תוכנית אפולו כביטוי למרוץ החלל ולמלחמה הקרה – מה היה קורה אילו קנדי לא היה נרצח, ומנהל תוכנית החלל הסובייטית לא היה מת במפתיע בהשאירו יורש חיוור מבחינת השפעה פוליטית. תקציר הרצאתה של דגנית פיקובסקי מאוני' ת”א בכנס שנערך במכון פישר לרגל 40 שנה לנחיתה על הירח
תוכנית אפולו נולדה מתוך חשש אמריקאי כבד מפני אובדן מעמדה כמעצמת על במאבק עם ברה”מ, ומתוך עמדת החולשה של הנשיא קנדי בראשית דרכו. תוכנית אפולו היתה סמל לאומי אמריקאי לא פחות מאשר אמצעי דיפלומטי ואסטרטגי במלחמה הקרה. עם גמר תוכנית אפולו, בהיעדר תמריץ פוליטי איבדה נאסא חלק נכבד ממעמדה ומזהותה ולמעשה מאז היא מחפשת את דרכה.
כך מסבירה דגנית פייקובסקי דוקטורנטית בסדנת תל אביב למדע טכנולוגיה וביטחון במסגרת בית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב ואורחת קבועה במכון פישר בערב לציון 40 שנה לנחיתה על הירח, שקיים מכון פישר בבית חיל האוויר, ביום השנה ה-40 לנחיתת אפולו 11, ב-20 ביולי.
פיקובסקי תיארה את התפתחות מירוץ החלל והשלכותיו, והתמקדה בכמה נקודות מעניינות – בכך שהיו סימנים שקנדי התחיל לסגת ממחויבותו לתוכנית לטוס לירח טרם מותו ורק בגלל הרצחו הפך הפרויקט לפרויקט הנצחה לזכרו. ושאלה נוספת האם הרוסים באמת ניסו להגיע לירח או שהאמריקאים התחרו בעצמם, האם תוכנית החלל הרוסית איבדה את דרכה לאחר מות מייסדה, סרגיי קורולב?
“פיתוח מדעי הוא סממן למידת הפיתוח של המדינה ויש לו השלכות על העוצמה שלה. לתוכניות החלל והגרעין של המעצמות היתה תרומה להכרה זו. נחיתת אפולו 11 היתה שיא של תהליך שהתחיל עם פצצות האטום, והמשיך עם שיגור הספוטניק הראשון והאדם הראשון שהמריא לחלל (יורי גגרין). השקעה לאומית בתוכניות חלל הפך לסמל סטאטוס קריאת תיגר על חוקי הטבע, הגשמה של חלום אוניברסאלי לגלות עולמות חדשים ולחפש חיים על עולמות אחרים. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים מדינות רבות, ובהן מקימות גופי מחקר לאומיים בתחום החלל (אם כי ברוב המקרים עדיין לא סוכנויות). החלל הפך מוקד למאבק פוליטי – מאבק על תשומת הלב והתמיכה של הקהילה הבינלאומית בטענות לעליונות אידאולוגית ועוצמה. התפתחה מוסכמה לפיה פעילות בחלל היא סממן לעוצמה, ליכולת גובהה ולניצחון אידיאולוגי.”
“בנוסף, נוצרה אסטרגטיה של איזון בין שיתופי פעולה בינלאומיים לבין הגבלת התפוצה של הטכנולוגיה לצד תחרות פומבית על הישגים בחלל. במסמכים של ה-CIA נמצא מסמך מראשית 1965 המנסה לנתח את המצב ולחזות מי תהיה המדינה הבאה שתפתח יכולת שיגור לחלל. עד אז רק ארה”ב וברית המועצות השיגו יכולת לטוס לחלל. המועמדות היו צרפת יפן או סין, והעריכו שזו תהיה צרפת וצדקו, זה קרה אפילו באותה השנה – באוקטובר 1965. לסין ויפן לקח עוד 5 שנים עד 10. המעצמות לא נלחמו ביניהן, אך ניתבו את המלחמות לשכונות צדדיות וגם אנחנו סבלנו מזה אבל במקום זאת הן התמקדו בתחרות מדעית. לחלל יש ממד גדול של נראות והוא גם משלהב את ההמונים. כיבוש מרחבי החלל הלך בשנות החמישים והשישים כתחליף למלחמה.”
אבל למרות מה שסבורים, היוזמה למירוץ החלל לא נוצרה אצל פוליטיקאים, אם כי האינטרסים הפוליטיים דחפו קדימה. הרעיון מגיע מלמטה מהמדענים – בברה”מ היה זה סרגיי קורולוב – ראש תוכנית הטילים שקרא לכרושצ'וב בקיץ 1956 ושיכנע אותו להשקיע בפרוייקט. כרושצ'וב מתלהב וסבר שהדבר יביא הישג בלתי רגיל ותומך בדבר הזה אבל לא הבין את המשמעות עד הסוף. הוא הבין זאת אחרי שראה את ההלם בארה”ב בעקבות שיגור הספוטניק הראשון ודרש מקורולוב לווין שני עד יום המהפכה (בתוך פחות מחודש). קורולב מצליח להביא לו גם את ההשג הזה. בתגובה מעלה ארה”ב בסיועו של ורנר פון בראון את הרעיון לשגר לווין ולהגיע לירח והדרג המדיני בסופו של דבר מאמץ את ההחלטות. עם זאת, ההשגים המדעיים שהושגו במסגרת מירוץ החלל היו רק תוצר לוואי להשגים הפוליטיים.
לדברי פייקובסקי ההנחה האסטרטגית שעמדה מאחורי המרוץ לחלל היתה שהמעצמה שתשלוט בחלל תשלוט בעולם – כמו המעצמות ששלטו בים קודם לכן. המעצמות טענו כל אחת לעליונות על האחרת לעוצמה גדולה יותר ולזכות להנהיג את העולם והמרוץ לחלל היה אמצעי להשפיע על שאר המדינות לתת לגיטימציה לדרישה זו. השגי החלל היו חלק מתעמולה שניהלו המעצמות לשני קהלי יעד – ביתי –ובמדינות ידידותיות ובמדינות יריבות. כל אחת מהמעצמות ניצלה את יכולתה החללית כדי לשתף פעולה עם מדינות ידידותיות ועם מדינות מהמחנה היריב כדי לשלוט בתפוצת הטכנולוגיה. תוכניות חלל לאומיות בסיוע נאס”א היו תחליף לתוכניות גרעין של אותן מדינות. עם זאת הגישה לחלל נותרה בידי קומץ של מדינות שיצרו מועדון אקסקלוסיבי. ברית המועצות יסדה מספר ארגונים כגון אינטר קוסמוס ואינטר ספוטניק ששיתפו את מדינות ברית ורשה ואחרות – בעיקר בפיתוח רכיבים ללווינים כאשר ארה”ב איפשרה לשותפיה לשגר לוויינים על גבי הטילים שלה. הרוסים היו הראשונים שפתחו את החלליות לקוסמונאוטים זרים – מצ'כיה ואפילו מהמערב כאשר שיגרו אסטרונאוט צרפתי. מעבר לזה היו יוזמות לשיתופי פעולה בין המעצמות אם כי הם היו מוגבלים.
עוד מניע שעמד מאחורי שיתופי הפעולה האמריקאים מניעת תפוצה של טכנולוגיות גרעיניות. שתי המעצמות ביקשו למנוע תפוצה רחבה של הטכנולוגיה ולכן שיתוף הפעולה הוגבל לפרויקטים מדעיים בחקר החלל ולא בדברים מעשיים, בוודאי לא בדברים שנוגעים לבטחון. מלבד שיתופי פעולה הדוקים בין ארה”ב לבריטניה. רק לפני סוף שנות השישים האמריקנים מתחילים לשתף פעולה עם יפן בתחום השיגורים.
בתחילה בכלל לא הסתכלו על החלל בהיבטים של מרוץ, יוקרה וגאווה לאומית. העמדה של ממשל אייזנהואר הדגישה שהמטרה במרוץ החלל היתה מדעית. הוא לא ראה חשיבות בהיבט הפוליטי והסימבולי אלא בפיתוח לווייני צילום סודיים (כפי שהסתבר בדיעבד ממסמכים שנחשפו רק שנים רבות לאחר מכן). השינוי בא מההצלחה של ברה”מ עם הספוטניק ואז הוא נאלץ לשנות כיוון וכך הוקמה נאס”א ב-1958. הפער בין ארה”ב וברית המועצות בתחומים אחרים הביאה לשינויים פוליטיים שאיפשרו את הבחירה של קנדי לנשיאות. הוא רצה לנצל את העובדה כדי להתקרב לברית המועצות אך ההתחזקות של הרוסים הכריחה אותו לשנות כיוון. לאחר שיגורו של יורי גגרין ב-12 באפריל 1961 קנדי קיבל את המלצת יועציו להפוך את ארה”ב למעצמה המובילה בחלל במטרה לגבור על ברית המועצות. היוזמה היתה של ראש נאס”א ג'יימס ווב ושל שר ההגנה רוברט מקנמרה. קנדי אימץ את עמדת יועציו והכריז שארה”ב תנחית על הירח. לקנדי היו רק שאיפות פוליטיות בחקר החלל. הוא היה נחוש לשקם את מעמדה של ארה”ב ואת מעמדו שלו. גרף ההשקעות האמריקני בתחום החלל הראה שעיקר ההשקעות בשנות השישים היו בנאס”א ובשנות התשעים והיום הם מופנים בעיקר למשרד ההגנה, שתקציב החלל שלו גדול פי כמה מזה של נאס”א.
זמן קצר לפני שנרצח החל קנדי לגלות סימנים לנסיגה מהתפיסה המקורית שלו לאחר שמעמדו התחזק והחלו שיחות עם ברה”מ. הוא גם רואה שתוכנית אפולו צורכת משאבים אדירים וב-20 בספטמבר 1963 קנדי מציע לרוסים שיתוף פעולה בדרך לירח. הרוסים סרבו. בנו של כרושצ'וב, שהיה מהנדס בתוכנית החלל הסובייטית אמר כי לימים הם חששו שתתגלה החולשה הטכנולוגית האמיתית שלהם.
האם קנדי נסוג מהכרזתו על מירוץ לירח? שואלת פיקובסקי. “בנובמבר 1963 – קנדי נרצח. נשאלת השאלה מה היה קורה אילו. האם עדיין היינו משקיעים את אותם סכומים ובאותו קצב? לא כל כך ברור. תוכנית אפולו הפכה למעשה לתוכנית הנצחה לזכרו של קנדי. זמן קצר לאחר שאפולו 11 נחתה על הירח אלמוני הניח פתק על קברו של קנדי – אדוני הנשיא – הנשר נחת. התגובות לנחיתת אפולו 11 על הירח היו שונות, הפעם העולם לא הוכה בתדהמה. הפומביות של הפרויקט הביאו לברכות וקריאות שמחה, גם מברית המועצות ומהרבה מדינות מאחורי מסך הברזל. רק בסין ובויאטנם שארה”ב היתה שרויה בבוץ שם וגם בצפון קוריאה לא דווחו בכלל על הנחיתה.
אחרי הנחיתה הרטוריקה השתנתה ויש יותר דגש על שיתוף פעולה מאשר על מאבק. לאורך שנות השבעים היו שיתופי פעולה, כגון אפולו-סויוז ב-1975 ולחיצת היד המפורסמת בחלל.
האם באמת היה כאן מירוץ. במשך הרבה שנים הסובייטים ניסו לטעון כי בכלל לא ניסו להתחרות ולכן הם לא הפסידו כשהמאריקנים הגיעו. בשנים האחרונות נחשפים ארכיונים ונחשפות עדויות שהדבר הטריד את המדענים הסובייטיים. היתה החלטה סובייטית שנשמראה בחשאיות מ-1965. המאמצים לא צלחו בגלל מותו הפתאומי של קורולוב –ב-1966. לסגנו שמתמנה אחריו אין את אותה יכולת שכנוע והתוכנית דועכת. הם מנסים קצת, זה לא ממש הולך והדרך סלולה בפני האמריקנים.
עוד בנושא באתר הידען
