מחקר ב־Nature מעריך כי בשיא תרבות אקירי, במאות הראשונה עד השלישית לספירה, חיו בדרום־מערב אמזוניה 1.25–3 מיליון בני אדם. הממצאים מערערים את הדימוי של יער שהיה כמעט ריק מאוכלוסייה לפני הכיבוש האירופי
מתחת לחופת היער של דרום־מערב אמזוניה מסתתר נוף שעוצב במשך מאות שנים בידי אוכלוסיות גדולות ומאורגנות. מחקר המבוסס על סריקות לייזר מן האוויר מציע כי בשטח של כ־183 אלף קילומטרים רבועים התקיימה רשת של יותר מ־20 אלף מרכזים ציבוריים, טקסיים ופוליטיים, וכי באזור חיו בשיאו בין 1.25 ל־3 מיליון בני אדם.
המחקר, שפורסם ב־29 ביולי 2026 בכתב העת Nature, הובל בידי פרופ׳ אמריטוס מרטי פארסינן מאוניברסיטת הלסינקי, בשיתוף חוקרים מפינלנד, ברזיל, פרו, דנמרק ומוסדות נוספים. החוקרים מכנים את המכלול הרב־תרבותי שבנה את עבודות העפר בשם אקירי (Aquiry), על שם שם ילידי של נהר אקרה.
לא מדובר בממלכה אחת בעלת שלטון מרכזי, אלא ככל הנראה ברשת של קהילות שונות שחלקו מסורות תרבותיות ותפיסות עולם. גם השם אקירי הוא כינוי מחקרי: לא ידוע כיצד כינו הקהילות הללו את עצמן או אילו שפות דיברו.
היער הסתיר את המבנים — הלייזר חשף אותם
עבודות העפר הגאומטריות של מערב אמזוניה מוכרות לארכיאולוגים זה עשרות שנים. ואולם רבות מהן התגלו באזורים שבוראו, משום שהצמחייה הצפופה מקשה לזהות תעלות, סוללות ודרכים בתצלומי אוויר ולוויין.
כדי להתגבר על המכשול השתמש הצוות בלידאר — מערכת המשדרת פעימות לייזר ממטוס ומודדת את זמן חזרתן. חלק מהפעימות חודרות בין העלים ופוגעות בקרקע, וכך אפשר לבנות מודל תלת־ממדי של פני השטח שמתחת לצמחייה.
בשנת 2024 טסו החוקרים לאורך כ־4,430 קילומטרים וסרקו כ־4,500 קילומטרים רבועים במדינות אקרה ואמזונס שבברזיל. בעשרת נתיבי הסריקה תועדו 432 עבודות עפר, ורק 36 מהן היו מוכרות קודם לכן. באזורים פתוחים שבהם היה אפשר להשוות בין השיטות, הלידאר זיהה פי חמישה יותר מבנים מתצלומי לוויין.
בין הממצאים נראו מתחמים מרובעים, מעגליים ורב־צלעיים, תעלות, סוללות ודרכים ישרות. גודל מרבית הגאוגליפים נע בין 0.35 ל־14 הקטרים, ואילו האתר הגדול ביותר המוכר משתרע על כמעט 50 הקטרים.
יותר מ־20 אלף מרכזים — אבל זהו אומדן
החוקרים שילבו את נתוני הלידאר עם תצלומי לוויין, סקרים קודמים ותיארוך פחמן־14. לפי מודלים שונים שהציגו, בשטח תרבות אקירי עשויים להימצא כ־23,760 עד כ־29,500 מבני עפר. הכותרת הזהירה של המאמר מסתפקת בקביעה שמספרם עולה על 20 אלף.
חשוב להדגיש כי לא כל המבנים התגלו ישירות. רוב המספר הוא אקסטרפולציה מן הרצועות שנסרקו אל שטחים נרחבים שלא נסרקו, תוך הבחנה בין אזורים בעלי צפיפות גבוהה לבין אזורי שוליים דלילים יותר.
גם אומדן האוכלוסייה אינו מפקד של תושבים. תיארוכי פחמן מצביעים על כך שכ־25% עד 60% מהמרכזים פעלו במקביל בתקופת השיא, בערך בין השנים 100 ל־300 לספירה. בהנחה שבנייה ותחזוקה של מרכז ממוצע חייבו כ־300 בני אדם, התקבלה הערכה של 1.25–3 מיליון תושבים. החוקרים מציינים כי הקושי לזהות מבנים מתחת לחופה עשוי להעלות את המספר, אך בחרו להציג את הטווח השמרני יותר.
הממצאים אינם מתארים ערים צפופות בנוסח רומא העתיקה. רבים מהמתחמים כנראה לא שימשו למגורי קבע או להגנה, אלא היו מרכזים שאליהם הגיעו קהילות מפוזרות לצורכי טקסים, מפגשים, החלטות פוליטיות, סעודות, ריקודים, מוזיקה ומשחקים.
תרבות בלי חורבות אבן
היעדר מבני אבן תרם לכך שהיקפה של התרבות לא הובן במשך זמן רב. באזור אין מקורות אבן מתאימים לבנייה מונומנטלית, והשרידים הבולטים הם תעלות וסוללות עפר. חלק מהתעלות מגיעות לרוחב של 9–13 מטרים ולעומק של עד חמישה מטרים — מפעלי בנייה שדרשו תכנון, חלוקת עבודה וידע גאומטרי.
המודלים הכרונולוגיים מצביעים על בניית גאוגליפים מתקופה של כ־600 לפנה״ס ועד שנת 850 לספירה, בהבדלים אזוריים. מאוחר יותר, לאחר שנת 1000, הופיעו באזור גם כפרים מוקפים סוללות עגולות. החוקרים הבחינו בין הכפרים המאוחרים לבין המרכזים המונומנטליים של אקירי.
לא ידוע מדוע הסתיימה בניית המרכזים סביב המאה התשיעית, או אם מדובר בקריסה פתאומית, בשינוי חברתי הדרגתי או במעבר לדפוס התיישבות אחר. ההקבלה הכרונולוגית לדעיכת מרכזים של תרבות המאיה מעניינת, אך אינה מספקת הסבר, והמחקר הנוכחי אינו קובע קשר בין התהליכים.
יער שעוצב בידי אדם
הממצאים מצטרפים למחקרים המראים כי האמזונס שלפני הכיבוש האירופי לא היה מרחב טבעי שלא הושפע מבני אדם. אנשי אקירי פינו אזורים של יער במבוק לצורך גידול תירס, דלעת ומניוק, הקמת מרכזים וסלילת דרכים. הם עסקו גם בגננות ובטיפוח עצים שימושיים, ובהם אגוז ברזיל ודקל אפרסק.
לפעילות זו עשויה להיות השפעה שניכרת עד היום בהרכב מיני העצים, בקרקע ובמגוון הביולוגי. החוקרים מציעים להביא בחשבון גם את הפעילות האנושית הקדומה כאשר משחזרים את מאזן הפחמן של האמזונס. עם זאת, הם מנסחים זאת כתוצאה אפשרית: רק אם יתגלו דפוסים דומים גם באזורים אחרים יהיה צורך לשנות באופן נרחב יותר את אומדני האוכלוסייה ואת מודלי האקלים.
המחקר אינו מציג את היער כיצירה אנושית בלבד, אלא מדגים היסטוריה ביולוגית־תרבותית ארוכה: מערכות אקולוגיות טבעיות וקהילות אנושיות השפיעו זו על זו במשך אלפי שנים. הכרה בהיסטוריה הזאת משנה לא רק את סיפורן של התרבויות הקדם־קולומביאניות, אלא גם את נקודת המוצא למחקר ולשימור האמזונס כיום.
שאלות ותשובות
מה גילו סריקות הלידאר?
הסריקות תיעדו 432 עבודות עפר בעשרת נתיבי הטיסה, ורק 36 מהן היו מוכרות קודם. שילוב הנתונים עם סקרים ותצלומי לוויין הוביל לאומדן של יותר מ־20 אלף מרכזים בכל תחום תרבות אקירי.
האם באמת חיו באזור שלושה מיליון בני אדם?
זהו הגבול העליון של אומדן, לא ספירה ישירה. החוקרים העריכו כמה מרכזים פעלו במקביל וכמה אנשים נדרשו לבנות ולתחזק כל אחד מהם, והגיעו לטווח של 1.25–3 מיליון תושבים בשנים 100–300 לספירה.
האם אלה היו ערים גדולות?
לא בהכרח. המחקר מתאר דגם של אוכלוסייה מפוזרת סביב מרכזים ציבוריים וטקסיים, ולא ריכוזים עירוניים צפופים. המרכזים שימשו ככל הנראה להתכנסויות, טקסים וקבלת החלטות.
מדוע תרבות אקירי נעלמה?
הסיבה אינה ידועה. בניית המרכזים דעכה סביב שנת 850 לספירה, אך אין עדיין די ראיות לקבוע אם התרחש משבר, שינוי חברתי או מעבר לצורת התיישבות אחרת.
עוד בנושא באתר הידען
- 12,500 שנים: אמנות עתיקה באמזונס חושפת את סודות האקולוגיה הפרהיסטורית
- כאשר הבצורת לא הופיעה: משקעי אגם מערערים על ההסבר המקובל לקריסת תרבות המאיה
- מי גר במאצ'ו פיצ'ו? ניתוח DNA מראה מגוון מפתיע בארמון האינקה העתיק
- בני תרבות הנאסקה שציירו את ציורי הענק במישורים, הנראים רק מהאוויר, נכחדו בגלל צמח
- חשיפת המיתוס של „הרס עצמי של הסביבה”: הסיפור האמיתי של אי הפסחא
למאמר המדעי: פתיחת המאמר המדעי
