הידען > הירח לא אדום

הירח לא אדום

השבוע לפני 30 שנה הפסידו הרוסים במרוץ לירח. ב-20 ביולי '69 הציב ניל ארמסטרונג את רגלו ב”ים השלווה” ואמריקה ניצחה בקרב היוקרתי של המאה. חשיפת הסיפור מהצד הרוסי, שהיה חסוי עד כה, מגלה שאילו הם היו מתנהגים באמת כקומוניסטים, הם היו יכולים לנצח

23.7.1999

מאת: ביל קלר, ניו יורק טיימס

– חלק א' סרגיי קורוליוב איש לפידות

אם לא הצלחתם להגיע לירח, בסיס באיקונור שבערבה הקזאחית הוא כנראה תחליף לא רע. מטווח הטילים הנודע, המכונה “הקוסמודרום הגדול בעולם”, הוא היום שממה מישורית מצולקת ששורר בה קור בלתי נסבל, חוץ מבימים שבהם שורר בה חום בלתי נסבל. והיא נידחת להחריד.

אותן תכונות שהופכות את באיקונור למקום כל כך אומלל למגורי אדם עמדו כולן כנקודות זכות בעת שנבחרה לשמש מתקן הניסויים הראשי לטיליה הצבאיים והמחקריים של בריה”מ בשנות החמישים. מבאיקונור ניתן לירות טיל למרחק של 8,000 ק”מ בלי שינחת בסין, טורקיה, או יפאן, וכמעט בלי להסתכן שיפגעבעיר גדולה. השמים בבאיקונור בדרך כלל בהירים, תנאי הקרקע אידיאליים לאיתור טילים שסטו ממסלולם, ואף אחד לא נמצא בסביבה בשביל לרחרח.

בשיא המלחמה הקרה, עלו לכאן עוצבות שלמות של מהנדסים, מדענים וגנרלים במטרה להדהים את העולם. מבאיקונור, בתוך פרק זמן של 43 חודשים, שיגרו הסובייטים לחלל את הלוויין הראשון, הכלבה הראשונה, הטיל הראשון שפגע בירח והאדם הראשון בחלל.

כשביקרתי בבאיקונור באביב האחרון, התאמצתי להזכיר לעצמי שיריעת הערבה השוממת הזו היתה חזית של אחד הקרבות הגדולים בתולדות המלחמה הקרה. על מטווח הניסויים החשוף לרוחות עומדים כיום נטושים בנייני דירות שלמים. הטרנספורטר הישן שהיה מוביל את הטילים לנקודת השיגור שלהם ניצב כמו מקק מתכתי שהושכב על גבו.
רשת תחנות השיגור שפעם הטיסה 150 טילים אזרחיים לחלל בשנה, כל שנה, עוסקת כיום ב-20 עד 30 שיגורים בלבד. למעשה, הקוסמודרום אפילו לא נמצא יותר בשטח רוסיה. עקב פירוק ברית המועצות הוא שייך כיום לקזחסטאן, מדינה ריבונית שסובלת בקושי את הנוכחות הרוסית. בינם לבין עצמם מתבדחים הרוסים שזה נראה כאילו חיזרים נחתו כאן, הקימו תרבות ואז לפתע המריאו ועזבו.

השבוע לפני 30 שנה, ב-20 ביולי ,1969 נחתה “אפולו “11
במכתש המכונה “ים השלווה”. הסיפור על איך ניצחו האמריקאים
במרוץ אל הירח כבר מוכר לתושבי כוכב הלכת ארץ. הסיפור על
איך הרוסים הפסידו – וכמה קרובים הם היו לניצחון – נטמן
עמוק מתחת להריסות הניסוי הסובייטי.

הסודיות שאפפה את תוכנית החלל הסובייטית בזמנו היתה
פתולוגית. זהותם של מתכנני הטיל היתה סוד מדינה.
הסובייטים עבדו בקהילות מבודדות. עבודתם המדעית לא
פורסמה. הצלחותיהם היו אלמוניות, כשלונותיהם כוסו. העובדה
שברית המועצות שאפה להנחית בני אדם על הירח לא רק שהוסתרה
מהציבור, אלא הוכחשה רשמית ובאופן קטגורי, ואחרי שתוכנית
הירח הרוסית סוף סוף ננטשה, הקדיש הקרמלין
מאמצים לא מבוטלים בניסיון למחוק אותה מן ההיסטוריה.

אולם בעשור האחרון, הסיפור החל לבצבץ מתוך קברו. נוסח
מאושר על ידי הממשלה לתוכנית הירח הסובייטית פורסם ב-.'89
מאז הספיקו כמה מיוצאי התוכנית להעיר על פגמים בגרסה
הרשמית בזיכרונותיהם. מהצד האמריקאי, שבשבילו היתה תוכנית
הירח הסובייטית נושא לפעולות ריגול וספקולציות למכביר,
התחיל הסי-איי-אי לשחרר בהדרגה תמונות לוויין סודיות
ודיווחים מודיעיניים רבים מהתקופה. וכך, כשהלכתי לראיין
את חברי “משימת הירח” הסובייטים החיים עדיין, כיום בשנות
השמונים לחייהם, זה היה כמו להיות עד לוויכוח שנפתח לפתע
פתאום בתום הפסקה של 30 שנה. השתפכות של
זיכרונות עתיקים אך עזים, שנצבעו בגוונים של סגירת
חשבונות והצדקה-עצמית.

מכל אלה ניתן ללמוד שהרוסים נכנסו למרוץ אל הירח בחוסר
חשק ושיצרני טילים רוסים רבים פיקפקו באפשרות לנצח במרוץ,
ואפילו בכדאיות הניצחון (מה זה בכלל המרוץ הזה, אם לא
תרגיל יקר ביותר
בראוותנות פוליטית?). עוד ניתן ללמוד שבמרוץ הזה
הסובייטים התחרו בינם לבין עצמם לא פחות מאשר נגד
האמריקאים. אבל יותר מכל ניתן ללמוד שלמרות כל הבעיות,
הסובייטים סיפקו לאמריקאים תחרות אמיתית.

ב-12 באפריל ,1961 קיבל הנשיא ג'ון קנדי הודעה שברית
המועצות שיגרה את האדם הראשון למסלול סביב כדור הארץ.
הנשיא הצעיר והתחרותי הורה לסגנו, לינדון ג'ונסון, לחזור
אליו עם דיווח על האפשרויות העומדות בפני האמריקאים להשיב
לעצמם את היוקרה הצוללת.

ורנר פון בראון, אבי ה-V1 וה-V2 הנאצים, שהצטרף למאמץ
האמריקאי אחרי מלחמת העולם השנייה, אמר לסגן הנשיא
שלאמריקאים יש “סיכוי מכובד” להיות הראשונים שיטיסו אנשים
מסביב לירח, אם כי לדעתו
התוכנית הטובה ביותר היא לשאוף לנחיתת ירח מאוישת. למבצע
כזה נדרש טיל ענק ממדים, גדול פי 10 או 15 מזה שהרים את
הקוסמונאוט הראשון יורי גגארין למסלולו בחלל. חיל האוויר
האמריקאי כבר השקיע עבודה נכבדת בטיל שכזה.

ב-25 במאי '61 הודיע קנדי לקונגרס שהאמריקאים התחילו את
דרכם לירח, ושהיוקרה האמריקאית תלויה בהצלחת התוכנית.
בשנים העוקבות ניסחו תומכי המסע לחלל מספר הצדקות לשאיפתו
של קנדי: המושג הרומנטי של התגשמות הגורל; הכמיהה המדעית
לידע, ההשראה הכרוכה בטכנולוגיה חדשה; ואפילו מזימות
חסרות שחר להקים מוצב צבאי על הירח. אולם הסיבה הראשונית
והמכרעת בגללה החליטו האמריקאים לטוס לירח היתה פשוטה: הם
חשבו שהם מסוגלים להגיע לשם ראשונים.

הירח לא היה בראש סדר היום הסובייטי, אבל הוא בהחלט הטיל
את קסמו על האדם שהיה אחראי לעליונותם-לכאורה של
הסובייטים בחלל, סרגיי פאוולוביץ' קורוליוב. מבין
המהנדסים הממונים על תוכנית החלל הסובייטית, קורוליוב היה
בעל ההשפעה הגדולה ביותר. הקמפוס שלו להנדסת טילים, במבנה
ששימש קודם כבית חרושת לארטילריה בחוצות מוסקווה, נתן
לעולם את “ספוטניק” ואת האדם הראשון בחלל,
שלא לדבר על הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון. עוד הרבה
לפני נאומו של קנדי, קורוליוב שם עין על הירח – לא כפרס
גיאופוליטי, ואפילו לא כיעד לכשעצמו, אלא כבסיס למשימות
שאפתניות יותר שיעדן הם כוכבי הלכת שמעבר. הוא כבר הספיק
לשגר את הטיל הראשון שפגע בירח; זה התרסק על פניו עם מטען
של
דיסקיות, מזכרות סובייטיות, ובכך קבע שיא של קיטשיות
קוסמית שנשבר רק ב-,1971 כשהאסטרונאוט אלן שפרד מאפולו 14
גילגל כדורי גולף על פני הירח. כלי חללי נוסף של קורוליוב
שידר את התצלומים הראשונים של צידו האפל של הירח.

קורוליוב היה מפוכח מאשליות על המערכת אותה הוא שירת.
כשהיה בן 31?הנדס מבטיח במכון לתכנון טילים, התדפקו
בריוניו של סטאלין על דלתו באחד הבקרים ולקחו אותו מחיק
אשתו ובתו בת השלוש. עוד
קורבן לטיהור השיטתי בחוגי האקדמיה של הסובייטים.

קורוליוב הועמד מול עדויות שנלקחו בכוח משלושה מעמיתיו
והוכה עד שהודה בהאשמות מופרכות, לפיהן השתתף בקנוניה
לסייע למהנדסי טילים בגרמניה. הוא הושלך לתחתית השאול
הסטליניסטי, בורות הכרייה הקפואים בקולימה, שם חטב עצים
וגילגל מריצות בקור האכזרי. שיניו נשרו ולבו ניזוק, עד
ששנה לאחר מכן הועבר למאסר בתנאים פחות אכזריים, במתקן
להנדסה אווירית בהנהלת המשטרה החשאית. במשך שש שנים
נוספות השתתף קורוליוב בעיצוב כלי טיס וטילים למען מאמץ
המלחמה, תוך כדי שהותו במאסר בחברת
אינטלקטואלים מטוהרים נוספים.

לקורוליוב היו צדדים חסונים באישיות שקיבלו חיזוק ממגעו
עם הברוטליות של המדינה הסובייטית. למרות שהיה עתיד
להשמיע בעצמו את הקלישאות של המפלגה הקומוניסטית, ידידיו
אומרים שהוא בקושי העמיד פנים שהוא גם האמין בהן. למרות
שסיפק למדינתו מחסן נשק מכובד, נראה שנאמנותו האמיתית
היתה תמיד להרפתקה, לחלום הפחות לאומני – אחיזת האנושות
בחלל. ואין ספק שהוא בורך בכמה מהתכונות שהשיטה המחרידה
הזאת הנחילה לרבים מתושביה – כגון יכולת לבלוע את הסבל,
וכישרון לאלתורים מתחכמים.

אחרי המלחמה, זוכה קורוליוב מההאשמות נגדו, מונה לקולונל
וצורף למשלחת צבאית לגרמניה, כדי לבזוז את כל המסמכים על
תוכנית הנשק של גרמניה שעדין לא נחטפו על ידי האמריקאים.
המשלחת הביאה אתה את התוכניות של הטיל V-2 הגרמני, שתחת
השגחתו של קורוליוב התפתח לסדרה של טילים סובייטיים
מוצלחים כל-כך שהם נמצאים בשימוש עד עצם היום הזה.

ב-,'61 כשהחל המרוץ לירח, היה קורוליוב הדמות השלטת בנוף
של תעשיית הטילים הסובייטית. ג'יימס הארפורד, שפירסם את
הביוגרפיה הראשונה על קורוליוב באנגלית ב-,'97 מדרג אותו
לפני ורנר פון-בראון, בין ענקי החלל. הסיבה היא לא רק
הרצף המתמשך של המצאות החלל שלו, אלא גם כי במשך חייו
הקצרים הצטיין בכל תחומי ההישג בחלל.

קורוליוב היה פחות קוסם טכנולוגי ויותר במאי עילאי ובעל
חזון – קצת ה”ג וולס, הרבה אורסון וולס. היתה לו אותה
כריזמה עממית של לעזעזאל-עם-כל-החוקים, שהבליטה אותו מאוד
באומה של ביורוקרטים, וחן של איש מכירות שקשה לעמוד בפניו
– כפי שלמדו לגלות פועלי הטילים שבהם דחק והאיץ לאורך ימי
עבודה של 16 שעות, השורה הארוכה של הנשים בחייו והמנהיגים
הפוליטיים שעליהם הסתמכה תוכניתו.

בזיכרונותיו מתאר המנהיג הסובייטי ניקיטה כרושצ'וב את
ביקורו של ראש תוכנית הטילים בפוליטבירו, מעט אחרי מות
סטאלין. גדולי המפלגה נאספו אז והביטו בתדהמה כשקורוליוב
הציג את דגמי הטילים שלו, והסביר כיצד חפצים נטולי
כנפיים, שצורתם צורת סיגר, יכולים להגיע עד לאמריקה – או
למאדים. “אני לא רוצה להגזים”, כתב כרושצ'וב, “אבל הייתי
אומר שבהינו במה שהוא הראה לנו כאילו היינו עדר כבשים
שרואה בפעם הראשונה מרעה חדש”. כרושצ'וב היה למבקר קבוע
במשרדי תעשיית הטילים, בחן כל חידוש וחידוש בהתלהבות של ילד.

הירח לא אדום – חלק ב' תרמית התדמית המאיימת

ב-5 בדצמבר '62 השלים הסי-איי-אי את הערכתו השנתית
הסודית-ביותר על תוכנית החלל הסובייטית. מסקנתה של
הסוכנות היתה שהניצחון האמריקאי אינו בטוח כלל וכלל.
“בהתחשב ביכולתם לרכז משאבים אנושיים וחומריים למטרות שהן
בראש סדר העדיפויות”, טענה הסוכנות, “אנו מעריכים שעם
מאמץ לאומי מרוכז יוכלו הסובייטים להגשים נחיתת ירח
מאוישת בטווח של חמש עד שבע שנים, בין '67 ל-.”'69

התפיסה האמריקאית את ברית המועצות באותם הימים, היתה
תפיסה של התפעלות וחשד. קנדי ניהל את מסע הבחירות נגד
ריצ'רד ניקסון בטענה שהסובייטים נהנים מיתרון אימתני
בראשי הנפץ הגרעיניים; אחרי שיגור “ספוטניק” תורגלו ילדי
בתי הספר באמריקה למקרה של התקפה גרעינית. הקמת מקלטים
בחצר האחורית הפכה לתעשייה ביתית.

במבט לאחור ברור שברית המועצות טיפחה אשליית עוצמה אדירה
בסגנון “הקוסם מארץ עוץ”. בתקופת קריאת התיגר של קנדי,
היתה בריה”מ 15 שנים אחרי מלחמה שבה נהרגו 27 מיליון
מתושביה ושמונה שנים אחרי שלטונו האכזר של סטאלין. כלכלתה
היתה שלוחה מגושמת ובריונית של הביורוקרטיה המדינית. לא
היה לה בסיס תחרותי של תעשיות פרטיות – כל הג'נרל
אלקטריק, לוקהיד ובואינג למיניהן.

יותר מזה. מתישהו, לקראת סוף ,'61 הצביע מידע מודיעני
מלוויינים שלארה”ב יתרון משמעותי בתחום הטילים
האסטרטגיים. האומדן הנדיב ביותר של הסי-איי-אי העריך את
מספר הטילים בבעלות הסובייטיים המסוגלים להגיע לטריטוריה
אמריקאית ב-25 בלבד (רוסולוגים מעריכים כיום שייתכן שהיה
מדובר רק בארבעה). בנוסף לכך היה ברור שאם אמריקה תכה
ראשונה, הזמן שיידרש לתדלק את הטילים יהיה כל כך ארוך,
שניתן יהיה לפגוע בהם עוד על הקרקע.

כרושצ'וב ידע את כל זאת, והוא ניהל מסע ציבורי אפקטיווי
של אוויר חם והתרברבות כדי להסתיר מעיני העולם את האיש
הקטן שמאחורי המסך. כשקנדי הציע, חודש אחרי הכרזת אתגר
החלל שלו, לאחד כוחות עם הרוסים במסע אל הירח, כרושצ'וב
סירב. כל כמה שהוא לא שש להיכנס למרוץ יקר אל הירח, רצה
כרושצו'ב עוד פחות להיתפס כשותף זוטר של אמריקה. הוא לא
רצה שהאמריקאים יגלו עד כמה התדמית הסובייטית בנויה על
בלוף. “אבי דחה את זה”, אומר סרגיי כרושצ'וב, בנו של
ניקיטה והאוצר הראשי של מסמכיו וזכרונותיו. “הוא אמר לי:
'אם ננסה לעבוד יחד, הם יראו שאין לנו טילים וכמה אנחנו
חלשים'”.

בדומה לכרושצ'וב, היו מדעני החלל הסובייטים חשדנים לגבי
אתגר הירח של קנדי. הם ידעו שהפרויקט ידרוש מאמץ שיעלה
בממדיו ובמחירו על כל דבר שקורוליוב לקח על עצמו עד אותו
שלב. “המחשבה הראשונה שלנו היתה: זה בלוף, או שהוא
רציני?” אומר בוריס צ'רטוק, המהנדס המבריק שתיכנן את
מרבית מערכות הניווט של קורוליוב. “הרושם שלנו היה שזה לא
בלוף. התחושה בקרב קהילת המהנדסים היתה שזה ריאליסטי
וניתן לביצוע. וזה נתן לנו תחושת סיפוק, בגלל שהיינו
בטוחים שזה יכריח את המנהיגות שלנו להקדיש יותר תשומת לב
לתוכנית החלל הסובייטית”.

בתוך הרשת הסודית של מדענים ומהנדסים לא נמצא תחילה
קונסנזוס שיראה בחיוב היענות לאתגר האמריקאי. מהנדסים
אחדים, כמו בוריס ראושנבאך וקונסטנטין פוקציטוב, אומרים
שטענו באותה תקופה שהסובייטים לא יוכלו להתחרות באמריקאים
בבזבוזים, ובמקום זאת צריכים לבנות תחנת חלל שתתאים
ליתרונות שלהם ותהווה מעוז מרשים וקבוע בחלל. אחרים,
במיוחד המדענים, טענו שעדיף להתמקד במשימות חלל בלתי
מאוישות, שיהיו זולות יותר ומסוכנות פחות.

ואולם קורוליוב חיבק את האתגר של קנדי כהצדקה לחלומו על
חקר מאויש של החלל, ואיגד סביבו את יצרני הטילים. תראו מה
כבר הצלחנו לעשות נגד כל הסיכויים, הטיף לעמיתיו, תחשבו
איך היינו יכולים להדהים את העולם. מרבית המהנדסים
שוכנעו.

קורוליוב נתקל בהתנגדות רצינית יותר מצד המנהיגים
הפוליטים, ובמיוחד הגנרלים, שנבהלו מהארסנל המשגשג של
האמריקאים. במשך כל הניסיון להנחית סובייטים על הירח,
התחרתה תוכנית החלל על כספים עם מגוון של מיזמים צבאיים.
השוואות מדויקות כמעט אינן אפשריות בגלל שהמערכות היו
שונות כל כך מיסודן, אולם בסיכומו של דבר הוציאו
הסובייטים לא יותר ממחצית 25 מיליארדי הדולרים שאמריקה
השקיעה בתוכנית “אפולו”, ואולי הרבה פחות מזה.

הקרב על הזמן היה מייגע עוד יותר מאשר הקרב על הכסף. שלא
כמו ארה”ב, שבה תוכנית החלל האזרחית היתה על פי רוב
עצמאית ומנותקת מהצבא, ברית המועצות רתמה את אותם
מהנדסים, מפעלים ומתקני שיגור, גם למרוץ החימוש וגם למרוץ
לחלל. המהנדסים הסובייטים שקדו בו-זמנית על ניסיונות
להדביק את האמריקאים בפיתוח טילים בליסטיים בין-יבשתיים,
טילי שיוט, מערכות הגנה נגד טילים, מפציצים ומטוסי קרב,
וכן על פיתוח המצאות בתחומים איזוטריים יותר, כגון תחנה
בחלל.

“את תוכנית הירח יכולנו לקחת על עצמנו רק כעיסוק נוסף”,
אומר בוריס צ'רטוק, מתכנן מערכות הניווט. “אף אחד מאיתנו
לא שוחרר מחובותיו הצבאיות. הבעיה היתה לא רק המעמסה על
כוח האדם ומתקני הייצור, אלא גם על המוחות שלנו”.

קורוליוב התחנן והציק ותיחמן כדי שהתוכנית תמשיך לנוע
קדימה. כדי לדבר אל לבם של המדינאים שספרו כל רובל, הנמיך
קורוליוב את אומדני העלויות של תוכנית הירח. כדי לדבר אל
לבם של אנשי הצבא, הוא הבטיח שתוכנית הירח שלו תביא איתה
שורה של פיתוחים אסטרטגיים.

“קורוליוב תמיד עשה את עבודת החלל שלו על גב הצבא”, נזכר
הגנראל קרים קרימוב, שהיה כלב השמירה של הצבא על
קורוליוב. הצבא התלונן ללא הרף לדמיטרי אוסטינוב, שר
התחמושת שנהנה מעוצמה רבה, אולם אוסטינוב היה תומך ותיק
של קורוליוב. “אוסטינוב היה נאנח ואומר: 'אתם ודאי
צודקים, אנחנו ננקוט
באמצעים', אבל הוא תמיד אהב את קורוליוב”, צוחק קרימוב.

כשהיה מדובר בטיל הירח הגדול שלו, שנקרא ,N-1 הצליח
קורוליוב שוב לתחמן את הצבא. בוריס דורופייב, שפיקח על
התוכניות לבניית הטיל, אומר שבהצעות הראשונות שנשלחו
לקרמלין הוצג הטיל ככלי לשיגור לווייני ריגול צבאיים,
לנשיאת ראשי-נפץ מרובים מסביב לגלובוס, ואפילו להרמת תחנת
קרב גרעינית לחלל. “היה איזה מינוח עמום על 'חקר הירח
והכוכבים', אבל לא היתה מלה על הנחתת איש על הירח”, הוא
מספר.

עם התפתחות התוכנית, הגיע הצבא להבנה שטיל עם זמן תדלוק
כל כך ארוך על כן השיגור ישמש מטרה נייחת קלה מאוד.
השימושים הצבאיים עליהם דובר נשרו אחד אחד, עד שהפסיקו
אפילו להעמיד פנים שה-N1 נועד לכל מטרה אחרת מלבד כלי
תחבורה שנועד להביא אדם רוסי לירח.

על אף שכרושצ'וב כלל לא היה מעוניין להיכנס לתחרות
בזבוזים נוספת עם ארה”ב, הוא גם לא היה מעוניין להפסיד.
בפברואר '62 הזמין כרושצ'וב את מתכנני הטיל למפלט הכפרי
שלו בצפון הים השחור, ואחרי יום של סעודות ופטפוטים אישר
למהנדסים להמשיך לפתח את הצעצוע שלהם – טיל הירח.
ההתחייבות היתה מעט עמומה, ונדרשו שנתיים נוספות של שידול
לפני שהתקבלה בצורה מחייבת.

לבסוף, ב-,'64 כשכרושצ'וב היה על סף הדחה, ניסח קורוליוב
מכתב למספר שתיים בשרשרת המנהיגות של המפלגה, ליאוניד
ברז'נייב. המסמך, שהתפרסם רק בשנה שעברה, היה מופת של
שתדלנות. קורוליוב טען שהתוכנית האמריקאית, עם טיל
ה”סאטורן” רב-העוצמה שלה, זינקה קדימה רחוק כל כך עד
שלאמריקאים יש סיכוי מצוין להגיע לירח כבר ב-,'67 בדיוק
כדי לקלקל את חגיגות היובל של המהפכה
הרוסית.

נראה שהאזהרה המוגזמת מעט הצליחה לעורר את תשומת לב
הקרמלין. באוגוסט '64 ניסחה המפלגה החלטה שנתנה ביסוס
רשמי לכוונה לשלוח אדם לירח. היא היתה מעט פחות חד-משמעית
מהצהרתו של קנדי – והיא
היתה סודית. אבל יצרני הטילים הסוביטים הרגישו עתה שהם
שקועים לגמרי במשחק. צ'רטוק: “באותה תקופה זה עדיין נראה
אפשרי. חשבנו שנוכל להיות הראשונים שיקיפו את הירח, ושלכל
הפחות נוכל
להתמודד בכבוד במרוץ לנחיתה עליו”.

במרוץ שנמשך 98 חודשים, מנאומו של קנדי ועד נחיתתו של ניל
ארמסטרונג פיגרה ברית המועצות ב-39 חודשים. קורוליוב
התחיל מאוחר, אבל הוא לא ביזבז רגע. כבר באוקטובר ,'64
צילם לווין ריגול אמריקאי שחלף מעל באיקונור האנגר גדול
וחפירות ראשוניות של כן שיגור גדול וחדש. בעיני
האמריקאים, זאת היתה העדות החזקה ביותר, הראשונה מסוגה,
לכך שהסובייטים החליטו להיענות לאתגר של קנדי. “אז הם
ידעו שמשהו גדול מתבשל שם”, אומר צ'ארלס פ' ויק, מומחה
לתוכנית החלל הרוסית.

האתגר של המסע לירח לא היה להגיע אליו. שני הצדדים כבר
הראו שהם מסוגלים להעיף טיל ולרסקו על פני הלבנה. הבעיה
היתה הדרך חזרה. כדי להשלים מסע הלוך ושוב צריך להעמיס גם
כלי שבתוכו יקיף הצוות את הירח, כלי תחבורה לירידה אל שטח
פני הירח, די דלק כדי להמריא בחזרה מהירח ומיגון הולם כדי
להגן על הנוסעים בשעת החזרה לאטמוספרה של כדור הארץ. אם
מוסיפים לזה טרקטורון, מדובר במשא כבד בהחלט, בסדר גודל
של 100 טון. היו עוד סיבוכים – הכוריאוגרפיה המורכבת של
המפגש בנסיעה סביב הירח, לדוגמה. אבל המכשול הגדול
ביותר היה הצורך באותו טיל נושא מפלצתי.

כדי לסבך את העניינים, היו הסובייטים זקוקים לטיל עם עודף
תנופה כדי לפצות על החסרון הגיאוגרפי שלהם. השער למסלול
הקפה של הירח הוא דרך חצי כדור הארץ הדרומי. בגלל שברית
המועצות יושבת הרחק בירכתי צפון על הגלובוס – ובגלל
שקורוליוב ושותפיו לא רצו להסתכן בשיגור טילים דרומה מעל
סין – הם עבדו במסלול צפוני, מה שדרש מהם להתנועע ממסלול
הקפה אחד של כדור הארץ למסלול שני, בשביל גישה טובה יותר
לירח.

העובדה שהסובייטים נאלצו להרים את הפרויקט הזה לא עם צוות
מאוחד של מדענים ומהנדסים אלא עם תעשיית טילים שלמה,
מסוכסכת על רקע אישי, מקצועי וביורוקרטי, הקשתה על האתגר
עוד יותר. במצב ביורוקרטי אידיאלי להיווצרות קונפליקטים,
המאבק הגורלי ביותר התפתח בין קורוליוב ליצרן הסובייטי
המוביל של מנועים לטילים גדולים, ולנטין גלושקו.

גלושקו עבר במחנות הכפייה של סטלין לפני קורוליוב. על פי
מסמכים שפורסמו בשנה שעברה, ידע קורוליוב שגלושקו היה אחד
משלושת העמיתים שהעידו נגדו – עדות שנגבתה ללא ספק תחת
עינויים, אך גם כך אינה בסיס טוב לידידות המושתתת על
אמון. גלושקו, מצידו, מעולם לא התגבר על העובדה שבמהלך
שנותיהם יחד במתקני עבודת הכפייה, מעמדו בסולם הסמכויות
בכלא היה גבוה יותר מזה של קורוליוב. יצרן המנועים, טיפוס
גאה ועוקצני, היה בעל מעמד רם דיו בעולם הטילים הרוסי כדי
להגיד לא, אפילו לקורוליוב.

בתחילת שנות השישים, היה גלושקו מבוקש מאוד למיזמים
צבאיים. הוא פיתח סדרה של מנועים מתוחכמים ביותר, שהתבססו
על חומר דלק מאוחסן שיכול להישאר באפסון יציב במשך חודשים
ולבעור בתוך רגע. דלק זה פתר את בעיית המטרה הנייחת של
הטילים הגרעיניים הסובייטיים, אולם היה בו פגם חמור מאוד
עבור טיל שנועד לשאת מטען אנושי: חומר הדלק היה רעיל
ביותר. במקרה של תאונה הוא היה עלול לפלוט אדים קטלניים
על הקוסמונאוטים וכל מי שנמצא בסביבה.

קורוליוב דחק בגלושקו לפתח מנוע חזק יותר שיהיה מבוסס על
תערובת בטוחה יותר של דלק וחמצן נוזלי. יצרן הטילים העקשן
סירב. כך יצא קורוליוב למשימה הקשה ביותר שלקח על עצמו
ללא שירותיו של יצרן המנועים המוביל במדינה.

בלית ברירה פנה קורוליוב למהנדס מנועי מטוסים שברשותו לא
עמדו הניסיון, או המתקנים המתאימים להרכבת מנוע ענק. על
אף שהמנוע שהמהנדס תיכנן היה יצירת פאר בתחום ההנדסה, הוא
היה קטן, עובדה שדרשה חיבור 30 מנועים (במעגל) כדי להרים
את טיל-הירח .N-1 איש, לפני כן או מאז, לא בנה טיל עם
יותר מעשרה מנועים.

כדי שהטיל של קורוליוב יצליח, הוא היה צריך להסתמך על
כוריאוגרפיה אלקטרונית מתוחכמת ביותר. היה צורך לתאם את
תנודות המנועים כדי למנוע התקפות רעד קטסטרופיות. בנוסף
לכך, היו המהנדסים חייבים לוודא שאם אחד המנועים במעגל
ישבות, בן זוגו ממול יכבה כדי לאזן את לחץ הדחיפה ולמנוע
הטיה של הטיל לאחד הצדדים.

המשימה האלקטרונית היתה מסובכת במיוחד במדינה שהיתה ידועה
בחולשתה בתחום המיקרו-אלקטרוניקה הדרושה. רואלד סאגדיב,
פיסיקאי שניהל זמן מה את מרכז חקר החלל הסובייטי, אומר
שמיקרו-אלקטרוניקה אף פעם לא היתה תחום זוהר דיו כדי
למשוך את תשומת לבם של המנהיגים הפוליטיים, שלמעשה היו
המנהלים הבכירים של כל התעשיות הסובייטיות. “בימי הצארים
הפעמונים תמיד היו חייבים להיות גדולים”, אומר סאגדיב,
שכיום מלמד באוניברסיטת מרילנד. “אותו דבר עם הפוליטבירו.
הם נורא אהבו טכנולוגיה של
דברים גדולים. דברים פצפונים כמו מוח אלקטרוני – מי ישים לב לדבר כזה?”

הירח לא אדום – חלק ג' משחקים מסוכנים
הסובייטים השתעשעו במספר תסריטים של הגעה לירח ממש עד לקו
הגמר, אולם לקראת סוף ,'64 סגר קורוליוב על גישה דומה
לזאת שבחרו האמריקאים – שיגור למסלול הקפה של כדור הארץ,
קפיצה שנייה למסלול הקפה של הירח, ומשם יציאה במודול כדי
לנחות על פני הירח. למרות שהמודול האמריקאי תוכנן להכיל
שני אנשים, הגרסה הסובייטית היתה אמורה להפקיד קוסמונאוט
יחיד בשטח הירח. כדי להוסיף לקיצוץ במשקל נגרע גם מקומו
של תא אטום לאוויר בחיבור בין הכלי המשייט לכלי הנחיתה –
הקוסמונאוט אמור היה לעבור מכלי לכלי בהליכת חלל. מאוחר
יותר שוכללה התוכנית הסובייטית ונוספה לה ספינה מקדימה
וטיסה בלתי מאוישת לחלל, שאמורה היתה להצניח מודול מפלט
נוסף, למקרה שכלי הנחיתה של
הקוסמונאוט לא יצליח להתרומם חזרה.

בזמן ששתי המדינות שקדו על השלמת הטילים רבי-העוצמה שלהן,
הם התחרו בו זמנית בפיתוח כלי לנסיעה לירח – ספינות חלל
שיוכלו להחזיק מעמד ימים רבים, לשאת צוות של אסטרונאוטים,
לנווט בחלל, לעגון במסלול מקיף. בשנות השישים המוקדמות
עמלו מהנדסיו של קורוליוב על משפחה של ספינות חלל:
ה”ווסטוק”, שנשאה את יורי גגארין לחלל, גרסה מאוחרת
מגושמת, ה”ווקשוד”, וספינה משוכללת יותר, בת שני תאים,
ה”סויוז”. פעם אחר פעם הם הקדימו את האמריקאים בפיתוח
מהלכים חדשים לחלל.

הסובייטים עיטרו את ההשגים הטכניים בקישוטי תעמולה, כמו
הטסת ולנטינה טרשקובה, האשה הראשונה בחלל (הוכחה לכך
שהאוטופיה הקומוניסטית הגיעה לשוויון בין המינים!).
וכמובן, הם לא נמנעו ממעט אחיזת עיניים פה ושם. באוגוסט
,'62 לדוגמה, היתה בריה”מ למדינה הראשונה שהטיסה שתי
חלליות מאוישות בו זמנית. הם שיגרו “ווסטוק” אחד למסלול
הקפה, ואז, יום מאוחר יותר, כשהכלי ריחף מעל באיקונור, הם
שיגרו “ווסטוק” שני למסלול הקפה לצידו. שתי החלליות חלפו
על פני תחנות מעקב של האמריקאים במרחק של כחמישה ק”מ זו
מזו, ויצרו את הרושם שהסובייטים הצליחו איכשהו לתמרן את
שתיהן לטיסת מבנה. לדבריו של ואסילי מישין, סגנו של
קורוליוב, הסובייטים שמחו מאוד לעזור לאמריקאים לשטות
בעצמם.

הלחץ של המרוץ לחלל דחף לפעמים את הסובייטים לנסות את
מזלם. ב-,'64 בידיעה שהאמריקאים נמצאים על סף שיגור חללית
עם שני אסטרונאוטים התקשר כרושצ'וב אל קורוליוב ודרש –
לדבריו של מישין – שיגור של חללית עם שלושה קוסמונאוטים
בהקדם האפשרי. מכיוון שחללית ה”ווקשוד”, אותה ניסו היתה
קטנה מדי בשביל להכיל צוות בגודל כזה בלבוש מלא, החליטו
הסובייטים לשגר את הקוסמונאוטים ללא חליפות חלל – וללא
מושבי מילוט.

“אם זה היה מסוכן? כמובן שכן”, אמר מישין לג'יימס
הארפורד, “למשך בערך 20 שניות של תעופה לפני הכניסה
למסלול ההקפה לא היה לצוות שום אמצעי מילוט למקרה חירום”.
באוקטובר, שלושת הקוסמונאוטים הבלתי מוגנים, ביניהם
קונסטנטין פאוקטיסטוב, שעזר לעצב את החללית הצפופה,
הצליחו להקיף את כדור הארץ 16 פעמים, והביסו ללא כל קושי
את טיסת שני האמריקאים.

בטיסה הבאה של ה”ווקשוד”, חמישה חודשים מאוחר יותר, עבר
אלכסי לאונוב חוויה מפחידה נוספת במרוץ להקדים את
האמריקאים בהליכת החלל הראשונה. חליפת החלל להרפתקה
הראשונה מחוץ לחללית היתה מוצר של הרגע האחרון; בפעם
היחידה שהחליפה הריקה נשלחה לחלל לבדיקת איכות, החללית
שנשאה אותה השמידה את עצמה. אחר כך התפוצצה גם טיסת
ניסיון בלתי מאוישת של ה”ווקשוד”, שנועדה לאסוף מידע
חיוני בשביל בני האדם שיבואו בעקבותיה.

עם “ווקשוד” אחת שנותרה בתוך ההאנגר, החליטו קורוליוב
והקוסמונאוטים שלו, למרות הכל, להסתכן בטיסה מאוישת.
התוצאה היתה כמעט אסון. ברגע שלאונוב יצא מתוך החללית אל
הריק הגדול של החלל, חליפתו הרכה התנפחה כמו בלון. במקביל
גילה שהוא אינו מסוגל להזיז את אצבעותיו בכפפות, או לכופף
את רגליו, והחליפה המנופחת לא מסוגלת לעבור בפתח החללית.
תוך שהוא מסתכן בחייו הקטין לאונוב את הלחץ בתוך חליפתו,
עד שיכול להחליק חזרה פנימה.

בטיסה חזרה כשלה מערכת החזרה האוטומטית, ולאונוב ובן זוגו
נאלצו לנווט ידנית. מחשש לנחות על קווי חשמל, או גרוע
מזה, בסין, כיוונו הקוסמונאוטים את תא החללית להרי האורל,
ובנחיתה נתקעו בין שני עצי אשוח בשלג העמוק, שם נאלצו
להמתין לילה שלם לפני שחולצו. כמובן, אף אחת מהתקלות הללו
לא פורסמה לפני שעברה רבע מאה. בהליכה הראשונה בחלל
התפארו הרוסים בתור ניצחון נוסף על האמריקאים. לאונוב,
כיום מנהל ידידותי ביותר באחד הבנקים הפרטיים במוסקווה,
מתייחס בביטול לסכנה. “נכנסו לזה בעיניים פקוחות”, הוא
אומר. “בסך הכל הייתי טייס ניסוי. אילו היינו נזהרים כל
הזמן, התוצאה היתה הפסד ודאי במרוץ”.

עם צבירת התאוצה של תוכנית הירח של קורוליוב, במהלך ,'65
הוא נאלץ לחשוש לא רק מהאמריקאים – שעם הטיל הגדול שלהם,
ה”סאטורן”, כבר החלו להניב תוצאות מבטיחות בטיסות בתוך
תחום המשיכה של כדור הארץ – אלא גם מעמיתיו המהנדסים,
שהשתוקקו להיות חלק מהאקשן. הבולט ביניהם היה ולאדימיר
צ'לומי, שבחסות משרד התעופה ניהל משרד תכנון שהתמחה בטילי
שיוט. צ'לומי, גאון טכני שתלטני ורע-מזג, בילה את מרבית
חייו בעיצוב טילים עבור הצבא, וכך חי ומת תחת מעטה סודיות
הדוק עוד יותר מזה של קורוליוב.

בבית אורחים סמוך למפעל טילי השיוט אותו ניהל צ'לומי מחוץ
למוסקווה מראה לי ולדימיר פוליאנצ'ק, מי שהיה אחד
ממהנדסיו הבכירים, חבילה של הערות בכתב יד מסודר.
פוליאנצ'ק העתיק אותן במיוחד מתוך מסמכים היסטוריים
הקבורים בארכיון בית החרושת.
במהלך הפגישה בת השעתיים הוא מציג טענה משכנעת, שלפיה
תוכנית הירח של צ'לומי היתה יותר טובה מתוכניתו של
קורוליוב. זו אינה טענה נפוצה מאוד, בין היתר בגלל
שיורשיו של קורוליוב הם אלה שכותבים את ספרי הזכרונות, אך
לנוכח דברי פוליאצ'נקו קל לתהות אם הסובייטים, שבויים
בקסמיו של קורוליוב, לא הימרו על הגאון הלא נכון.

צ'לומי, מומחה לתרמו-דינמיקה, הביע בוז גלוי לטיל של
קורוליוב, על 30 מנועיו. הוא טען שכמעט בלתי אפשרי לסנכרן
את הוויברציות של כל כך הרבה מנועים. אבל כיוון שקורוליוב
התלבש כבר על הנחיתה המאוישת, צ'לומי העלה הצעה
אלטרנטיווית להטסת אנשים מסביב לירח. תוכניתו כללה שימוש
בטיל גדול, שכונה “פרוטון”, שכמעט הושלם והסתמך על
המנועים של גלושקו עם הדלק הרעיל, כדי לשגר חללית ענקית
למסלול שיקיף את הירח.

לקראת סוף '65 אישרה ועדת מומחים את התוכנית ברוב של 47
מדענים ומהנדסים שתמכו בה, לעומת שלושה מתנגדים בלבד,
כולם ממעבדתו של קורוליוב. “חשבנו שלהקיף את הירח זה יותר
ריאליסטי, בהתחשב בקוצר הזמן”, אומר פוליאצ'נקו. “היינו
סבורים שיהיה קל יותר להשיג טיסה שתחלוף על פני הירח,
ותעזור לפתור את הבעיה הקשה יותר של הנחיתה על הירח”.

צ'לומי לא היה בור מוחלט באמנות הפוליטיקה. היה לו די שכל
להעסיק את בנו של כרושצ'וב, סרגיי, כמהנדס טילים, אבל הוא
לא היה יכול להתחרות בערמומיות המניפולטיווית של
קורוליוב. כחודש לאחר פרסום ההחלטה כינס קורוליוב פגישה
במשרדיו בפודליפקי וחשף את מזימתו האחרונה. כעת רצה
קורוליוב להרחיב את תוכניתו לטיסה שתקיף את הירח תוך כדי
שימוש בטיל שיהיה הכלאה בין הטיל של צ'לומי ל-N1 שלו,
כשהחללית שלו תהיה מורכבת בראש.

למעשה, צ'לומי אמור היה לספק את המשאית שתוביל את המטען
של קורוליוב מסביב לירח. בסוף '65 תוכנית זו צורפה למנדט
של קורוליוב, וצ'לומי – למרות שהמשיך לקדם את הטיל שלו
לצורך טיסות לירח – נשאר למעשה מחוץ לעסק.

אולם בכך שהשתלט על התוכנית של עמיתו מתח קורוליוב עוד
יותר את כוחותיו שלו. “שתי התוכניות הללו צרכו הרבה מאוד
משאבים ומאמץ, והן לא היו קשורות מבחינה טכנולוגית”, אומר
המהנדס צ'רטוק, שבגיל 87 כותב על התקופה הזאת בכרך הרביעי
של זכרונותיו. “לא היה שום דבר משותף ביניהן מלבד אחד
משלבי הטיל. מדובר בחלליות שונות, מערכות נחייה שונות,
מנועים שונים וכן הלאה. אז למעשה רדפנו אחרי שני ארנבים
שונים”.

בתוך הקרמלין גבר הרוגז על כך שהאמריקאים התנהגו כיותר
סובייטים מהסובייטים. כתביו של קורוליוב, שפורסמו
באחרונה, כוללים רשימות שרשם במהלך ישיבה סוערת של בכירים
במפלגה, שבה הם התלהמו בכעס על הטילאים היריבים ששמו
“אינטרסים פרטיים” מעל “אינטרסים משותפים של המדינה”. אחד
המנהיגים קרא: “תראו איך האמריקאים הצליחו להשתלט על
'האנטגוניסטיות הקפיטליסטית' שלהם”.

נקודה זו היא אולי אחד הפרדוקסים החביבים ביותר של המרוץ
לחלל: בזמן שהאמריקאים, אותם גלדיאטורים של השוק החופשי,
הקימו ביורוקרטיה גדולה והצעידו את התעשייה שלהם למאמץ
קבוצתי, הכלכלה המאוחדת כביכול של ברית המועצות התפרקה
בריב חמדני.

ב-'66 ספגו שאיפות הסובייטים בחלל מהלומה. קורוליוב, בן
,59 מת בבית חולים של הקרמלין, במהלך ניתוח להסרת גידול
סרטני ממעיו. אחרי מותו הותר פרסום זהותו והוא נקבר יחד
עם גיבורים נוספים של המדינה הסובייטית בתוך קירות
הקרמלין. מפות שונו כדי לתת את שמו לרחובות, לעיירות,
אפילו לאחד המכתשים על הירח. כך או כך מעמסת המשך המרוץ
נפלה על כתפיו של סגנו של קורוליוב, ואסילי מישין, מהנדס
טוב, אך נטול הכריזמה או הכשרונות הפוליטיים של מורו
ורבו.

בינתיים, באמריקה הצפונית, ארצות הברית נהנתה מפריחה של
חידושים בחלל. במארס '66 היו האמריקאים הראשונים שחיברו
שתי חלליות בחלל, ובמהלך השנה הם שיכללו את אמנות המפגשים
הללו הרוסים, שהמשיכו להתעסק בחללית “סויוז”, העבירו שנה
שלמה בלי אף טיסה מאוישת.

על פי דו”חות המודיעין שיערו האמריקאים שעתה לסובייטים
אין סיכוי להציב אדם על הירח לפני שנת .'70 ההערכה היתה
שהם יעדיפו לנסות טיסה מאוישת מסביב לירח, כדי “לספק
איזון לערך התעמולתי של נחיתת ירח מוצלחת של ארה”ב”.

אולם בינואר '67 ספגו האמריקאים מהלומה. שריפה חשמלית
הציתה את האוויר עתיר-החמצן בתוך החללית אפולו 1 ושרפה
שלושה אסטרונאוטים, גריסום, וייט וצ'אפי, שהשתתפו בתרגיל
אימונים. משמעות הטרגדיה הזאת היתה עיכוב של כמה חודשים
בתוכנית אפולו, מה שהפיח זיק מחודש של תקווה בלבות
הסובייטים לנצח במרוץ. האופטימיות שלהם אף גדלה כשטיל
הכלאיים של קורוליוב להקפת הירח הצליח להקיף את כדור הארץ
שמונה פעמים.

בזמן שהטכנאים התעסקו במכונות, הקוסמונאוטים הרוסים היו
עסוקים באימונים אינטנסיוויים, הן לקראת נחיתה, הן לקראת
טיסה שתקיף את הירח. כדי להכין את הקוסמונאוטים לאפשרות
של ניווט על פי הראייה בשמי חצי כדור הארץ הדרומי, מספר
אלכסי לאונוב, הסובייטים הטיסו אותם לסומליה, מדינה שהיתה
באותה תקופה מיודדת עם מוסקווה.

“היה חשוב שנכיר את שמי הדרום, למקרה שיהיה כשל במערכת
הנחיתה ואנחנו ניאלץ לנווט ידנית”, מסביר לאונוב. “הם
לקחו אותנו למדבר בלילה, הרחק מאורות העיר. שכבנו על הגב
והסתכלנו בכוכבים, ובבוקר התבקשנו לצייר את הכוכבים מתוך
הזיכרון”.

לצורך הדמיה של הסכנות בנחיתה על הירח, אומר לאונוב,
הקוסמונאטים המריאו מעל לשדה אימונים במסוקים ואחר כך
כיבו את המנועים והתאמנו בנחיתה ידנית.

אולם באפריל '67 עיכב את הסובייטים אסון משלהם. קוסמונאוט
המריא לחלל לצורך בדיקה חיונית של החללית “סויוז”, שהיתה
אמורה להשתתף במשימת הנחיתה על הירח. התוכנית היתה לשגר
חללית שנייה
ולבצע את החיבור המאויש הראשון של הסובייטים. אלא שבחללית
הראשונה קרתה תקלה, ובמהלך ניסיון השיבה המוקדם התעטף
המצנח סביב תא החזרה. התא התרסק אל הקרקע והקוסמונאוט
שבתוכו, ולאדימיר קומארוב, נהרג. עברו 18 חודשים לפני
שהסובייטים הסתכנו בשיגור נוסף של ה”סויוז”.

עד היום יש ויכוח סביב השאלה אם הסובייטים, בהשוואה
לאמריקאים, השתתפו במרוץ מתוך פחות כבוד לסיכונים לנוסעים
אנושיים (במהלך ביקורים בתחנת החלל “מיר”, אסטרונאוטים
אמריקאים הזדעזעו למצוא כבלים שהועברו בלי מחשבה שנייה
דרך דלתות אטימה שאמורות לחסום מודולים מסוכנים במקרה של
שריפה או מצב חירום אחר). העובדה היא שלתוכנית החלל של
הרוסים היו פחות קורבנות אדם מלתוכנית האמריקאית. בנוסף
לכך, אחרי התרסקות ה”סויוז” הקטלנית, ניסחו הרוסים כללים
נוקשים יותר, שדרשו סדרה של טיסות בלתי מאוישות נקיות
מתקלות לפני שישוגרו אנשים להקיף את הירח.

מרק וייד, שמנהל את האנציקלופדיה “ארונאוטיקה” באינטרנט,
טוען שייתכן שכללי הביטחון החדשים הללו, הם שמנעו מהרוסים
מלהביס את האמריקאים בטיסה מרשימה מסביב לירח. חללית
סובייטית שהקיפה את הירח והתרסקה לתוך האוקיינוס ההודי,
בספטמבר '68 היתה יכולה להכיל קוסמונאוטים, אלמלא הזהירות
הסובייטית אחרי אסון ה”סויוז”.

שלושה חודשים מאוחר יותר הקיפו שלושה אסטרונאוטים באפולו
8 את הירח עשר פעמים, שידרו משם ברדיו הודעה לחג המולד
וצילמו את התמונה הבלתי נשכחת של זריחת כדור הארץ מעל פני
הירח.

סביב שולחן השרטוטים ובמעבדות התכנון התחרות אף פעם לא
האטה – אפילו כשנראה היה שהאמריקאים מתרחקים. קורוליוב,
שתמיד מיהר אל כן השיגור, מעולם לא סמך יתר על המידה על
בדיקות סטטיות של המרכיבים שלו – והמדיניות הזו המשיכה
לאחר מותו. הרכבת המכשור הדרוש להפעלת מבחן של מנוע טיל
על הקרקע היתה עניין של זמן וכסף. לבנות את הטיל, לשגר
אותו, לבחון את הטעויות, ואז לבנות את הטיל הבא שיהיה
יותר טוב – זאת היתה דרכו של קורוליוב. “הוא היה מהמר”,
אומר סרגיי כרושצ'וב. המהנדסים של אפולו, בניגוד אליו,
בחנו את כל המרכיבים על הקרקע ויצרו טילים שבדרך כלל טסו
בניסיון הראשון.

ב-21 בפברואר ,'69 בידיעה שהאמריקאים נמצאים במרחק חודשים
ספורים משיגור לירח לחצו ממשיכיו של קורוליוב על הכפתור
בבדיקה הבלתי-מאוישת הראשונה של הטיל הענק עם 30 המנועים,
אותו טיל שיועד לשאת קוסמונאטים אל הירח. הטיל המריא
במלכותיות מכן השיגור, אולם אחרי 68 שניות גרמו הרעידות
העזות לשבירת אחד מצינורות הדלק. דלק רותח דלף לתוך חלק
הזנב וגרם לקצר חשמלי שכיבה את כל המנועים. הטיל התרסק
במרחק 54 ק”מ מאתר השיגור.

ב-3 ביולי ניסו הרוסים בשנית. הפעם, כשהטיל עמד להיכנס
למלוא עוצמת הדחיפה, אחד המנועים שאף כנראה בורג שוטה
והתפוצץ. כשהטיל הענקי התרומם מכן השיגור, החלה מערכת
הבטיחות לכבות את המנועים אחד אחר השני, למעט מנוע בודד
שנשאר דולק, מספיק כדי להטות את הטיל אל צידו. הטיל הוטח
אל הקרקע, כדור להבות ענק שהותיר את כן השיגור כחורבה
מפויחת.

עוד ניסיון אחד אחרון נעשה לגניבת התהילה מהאמריקאים, רגע
לפני שינחתו על הירח. בחודשים הראשונים של '69 עמל צוות
של מהנדסים סביב השעון כדי להשלים הרכבה של רכב מחקר בלתי
מאויש. הרוסים קיוו שהרכב יוכל, בפעם הראשונה, לגרד
דוגמית מקרקע הירח ולחזור איתה לכדור הארץ. הרובוט
הממונע, שנקרא “לונה”, היה מספר 15 בסדרה, ובשיגורו ב-13
ביולי היה נראה שכל התקלות בחללית תוקנו. אבל ציוד הנחיתה
של הרובוט לא פעל, וב-20 ביולי, כשניל ארמסטרונג דרך על
הירח, הוא היה תקוע במסלול סביב הלבנה. למחרת התרסק
הרובוט הקטן על פני הירח.

באותו שבוע שלישי של חודש יולי המרוץ סוף סוף נגמר. שידור
הטלוויזיה של נחיתת הירח האמריקאית, השידור החי של המאה,
נחסם לקליטה ברוב שטחה של ברית המועצות, מלבד מעיני מיעוט
נבחר – הגנרלים ומנהיגי המפלגה, וכן בכירים בצוות הירח
הסובייטי. רוסים מן השורה קיבלו רק דיווח מקוצר על המסע
בחדשות הלילה, הידיעה החמישית במהדורת החדשות, אחרי הצדעה
לחרשי המתכת הסובייטים וחגיגה של יום שחרור פולין.

במרכז לתכנון הטילים בפודליפקי, הצטופפו מהנדסי הטילים
הרוסים והקוסמונאוטים, עד לא מכבר שליטי הקוסמוס, סביב
המרקעים המרצדים בשחור-לבן כדי לצפות בניצחונם הסופי של
יריביהם. כש”העכביש” ירד ברכות אל תוך “ים השלווה”,
ומתורגמן העביר את דבריו של ארמסטרונג לרוסית, השתררה
דממה – תוצאת התערובת של יראה ואכזבה, קנאה ומתח.

אחרי אותה התפוצצות שהרסה את כר השיגור של ה-N-1 נדרשו
שנתיים כדי לבנות משגר חדש בקרבת מקום. משם הפעילו הרוסים
ניסוי שלישי, ביוני .'71 הטיל התרסק במרחק 16 ק”מ משם
ופוצץ מכתש גדול באדמה המלוחה, שבתוכו שוכבים רסיסים עד
עצם היום הזה. אפשר לאסוף אותם שם למזכרת, כמו שברים של
חומת ברלין. בנובמבר '72 המריא טיל רביעי גבוה אל השמים,
ואתו נסקו תקוות הרוסים למשך 107 שניות, עד שהתפוצצות
באזור הזנב השמידה אותו.

מרבית יוצאי התוכנית וגם מומחים מערביים אחדים סבורים
שמהנדסיו של קורוליוב היו קרובים להשלים את התיאום של 30
המנועים, וכי הניסוי החמישי היה עשוי להצליח. משלחות של
יצרני טילים התחננו שעדיין ניתן להתעלות על האמריקאים,
לבנות בסיס על הירח, תחנה בדרך לכוכבי הלכת, אבל סבלנות
המדינאים פקעה. תוכנית הטילים
החזיקה מעמד עד ,'74 אז מונה לעמוד בראשה ולנטין גלושקו,
יריבו הזועף של קורוליוב. גלושקו הפסיק את הפרויקט מיד
ושאף למחוק את קיומו מהזיכרון הציבורי. אחרי ניסיון כושל
להחיות את הטיל שהוא עצמו תיכנן. הוא מת ב-.1989

טילי N-1 שלא נורו פורקו, ואת חלקיהם מיחזרו. בסביבה של
באיקונור הפכו אותם לארגזי חול בגני שעשועים של ילדים,
לצילונים לשולחנות פיקניק, לשוקתי האכלה לחזירים.
“המנהיגים שלנו לא הקשיבו לנו”, אומר מישין, ממשיכו של
קורוליוב. “כשאמרנו שאנחנו מוכנים לעשות את זה טוב יותר
מהאמריקאים –
מאוחר יותר, אבל טוב יותר – הם אמרו לא”. על מישין הפילו
את האחריות לתבוסה. הוא ננזף על ידי הוועד המרכזי של
המפלגה ופוטר, ושמו נשמט מאנציקלופדיית החלל הסובייטית.

עבור האמריקאים פג הקסם של אפולו ב-19 בדצמבר ,1972
כשהאחרון מתוך 12 האמריקאים שביקרו בירח המריא משם בקריאת
פרידה חסרת חן: “בוא נסלק מכאן את הגרוטאה”. מאז לא דרכה
כף אדם על הירח,
ואין תוכניות לשוב לשם.

כיום כורעת תוכנית החלל הרוסית תחת נטל השפל הכלכלי, חוסר
העניין הציבורי ומתחים פוליטיים. באיקונור משתתפת בהרכבת
תחנת חלל בינלאומית חדשה, ביוזמה אמריקאית, אבל הרוסים
שולבו במיזם במסגרת שמזכירה תוכנית סעד, כדי לסייע למנוע
את קריסתה המוחלטת של כלכלת רוסיה. אותם רוסים שאינם
אדישים לגבי תוכנית החלל נוטים להתייחס לטיסות החלל כשטות
יקרה של הממשלה, או גרוע מזה, כזירה נוספת שבה האמריקאים
השחצנים מתנשאים על יריביהם המובסים מהמלחמה הקרה.

בקרב המשתתפים הרוסים במרוץ לירח מהולה הנוסטלגיה לתוכנית
החלל באכזבה גדולה יותר. הם מדברים במרירות על אובדן
תחושת המטרה, הפוטנציאל האנושי שבוזבז, ההשפלה בפני
המערב. השעיר לעזאזל מישין, היום בן ,82 הקדיש את העשור
האחרון לניסיונות לטהר את עצמו. רוחו כמו החמיצה מרוב
עלבון.

“האשימו אותי בכישלון להביס את האמריקאים”, אומר מישין
בזעם, “אבל כולם ידעו מההתחלה שהאמריקאים ינצחו.
כשקורוליוב מת, זה כבר היה לגמרי ברור”. לקראת סוף הראיון
הוא נתקף געגועים לימיו של סטאלין, שאת שיטותיו האכזריות,
הוא טוען, ניפחו בהגזמה. תחנת החלל הבינלאומית החדשה, הוא
משער, בוודאי נועדה להסוות יתרון צבאי חדש כלשהו של
האמריקאים.

“לנו היתה תוכנית ירח כי לאמריקאים היתה תוכנית ירח”,
אומר פוקציטוב, מהנדס-קוסמונאוט, חסון וחריף גם בגיל .73
הוא חי בנוחיות בבניין מגורים שהוקם בשביל
קוסמונאוטים-לשעבר, מאויש במשמר צבאי המונע צרות. כיום,
למרות שהוא ממשיך ללמד בבית ספר טכני, הוא נוטה לראות את
כל האולימפיאדה הארוכה הזאת של טיסות-חלל מאוישות כשטות
נלעגת. “כשאני מדבר על הטפשות של התוכנית הסובייטית, הדבר
נכון גם לגבי התוכנית האמריקאית. ההחלטות האלה לא התקבלו
על ידי מדענים. הם התקבלו על ידי פוליטיקאים, ובשביל מה?”

התגלית המעניינת ביותר על הירח עצמו, הוא אומר, האפשרות
שישנם מים בקטבי הירח, התגלתה על ידי רובוט בלתי מאויש
שנשלח 26 שנה אחרי שהאדם האחרון עזב את הירח. “מבחינת
ההנדסה, תוכנית אפולו היתה הישג מרשים. אבל מה היתה
התוצאה? הם חזרו עם כמה מאות קילוגרמים של אבנים. לא
השגנו אף פריט מידע על מוצאו של הירח, לדוגמה. האמריקאים
ביזבזו 25 מיליארד דולר על יוקרה. בשביל 25 מיליארד דולר
הם היו יכולים לעשות משהו יותר מעניין”.
*

אתר הידען היה עד שנת 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ