו לכל היותר 315 שנים (אלא אם כן נצליח להגביל את ריבוי האוכלוסיה ואת צריכת האנרגיה עד אז).

זה נשמע כזמן מספיק, אבל חכו נא רגע. ניצול האנרגיה מלווה בהכרח בזיהום, והפגיעה בסביבה בגלל קצב זיהום המוכפל כל 15 שנים עלולה להקדים את הגבול, ברבה לפני זה שנקבע על ידי היעלמות מקורות האנרגיה.

אבל אנו רוצים לדון רק בבלתי נמנע. נניח שנוכל להשתלט על הזיהום. נניח שנתגבר על שפכי התעשיות הכימיות, נפקח על העשן, נחסל את הגופרית שבעשן ואת העופרת שבבנזין, נעשה שימוש בחמרים פלסטיים מתכלים, נהפוך אשפה לדשנים ולמקור חומרי גם. מה אז? היש סוג זיהום כלשה שאי אפשר לשלוט בו?

ובכן, כל עוד אנו מבעירים חומרי דלק אורגניים (ורק כך ניתן להפיק מהם אנרגיה) ניאלץ להפיק דו תחמוצת הפחמן. כרגע אנחנו מוסיפים בערך 8 מיליארד טונות של דו תחמוצת הפחמן לאטמוספירה, מדי שנה בשנה, על ידי שריפת סוגי הדלק השונים. זה לא נראה הרבה אם נזכור שהכמות הכוללת של גז דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה הינה בערך 2280 מיליארדי טונות, או כמעט פי 300 מהכמות שאנו מוסיפים מדי שנה.

אולם עד לזמן שבו יאזל לנו כל הדלק, בשנת 2150 נספיק להוסיף בסך הכל 60 אלף מיליארדי טונות של דו תחמוצת הפחמן לאטמוספירה, הווה אומר יותר מפי 25 מהכמות הכוללת המצויה כעת באוויר. מעט מתוספת זו עשוי להיות מומס באוקיאנוסים, להיבלע על ידי הכימיקלים שבקרקע, או להקלט על ידי צמחים מהירי צמיחה. אבל מרבית הכמות תישאר באטמוספירה.
אם כן, עד שנת 2150 לספירה יעלה אחוז דו תחמוצת הפחמן באוויר מ-0.04 אחוז הקיימים כיום, למשהו בסביבות אחוז אחד. (תכולת החמצן, שהיא פי 500 מזו של דו תחמוצת הפחמן, לא תושפע במידה משמעותית משינוי זה בלבד).

אחוז גבוה זה של דו תחמוצת הפחמן לא יהיה בו די כדי לחנוק אותנו, אבל לא יהיה צורך בכך. דו תחמוצת הפחמן אחראית למה שקרוי תופעת החממה. היא עבירה לגבי הגלים הקצרים של אור השמש, אך אטומה יחסית לגלים הארוכים יותר של הקרינה האינפרה אדומה. קרי השמש חולפות מבעד לאטמוספירה, מגיעות לפני האדמה ומחממות אותה. בלילה מקרינה האדמה בחזרה את החום בצורת קרינה אינפרה-אדומה, ולקרינה זו יש בעיות בנסותה לעבור דרך דו תחמוצת הפחמן. על כן נשארת האדמה חמה יותר מכפי שהיתה אילו לא היתה דו תחמוצת הפחמן מצויה בכלל באטמוספירה.

אילו כמות דו תחמוצת הפחמן הקיימת היום באטמוספירה היתה רק מוכפלת, היתה הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עולה ב-3.6 מעלות צלזיוס. היינו יכולים לסבול את הקיצים החמים יותר ואת החורפים הקרים פחות, אך מה יהיה על קרחוני גרינלד ואנטרקטיקה? בטמפרטורות הגבוהות יותר יתמוסס בקיץ יותר קרח מאשר זה שיווצר מחדש בחורף. הקרחונים יתחילו להתמוסס שנה אחר שנה בקצב הולך ומואץ ופני הים יעלו ללא רחם. כאשר יימס כל הקרח, גובה פני הים יהיה לפחות ב-60 מטר מעל זה של היום, ועם כל גל גיאות קטן ילחך האוקיאנוס את הקומה העשרים של האמפייר סטייט בילדינג. כל העמקים שעל פני כדור הארץ, שבהם מצויות אדמות החקלאות הטובות ביותר, וכן כל ריכוזי האוכלוסייה יכוסו במים הגואים.

בקצב שבו צריכת הדלק עולה היום, יתמוססו הקרחונים במהירות בערך בעוד מאה שנים. כדי למנוע זאת, נוכל לעשות מאמץ לעבור לדלק ביקוע גרעיני אך בעשותנו זאת ניצור נשורת רדיואקטיבית בכמויות עצומות, וזו תהווה בעיה חורה ומסוכנת עוד יותר מבעיית דו תחמוצת הפחמן.

מחסום הבטיחות, הודות לזיהום, ואין זה משנה מה נעשה (מלבד הגבלת הילודה וצריכת האנרגיה) הינו רק בעוד מאה שנה מהיום. אם לא נפתח אנרגיית היתוך גרעיני מאסיבי עד שנת 2070, פני הארץ ישתנו לבלי הכר תוך פגיעה חסרת תקנה באנושות.
אבל האמנם עומדת לרשותנו מאת שנים זו כדי לתמרן בה, אם לא נגביל את האוכלוסייה?

לא זו בלבד שהאוכלסייה גדלה אלא שהיא נעשית בלתי מאוזנת יותר ויותר. הכרכים, המצבורים העירוניים, הם אלה שמגדילים את עומס האוכלוסיה האנושית שבהם, בעוד שאוכלוסית הכפריים פוחתת למעשה. הדבר ניכר בעיקר באיזורים המתועשים וה’מתקדמים’ של העולם, אבל הוא מורגש בעוצמה הולכת וגוברת בכל מקום, ככל שהשנים חולפות.

ההערכה היא שהאוכלוסיה העירונית על פני כדור הארץ מוכפלת לא כל 35 שנים אלא כל 11 שנים. עד שנת 2005, כאשר אוכלוסית העלום כולה תוכפל, תגדל אוכלוסית הערים פי תשע ויותר.

זהו עניין רציני. אנו עדים כבר היום לקלקול המבנה החברתי; קלקול המרוכז בעוצמת יתר באותם אומות מתקדמות שבהן העיור בולט ביותר. באותם אומות התקלות מרוכזות בעיקר בכרכים, ובמיוחד בחלקים הדחוסים ביותר של אותם כרכים.

אין חילוקי דעות על כך שכאשר יצורים חיים מצטופפים מעבר למידה גבולית מסוימת, מתגלות צורות שונות של התנהגות פתולוגית. הדבר אומת בניסויי מעבדה עם עכברים, והעיתונים וכן ניסיוננו האישי צריכים לשכנע אותנו שהדבר נכון גם לגבי יצורי אנוש.
האוכלוסיה הלכה וגדלה מאז שהגזע האנושי קיים, אבל מעולם לא בקצב הנוכחי, ומעולם לא בתנאים כאלה של עולם מלא וגדוש. בדורות הקודמים, כאשר האדם לא יכל לשאת עוד את ההמון, היה באפשרותו להימלט אל הים, להגר לאמריקה, או לאוסטרליה, אבל כעת כדור הארץ מלא על גדותיו, והאדם יכול רק להינמק בתוך ההמון, הנהיה גרוע יותר ויותר.

והאם ההתפוררות החברתית הולכת וגדלה רק בקצב של גידול האוכלוסיה, או בקצב של גידול רמת העיור? האם רמתה תוכפל רק כל 35 שנים, או אפילו רק כל 11 שנים? משום מה אני סבור שלא. אני חושד, שמה שקובע בגרימת סוג הצרות שאנו נתקלים בהם סביבנו – עוינות, כעס, התפרצויות, מרידות, פרישות מהחברה– אינו רק מספר האנשים השורצים סביב כל אדם אלא מספר פעילות הגומלין האפשרי בין הפרט לבין האנשים השורצים סביבו.

לדוגמא, אם אדם א וב’ נמצאים בסמיכות זה אל זה, הם עלולים לריב. אך המריבה א’ נגד ב’ היא האפשרות היחידה. אם א’ ב’ וג’ נמצאים בסמיכות, אזי א’ עלול לריב עם ב’ או עם ג’ או ב’ עלול לריב עם ג’. בעוד ששני אנשים יכולים לריב רק ריב דו סתרי אחד, לשלושה אנשים יכולות להיות שלוש מריבות מסוג זה, ולארבעה אנשים שש מריבות שונות. בקיצור, מספר ההתקלויות ההדדיות גדל במידה מהירה בהרבה ממספר האנשים המצטופפים כשלעצמו. אם מרכזי הערים יגדילו את אוכלוסייתם פי 9 עד שנת 2000, אזי אני חושש שרמת אי הסדר החברתי וההתפוררות תעלה (בתור ניחוש) פי חמישים, ואני די בטוח שהחברה לא תוכל לעמוד בנטל הזה.

אני מסיק, איפוא, שרק הדור הבא עומד רשותנו כדי לעצור את גידול האוכלוסיה, לארגן את ערינו מחדש כדי למנוע את הצפיפות הפתולוגית המתרחשת כיום.

לפנינו שלושים שנה – עד שנת 2000 – כדי לעשות זאת, וזוהי הערכה אופטימית. לרוע המזל אינני סבור שהמין האנושי יכול לשנות את דרכי חשיבתו ופעולתו באופן בסיסי בתוך שלושים שנה אפילו בתנאים הרצויים ביותר, והתנאים רחוקים מלהיות רצויים. מסתבר שאלה השולטים בחברה האנושית הינם, על פי רוב, אנשים קשישים החיים בתנאים נוחים, הקפואים במסגרות החשיבה של הדור הקודם, והדבקים עד כדי איבוד לדעת בדרך החיים שבה הורגלו.

נראה לי, על כן , שבשנת 2000 או אף מוקדם יותר, יתמוטט לחלוטין המבנה החברתי האנושי, ובתוהו ובוהו שיבוא כתוצאה מזה ימותו כשלושה מיליארד בני אדם.

כמו כן, אין סיכוי רב להתאוששות אחרי כן, שכן בתוהו ובוהו שכזה, קל ללחוץ מהר על הכפתורים הגרעיניים, ואלה שיישארו בחיים יעמדו בפני עולם שיהיה מורעל בקרינה למשך תקופה בלתי ניתנת לשיעור. וככל שהדבר נוגע לציביליזציה האנושית – זה יהיה – הסוף.

 

מה ציפה אסימוב בשנת 1964 שיוקם בנגב בשנת 2014?