אבשלום אליצור נפרד מאנת'וני ג'יימס לגט, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 2003, ונזכר במפגשים האישיים עמו, בתרומתו לחקר מוליכי־על ועל־נוזלים ובחלקו בעיצוב הדיון על יסודות תורת הקוונטים
בצער רב שמעתי על מותו של סר אנת'וני לֶגט (1938–2026) ( Anthony James Leggett), חתן פרס נובל לפיזיקה, שנפטר במרץ 2026 ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-88. לגט היה פיזיקאי תיאורטי בריטי-אמריקני, מן הדמויות הבולטות בפיזיקה של החומר המעובה וביסודות תורת הקוונטים. הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-2003 על תרומותיו החלוציות לתיאוריה של מוליכי-על ועל-נוזלים. אני זכיתי להכיר אותו מקרוב, והזיכרון ממנו נשאר עמי חי במיוחד.
פגישתנו הראשונה הייתה במפגש מצומצם תחת הכותרת Quo Vadis Quantum Mechanics? שארגנתי ב-2002 באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, יחד עם הדוקטורנט שלי דאז, ד"ר שחר דולב, שהיה שותף חשוב בבחירת המשתתפים. המכובד שבהם היה חתן פרס נובל ההולנדי חרארדוס ט'הופט, שהביא עמו הפתעה נעימה במיוחד. שלא כנובליסטים אחרים, שלוקחים את ההונורריום, נותנים הרצאה ומיד מסתלקים, האיש הזה, עם שפם הקוצים והעניבה, שנראה וגם דיבר כמנהל בית ספר קפדן, התייצב לכל המפגשים בשלושת ימי הכינוס. נוכחותו הבטיחה נוכחות מלאה גם של כל השאר.
ההפתעה השנייה הייתה תחילה אכזבה. רוג'ר פנרוז, שתרם לפרסומו של "ניסוי הפצצה" הידוע לשמצה, התנצל שלא יוכל להגיע. כפיצוי ביקשתי ממנו הקדמה לספר, והוא כתב הקדמה שליקקנו ממנה את האצבעות, ושעד היום תרומתה למכירות הספר ניכרת. שמחנו אפוא מאוד כשסר רוג'ר קיבל את הנובל ב-2020. מגיע לו.
עם אנטון ציילינגר, שביצע את ניסוי אליצור-ויידמן, לא הייתה שום הפתעה. הוא הוזמן, בא והציג. גם עליו שמחנו כשקיבל ב-2022 את הנובל, יחד עם משתתף נוסף בכינוס שלנו, דני גרינברגר. מגיע לשניהם.
יחד עם טוני לגט, שזכה בנובל שנה אחרי המפגש, ב-2003, היו לנו אם כן חמישה נובליסטים במפגש מצומצם אחד. כן ירבו. אבל לגט היה באמת ההפתעה הגדולה של הכינוס. תחילה הפעים אותי יופיו החיצוני: חיוך כובש, פשוט ממיס, ביישני וקצת שובב. אחר כך באה ההפתעה העמוקה יותר: הלמדנות והנדיבות. על כל שאלה שנשאל, אם באולם ההרצאות, בארוחת הצהריים או במסדרון, היה משיב תשובה ארוכה, בהירה, גדושת ציטוטים, בפשטות, בחן ובהרבה סקרנות. המאמר שתרם לספר שלנו הוא אחת הפנינים שבו, גם מבחינת ההעזה המדעית וגם מבחינת יפי הכתיבה.
אני מצרף שתי תמונות מן הכינוס, כי באחת מהן לגט מוסתר.
א: לגט 19, ט'הופט 1, שחר 12.
ב: ט'הופט 1, שחר 12, ולגט מסתתר מאחוריו, ציילינגר 16, גרינברגר 10.
לגט היה בין הממליצים עליי לדרגת מרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן, ואחר כך גם לקתדרת ההצטיינות של פרופסור-אורח באוניברסיטת ז'וזף פורייה בגרנובל ב-2005. נפגשנו שוב כעבור כמה שנים בסידני, בכינוס שארגן יו פרייס. סיפרתי על המפגש הזה ב"שרדינגר עושה חיים". באחת ההפסקות שמע לגט ויכוח סוער ביני לבין לב ויידמן על החוק השני של התרמודינמיקה, שכבר הערתי לא פעם על הנטייה המעצבנת של פיזיקאים רוסים לזלזל בו. הוא התערב וצידד בוויידמן: אנטרופיה היא מושג סובייקטיבי. היא מציינת רק אי-ידיעה. אם אתה יודע את מיקומה של כל מולקולה במערכת, אז האנטרופיה היא אפס.
"טוני!" צעקתי, "איך אתה יכול לומר דבר כזה? הנה לפניך כוס תה חמה. אני שם בה קוביית קרח. אחרי כמה זמן תקבל כוס תה פושרת. אז מה, אם ידעת את מיקומה של כל מולקולת מים לאורך כל התהליך הזה, האנטרופיה לא עלתה? מה עם אי-ההפיכות? ולמה אתה חושב שאי-שיווי משקל הוא סובייקטיבי ולא ניתן לתיאור מתמטי? ושכחת ששאנון נתן הגדרה מתמטית לאי-הידיעה?"
נעצרתי כשראיתי את החיוך הציני של לב. ככה לצעוק על ענק בסדר גודל כזה? לא אאשים אתכם אם לא תאמינו שזו, מילה במילה, הייתה תשובת האיש, באותו חיוך שובה-לב: You're right. Hahaha, it was really silly of me to say that!
ב-1985 ניסחו אנת'וני לגט ואנופאם גארג את אי-שוויון לגט-גארג בתורת הקוונטים. את חשיבותו אפשר להשוות לזו של אי-שוויון בל, שהציב גבול ליכולתה של הפיזיקה הקלאסית להסביר קורלציות בלי השפעה ממרחק. כשם שאי-שוויון בל איפשר להראות את עומק הפרדוקס של איינשטיין וחבריו, שלפיו מדידת חלקיק אחד משפיעה באפס-זמן על חלקיק מרוחק, כך גם אי-שוויון לגט-גארג מציב גבול דומה לפיזיקה הקלאסית בכל הנוגע לקיומם של מצבי סופרפוזיציה. על יסוד אי-שוויון זה הציעו השניים גרסה מעבדתית לחתול של שרדינגר. במקום חתול חי-מת באה מערכת מורכבת הקרויה SQUID, שבה השדה המגנטי מצוי בסופרפוזיציה של צפון ודרום. ככל שהבנתי, אין עדיין יישום מלא של המערכת כפי שדמיינו, מה שהיה אולי מזכה אותם בפרס נובל נוסף, אבל בהשראת אי-השוויון הזה מצליחים פיזיקאים לדחוף את מושג הסופרפוזיציה הקוונטית עוד ועוד למעלה, אל מצבים יותר ויותר מאקרוסקופיים, בדרך אל החתול.
ב-2016 הראו רובנס וחבריו, ואף המחישו זאת בניסוי, הפרה בולטת של אי-שוויון לגט-גארג בעזרת, מכל הדברים, ניסוי אליצור-ויידמן.
ממרחק של חצי יובל אני מנסה לשחזר את דברי הפתיחה שבהם הצגתי את לגט בפני באי הכינוס. משהו כזה: אורחנו היום מעיד על עצמו שהוא אותו "זאב-אדם" מפורסם מן האגדות. בשעות היום הוא פיזיקאי צייתן, שמתמקד במשוואות ואינו משער השערות מעבר להן, אבל בשעות הלילה הוא הופך לזאב, המאמין שאכן קיימת מציאות אובייקטיבית ושיום אחד הפיזיקה תפגוש אותה.
הצצתי באנגלי-אמריקני היפה. הוא צחקק כמו תלמיד שנתפס בתעלול.
אבשלום אליצור
לאתר: האקדמיה של אבשלום אליצור
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
מקסים ומרתק כתמיד