סיקור מקיף

על שמונה הבלים פוסט מודרניסטיים

המאמר מובא כאן באדיבות המחבר, אבשלום אליצור. הופיע בעבר בגליון 28 של כתב העת "גלילאו" ועודכן כעת על ידי המחבר

הידען קלאסיק – על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים מאת ד"ר אבשלום אליצור
24.10.2002
מאת: אבשלום אליצור
אבשלום אליצור הוא חבר סגל התכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע והמגמה הבין-תחומית ללימודי פרשנות ותרבות אוניברסיטת בר-אילן

אופנה, אמר פעם אוסקר וויילד, היא דבר כל כך מטופש עד שמוכרחים להחליף אותו לעתים קרובות. גם בעולם הרוח יש אופנות, והן מצטיינות לפעמים באווילות לא פחותה מחידושי הסמרטוטרים של פאריז. כזאת היא האופנה המשתלטת כיום על מחלקות רבות באוניברסיטאות בימינו, ה"פוסט-מודרניזם."
נכון, זכותם של אנשים ללכת אחרי אופנות בכל הקשור לענייני טעם. זכותו של כל אדם לכנות בשם "אמנות" כל מיני גיבובים ושרבוטים הנראים בעיניי חסרי פשר, כי אמנות היא, מעצם הגדרתה, עניין של טעם אישי. אך כשהנוהג הזה עובר גם אל המדע, ההיסטוריה והמשפט, התוצאות הן, במקרה הטוב, מגוחכות. יש בטענות הפוסט-מודרניסטיות משהו שמקלקל כל חשק והתלהבות לעסוק במדע, וחשוב להסביר לאנשים צעירים שכל קשר בינן לבין המדע הוא מקרי בהחלט. לא פחות מדאיגות הן ההשלכות החברתיות והמוסריות של הפוסט-מודרניזם, וגם הן מחייבות תגובה. בואו, אם כן, נבחן מקרוב כמה מההכרזות המרעישות הללו המושמעות בשנים האחרונות באמצעי התקשורת, בבתי הספר ובכתבי-העת.
א. אין אמת אובייקטיבית. לכל אחד האמת שלו וכולן נכונות.באמת? אולי מחנות ההשמדה לא היו? הרי יש אנשים שה"אמת" שלהם, עליה הם מוכנים ללכת לכלא, היא שכל השואה היא בלוף. ואולי גם לא צריך להתרגש מנתוני המועצה לשלום הילד בדבר אלפי ילדים בישראל החשופים מידי שנה להתעללות? הרי כמעט כל ההורים המתעללים שהובאו לבית המשפט מספרים בלהט את ה"אמת" שלהם, דהיינו, שהילד/ה המפונק/ת סתם ממציא/ה את כל הסיפור. אוי כמה זה נחמד כשכולם צודקים! נכון, תומס קון המנוח הראה שפרדיגמה מדעית, דהיינו, תמונת העולם שיוצר כל מדע, פועלת כמסננת המפריעה לראות עובדות שאינן תואמות אותה. אבל אפילו הוא התקומם כשראה את הטענה שלו מופיעה בכתבים מיסטיים וספיריטואליים ששמחו על ההשתחררות מעולו המחניק של המדע. כי זה בדיוק ההבדל בין פרדיגמה מדעית לפרדיגמות אחרות: שום פרדיגמה מדעית אינה שולטת לנצח. במוקדם או מאוחר היא ממצה את עצמה, סדקים נבעים בה ופרדיגמה חדשה מופיעה כתחליף. האסטרולוגיה, לעומת זאת, לא השתנתה כמעט כלל בחמשת אלפי שנות קיומה. ראיתם פעם אסטרולוגים (או נומרולוגים, או עב"מולוגים) מתווכחים ביניהם? שמעתם על "אסכולות" ו"תיאוריות" יריבות בתחומים אלה? בתורות המיסטיות אין מהפיכות מפני שכל אחד, פחות או יותר, צודק בהם. רק המדענים המסכנים האלה מתקדמים מטעות לטעות.

ב. המדע, כמו הספרות והאמנות, הוא טקסט שכל קורא מפרש לעצמו ע"י דקונסטרוקציה (שבירת הטקסט והבנייתו מחדש) לפי רצונו. המדע תלוי בצרכי התקופה ובאינטרסים החברתיים שלה. לכן אין תיאוריות נכונות ולא נכונות. כל חברה והאמת שלה, וכל תקופה והמדע המתאים לה.נשמע באמת נחמד, אבל דברים כאלה יכול להגיד רק מי שאין לו מושג קלוש מהו מדע. בחסות אמירות כאלה יכול כל בור חסר הבנה לגבב את הגיגיו באין מפריע, כי מי יעז לומר שמשהו לא נכון כשהכל נכון? ובמיוחד אם הדובר מקפיד לערבב בדבריו מונחים מתורות היחסות, הקוונטים והכאוס? ורק פגם קטן יש באופנה הזאת, שכאשר למילה "שטות" אין עוד משמעות – כשכולם צודקים ואף אחד לא יכול לסתור את חברו – אזי לשום דבר אין משמעות. באותה מידה אפשר לשחק כדורגל תחת הכלל שהכל מותר, שכולם שופטים ושכל אחד יכול לספור את הנקודות איך שמתחשק לו.
הסיפור הבא כבר מוכר לרבים ובכל זאת לא מיותר לחזור עליו. פיסיקאי אחד, אלאן סוקאל, שלח מאמר לכתב-עת פוסט-מודרניסטי חשוב ובו הציע "הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הגרוויטציה הקוונטית." העורך הנפעם מיהר לפרסם את המאמר – וסוקאל מיהר לפרסם מאמר מקביל בכתב-עת שמרני ובו הודיע שהמאמר הראשון היה לא יותר מאשר גיבוב הבלים. נחלים של דיו פוסט-מודרניסטית נשפכו על התעלול החמוד הזה בניסיון להראות שהוא לא מלמד שום דבר. ובאמת, על פי הפוסט-מודרניסטים, שום דבר לא מלמד שום דבר אלא על פי הפירוש שבחרנו. אבל אם הסיפור הזה כן מלמד משהו, הרי זה שהפוסט-מודרניזם מסוגל לבלוע כל קשקוש. המדע הוא בראש ובראשונה הרפתקה. יש בו מתח עצום בכל פעם שהניסוי או התצפית שלנו מזמינים את הטבע בכבודו ובעצמו לחוות את דעתו בשאלה כזאת או אחרת. המתח הזה לא היה לולא היה משהו קיים שם, מחוץ לנו, במציאות האובייקטיבית, שאינו תלוי בנו או בקפריזות שלנו. ולא רק מדעי הטבע, גם מדעי החיים, החברה וההתנהגות מצליחים כשהם מודרכים ע"י הניסיון הכן להגיע אל האמת. נכון, האמת הזאת יכולה להיות אידיאל שלא ניתן להגיע אליו, אבל זו אינה סיבה לוותר עליה כרעיון מנחה. מישהו הגיע אי פעם אל נקודת הצפון המגנטי? אני לא, וגם אין לי חשק מיוחד להגיע לשם. אבל העובדה שאף פעם לא נגיע אל המקום הרחוק ההוא איננה סיבה שלא נשתמש במצפן!

רק מסיבה זאת, מהשאיפה לחרוג אל מעבר למגבלות הכאן והעכשיו, מסוגל העיסוק במדע לרגש אותנו כל כך. מכאן כוחו, בכל פעם שהדברים מכזיבים את השערותינו, להביא צער ושברון-לב כמו שרק נער מתבגר יכול להרגיש בעת אהבה נכזבת. וזה גם סוד יכולתו, מצד שני, להביא רגעי אושר גדולים, שמחת ניצחון ושאגות צהלה שלא היו מביישות כל קבוצת בריונים שיכורים במגרש הכדורגל. שום יצירה אחרת של האדם אינה עסוקה כמו המדע בבחינה ובביקורת עצמית ובחתירה חסרת מנוחה אל הבנה טובה יותר של העולם. אני יודע זאת כי הייתי שם, בעליות ובמורדות, בעשרים השנים האחרונות, וזכיתי לרשום שורה וחצי אי-שם באחד מאינספור הכרכים של הסיפור הזה, ונמאס לי לשמוע שהכל עניין של פרשנות, שהמדע צריך להפוך לסופרמרקט רעיוני שכל אחד יוכל לבחור בו מה שמתחשק לו.

ג. המדע תלוי בתרבות בה הוא צמח והטענות שלו תקפות רק במסגרת אותה תרבות. תיאוריות מדעיות משמרות את הכוח בידי האליטות השולטות, בעיקר זכרים לבנים.

לטענה הזאת יש אבא זקן, רוצח-המונים שהחזיק עצמו גם פילוסוף של המדע, הלא הוא לנין. גם תיאוריות מדעיות, טען לנין, מבטאות אינטרסים של המעמד המחזיק בהן. ממשיכיו הסטאליניסטיים של החבר ולדימיר איליץ' עשו בטענה הזאת שימוש נרחב בגנטיקה, בפסיכיאטריה ואפילו בתורת הקוונטים, ורדפו ואפילו רצחו מדענים שהחזיקו בתיאוריות "בורגניות." הפוסט-מודרניזם אינו שולח אנשים לכלא, אבל הטרור הלשוני הקרוי politically correct סותם היום את פיותיהם של אנשים רבים באקדמיה ובתקשורת. נסו רק לומר "נכה" בארצות הברית, ויעשו בכם לינץ'. יש לומר "מאותגר פיזית"!

אוניברסיטאות אמריקניות מכובדות נאלצו בשנים האחרונות לפתוח מחלקות ללימודי נשים, לימודי שחורים (אוי סליחה, התכוונתי לומר: אפרו-אמריקנים), ולימודי כל מיעוט מקופח.זה כשלעצמו יכול היה להיות דבר בהחלט חיובי. הצרה היא שהמחלקות האלה, המקבלות רק את השייכים למיעוטים המתאימים, התמלאו חיש מהר בפטפטנים צעקניים וחסרי-כשרון המלמדים "היסטוריה אלטרנטיבית," "פסיכולוגיה אלטרנטיבית" ו"מדע אלטרנטיבי" מנקודת הראות של קבוצותיהם ה"מדוכאות." כך, למשל, תמצאו מרצים הטוענים כי שייקספיר גנב את מחזותיו ממחבר שחור. כמעט איש אינו מעז לבקר את רמת העבודות הללו, שהרי כל ביקורת כזאת תוגדר מייד כ"סקסיסטית," "גזענית," וכדומה. אני ממליץ מאוד בנושא זה על הכרך ה-775 של דברי האקדמיה הניו-יורקית לקידום המדע (of 1996 Annals of the New York Academy) Sciences שכותרתו "הבריחה ממדע ומהיגיון." כמה מדענים בולטים מצביעים בו על הפוליטיזציה הגוברת של המדע בתחומיהם, וחוזרים ומסבירים את האמיתות הישנות והטובות של המדע. המאמרים מרשימים בכנותם ובפשטותם.

ד.תורת הקוונטים הוכיחה שהתודעה של הצופה משפיעה על המערכת הנצפית.

תורת הקוונטים לא אומרת שום דבר על התודעה. אז בואו נעשה פה קצת סדר. זה יהיה דיון קצת טכני, אבל במעט מאמץ הוא יקנה לכם יסודות לחשיבה ביקורתית בנושא זה. ראשית, יש הבדל עקרוני בין הפורמליזם של תורת הקוונטים לבין הפירושים הנלווים לו. הפורמליזם הוא אוסף החוקים המנבאים מה יקרה בתנאים נתונים. זהו פורמליזם מתמטי, עקבי לחלוטין ומדויק מאין כמוהו. הפורמליזם הזה, וכאן לב הבעיה, אינו מתאים למה שאנו רואים בחיי היום-יום. למשל: על פי הפורמליזם יכול חלקיק להימצא ביותר ממקום אחד באותו זמן (כלומר, להיות בסופרפוזיציה). ואמנם, העובדה שחלקיקים בודדים, היוצאים בזה אחר זה, יוצרים בסופו של דבר תבנית התאבכות על מסך העומד מאחרי שני סדקים, מראה שהפורמליזם צודק וכל חלקיק בודד עבר בדרך לא-מוסברת, ובאותו זמן, דרך שני הסדקים. היכן, אם כן, הבעיה? ראשית, לא ברור מדוע רק חלקיקים בודדים מופיעים בסופרפוזיציה, ולא שולחנות וכיסאות או חתולים, שהרי גם הם עשויים מחלקיקים. שנית, גם החלקיק עצמו אינו תמיד בסופרפוזיציה. אם נחזור על ניסוי הסדק הכפול ונמדוד כל חלקיק בזמן תנועתו, תיעלם הסופרפוזיציה: החלקיק יתגלה ממוקם במקום אחד. רק אם נימנע מלמדוד אותו יתנהג החלקיק בהתאם לחוקי תורת הקוונטים וייצור תבנית התאבכות.

יש להדגיש: המקום בו יתגלה החלקיק בעקבות המדידה אינו תלוי ברצוננו. המדידה מאלצת את החלקיק לצאת מהסופרפוזיציה ולהימצא במקום מוגדר, אבל איננו יכולים להחליט כרצוננו היכן יהיה המקום הזה. כך שאפילו במקרה זה לא יכול הצופה להחליט מה תהיה התוצאה.

יש כאן, אם כן, בעיה אמיתית: תורת הקוונטים אינה יודעת להסביר מדוע נשברת הסופרפוזיציה של החלקיק ברגע שהוא בא במגע עם מכשיר מדידה או כל עצם אחר. הפער הזה בין הפורמליזם לבין המציאות הנצפית הוליד כמה פירושים שונים וסותרים לתורת הקוונטים. הדגש הוא על המילה "פירושים" מפני שכמעט כל הפירושים האלה מנבאים אותן תוצאות ניסיוניות ולכן לא ניתן להכריע ביניהם בניסוי. זאת הסיבה שאף אחד מהפירושים האלה לא התקבל על דעת כל הקהילייה המדעית אלא נשאר עניין של טעם אישי. כך, למשל, יש אנשים המאמינים ברצינות תהומית שהיקום מתחלק לאינספור יקומים בכל פעם שמתרחש אירוע דמוי מדידה. אחרים מאמינים, ברצינות לא פחותה, שהחיים כיום משפיעים על "המפץ הגדול" אחורנית בזמן כך שייצור/יצר תנאים הנוחים להתפתחות החיים. בין הפירושים האלה נמצא גם הפירוש של פון-נוימן ו-ויגנר, לפיו התודעה האנושית יוצרת את מצבו של האובייקט הנצפה. כמה סופרי מדע פופולארי שקראו את הפירוש הזה – שהוא, כאמור, אחד מני רבים – החליפו בינו לבין הפורמליזם ומכאן הטענות כאילו תורת הקוונטים אומרת משהו על התודעה.
כמו כל הפירושים האחרים לתורת הקוונטים, אי אפשר להפריך או לאשש את הפירוש הזה ולכן הוא נשאר בתחום הפילוסופיה ולא המדע. אם אניח בחדר חשוך מצלמה, שתצלם את מקומו של חלקיק, גם אז תגלה התמונה שהסופרפוזיציה נשברה, ממש כאילו צפה אדם בחלקיק. האם זה אומר שלמצלמה יש תודעה? חסידי פירוש התודעה אינם מתרגשים מהבעיה הזאת. זה רק מלמד, לדבריהם, שהמצלמה עצמה הייתה בסופרפוזיציה, כלומר, שהיא גם צילמה את החלקיק במקום אחד וגם צילמה אותו במקום שני, ורק כשהנסיין בא לבדוק את המצלמה, אזי התודעה שלו יוצרת מצב אחד של המצלמה. כך לגבי רשמקול וכך לגבי כל מכשיר מדידה: כל עוד לא הסתכלנו במכשיר המדידה, המכשיר עצמו נמצא בכמה מצבים (פרדוקס "החתול של שרדינגר" בא להדגיש אבסורד זה בדיוק). הצרה היא שאין שום דרך להפריך את התיאוריה הזאת, שכן ברגע שננסה להציץ במצלמה כדי לראות את מצב הסופרפוזיציה יטענו חסידי התיאוריה שתודעתנו הרסה את המצב. לכן תיאוריה זו היא בלתי-מדעית כמו כל תיאוריה שלא ניתן להפריכה (ראו: "אובייקטיביות מול סובייקטיביות" מאת שחר דולב, "גליליאו" 28: 76-78). מלבד זאת, בינינו, יש משהו די שחצני במחשבה שהיקום כולו (כמו גם גלאקסיות שאף אחד עוד לא הספיק להציץ בהן) נמצא בסופרפוזיציה עד שהואילו החיים להופיע ו"למדוד" אותו. מה שתורת הקוונטים כן אומרת לנו הוא, בפשטות, שיש משהו יסודי מאוד במציאות הפיסיקלית שעוד לא הבנו אותו.

תורת הקוונטים ותורת היחסות – שתי המהפכות המושגיות הגדולות של המדע במאה העשרים – אינן מתיישבות זו עם זו. לפוסט-מודרניסטים זו כמובן לא בעיה: שום דבר לא חייב להתיישב עם שום דבר. אבל זו בדיוק הסיבה מדוע שום פוסט-מודרניסט לא הצליח עד היום לגלות שום תגלית מדעית: כששום דבר לא סותר שום דבר, התוצאה היא ברברת נטולת פשר. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היה איינשטיין הצעיר פוסט-מודרניסט: תורת היחסות (שנולדה מהסתירה בין המכאניקה הקלאסית למשוואות מאקסוול) כלל לא הייתה נוצרת! הסיבה שתורת היחסות כן נוצרה, וכמוה תיאוריות גדולות ויפות אחרות, היא שבמדע, הסתירה היא אמו הורתו של הגילוי. לכן, מה שתורת הקוונטים מלמדת אותנו הוא זה: דרושה הבנה חדשה לגמרי של המציאות הפיסיקלית, והבנה זו בוא תבוא – אם רק נתייגע ונחפש ולא נסתפק בהתחכמויות ריקות מתוכן מסוג "כולם צודקים."

ה. חייזרים: המדע מסרב להאמין לעדויות עליהם כי הם לא מתאימים להשקפת-עולמו הנוכחית. כשתשתנה השקפת העולם הזאת הוא יוכל לראות אותם.

במו אוזניי המסמיקות שמעתי פרופסור ידועה מהאוניברסיטה העברית משמיעה את הקביעה המלומדת הזאת בערוץ שמונה, ואיש מהמומחים באולפן לא העז לשאול מה באשר לשדים ורוחות: האם גם הם יופיעו כשיפסיק המדע לסרב להכניסם להשקפת עולמו? הטענה המעליבה הזאת מבטאת אי-הבנה בסיסית בנוגע לחשיבה המדעית. איך להסביר את העובדה שמבין כל אלה שראו עב"מים וחייזרים, נפקד דווקא מקומם של האסטרונומים, אותם אנשים המבלים לילות שלמים בצפייה בשמיים במכשירים הטובים ביותר? על פי הפוסט-מודרניסטים, התשובה פשוטה: הכל עניין של פסיכולוגיה.

אם יתגלו אי-פעם חייזרים תבוניים, הם יביאו למהפכה האדירה ביותר בחשיבה האנושית. איזו לוגיקה תהיה להם? איזה מדע? איזו אתיקה? איזו אבולוציה הם עברו? באיזו תקשורת הם משתמשים? אחת העתיקות שבשאלות הפילוסופיה, המטרידה אותנו מאז ימי אפלטון, תזכה למפנה מרתק: האם המתימטיקה שלהם תהיה מקבילה לזו שלנו, ולכן נוכל לטעון שהמתימטיקה משקפת היגיון נסתר הטמון במציאות עצמה (כפי שסבורים הריאליסטים), או שמא יתגלה שהיא המצאה חופשית של רוחם (כדעת האינטואיציוניסטים)? האם המפגש שלהם אתנו יהיה – חס ושלום – דומה למפגשים שהיו בהיסטוריה שלנו בין תרבויות שונות או שמא יהיו היצורים האלה חדורים בהכרת כבוד החיים וכבוד הזולת שאותה לא הצלחנו עד היום להנחיל לנו ולבנינו? ומצד שני, אם כל העדויות על חייזרים עד כה אינן אמיתיות, הרי שגם בהן יש לקחים חשובים מאוד, בלתי-נעימים ככל שיהיו, לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה: הם מלמדים דברים מאלפים על הצורך של בני אדם להאמין, על הצורך להתבלט ולקבל תשומת לב, על הפנטאזיות המיניות שלהם (ראו חטיפות לצורכי שאיבת זרע) וכדומה.

כמה רדודה ומשעממת, לעומת זאת, התשובה הפוסט-מודרניסטית לוויכוח הזה: "זה לא ממש חשוב אם קיימים חייזרים. מה שחשוב הוא שיש אנשים שמאמינים בקיומם."

ו. אין הבדל בין מי שלוקח אנטיביוטיקה כשהוא חולה לבין מי שלוקח קמיע של הרב כדורי. מה שקובע הוא שמאמינים בזה.

לכל תרבות יש דרכים יעילות באותה מידה להילחם במחלות. זה כבר לא סתם אווילי, זה מסוכן. לרפואה המערבית יש כלי פדנטי ומייגע הנקרא סטטיסטיקה, ומי שיודע עד כמה רופאים מקשים על עצמם בבדיקה של תרופות חדשות, במחקרים הכוללים אלפי בני אדם ונמשכים לעתים שנים רבות, ובקיזוז אפקט הפלאסבו, יכול רק לקנא בכל עושי הנפלאות המטפלים יום-יום בהמוני אנשים מיואשים, ביניהם חולים במחלות סופניות, בכל מיני "אנרגיות," "צ'אקרות," ועוד הרבה מילים שמכניסות הרבה כסף לכיסו של ה"מרפא" בלי לטרוח לעשות מעקב מסודר אחרי החולים האומללים.
מתן מעמד שווה לדוקטור העייף של קופת-חולים, שהשקיע בלימודיו לפחות שתים-עשרה שנה, ולרופא-האליל שעשה תואר בהתכתבות מטעם "אוניברסיטה" בתא-דואר שכוח בחו"ל, פירושו יריקה בפניה של אחת האציליות שבמסורות האנושיות, מסורת שתחילתה בשבועת היפוקראטס. תמותת ילדים – הנורא באסונות היכולים לבוא על אדם – ירדה כיום כמעט לאפס בעולם המערבי מפני שמיליוני ילדים מקבלים חיסון משולש וחיסונים נגד פוליו ושאר מחלות קטלניות. חייהם של הילדים האלה ניצלים לא מפני שהם "מאמינים" בטיפול – לפחות לא על פי צריחותיהם למראה הזריקה – אלא מפני שזה פשוט עובד. הרב כדורי, עם כל הכבוד, כשאינו חש בטוב, אינו מסתפק בעדת המלאכים והשדים המאכלסים את מוחו הישיש אלא לוקח אנטיביוטיקה, הולך לרופא שיניים ומן הסתם משתמש גם בקטטר או בחוקן בעת הצורך. העובדה שראשי המדינה שבה אני חי צובאים על פתח האיש הזה כדי לקבל ממנו ברכה היא בעיניי בושה לאומית.
פלורליזם רעיוני פירושו, בין השאר, שאסור לטשטש את המחלוקת בין מי שמאמין בקדמה לבין מי שרוצה להחזיר אותנו אחורנית.

ז. תפקידן של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה אינו לקבוע מיהו נורמאלי ומיהו חולה. תפקידן הוא לעזור לכל אדם לממש את עצמו.

הטענה הזאת גידלה דורות שלמים של נרקיסיסטים מפונקים ומרוכזים בעצמם. שום אדם המתמכר לאלכוהול או לסם כלשהו אינו מודה מלכתחילה כי הוא מכור. להפך, הוא טוען תקופה ארוכה "אני יכול להפסיק ברגע שארצה" ורק הסובבים אותו מרגישים שמשהו לא בסדר אתו. לאנשים המתקשים להתמודד עם המציאות, "מימוש עצמי" פירושו להישאר בדיוק מה שהם, להמשיך לעשות מה שהם רוצים ורק לא לשאת בתוצאות.
אחרי צאת ספרו הזועם של ג'פרי מאסון "בגנות הפסיכותרפיה" נמצאו רבים אפילו מבין הפסיכולוגים שהשתכנעו שכל טיפול נפשי הוא מעשה של עריצות שבו כופה אדם אחד את השקפת עולמו על האחר. אנשי מקצוע רבים משתדלים בשנים האחרונות להיות "בלתי-שיפוטיים" כמעט בכל נושא. התוצאה: פסיכולוגיה נבוכה, רדודה ומתייפייפת הנזהרת שלא להרגיז איש. די להזכיר שבמהדורה האחרונה של המדריך העולמי לאבחנת הפרעות נפשיות, ,DSM-IV הוצאה הפדופיליה (משיכה מינית לילדים) מרשימת ההפרעות הנפשיות ונותרה מוגדרת כהפרעה רק כאשר היא אגו-דיסטונית, כלומר, בלתי-מקובלת על ה"אני." לפיכך, סוטה המרגיש שלם עם מה שהוא עושה לילדים הוא אדם בריא לגמרי, אבל אם מצפונו מייסר אותו והוא מבקש, חלילה, להשתנות, אזי יש לטפל בו כדי ש"יקבל" ו"יאהב את עצמו."
דוגמא חמורה יותר לשיתוק הערכי הזה מתגלית ביחסה של הפסיכולוגיה אל ההתאבדות. כמי שעוקב מדי שנה אחרי המכה המתמשכת הזאת בצה"ל, נעשיתי מעורב בנושא מניעת ההתאבדויות, וההתנסות שלי בהבעת דעה שאינה politically correct יכולה ללמד משהו. לפני שנים אחדות כתבתי מאמר ובו קראתי לשינוי הגישה המקצועית כלפי המתאבד. טענתי שאין ערך לעבודתו של פסיכולוג או פסיכיאטר המטפל באדם אובדני אם אינו מביע עמדה ערכית ברורה נגד המעשה הזה, נגד אכזריותו כלפי בני-משפחה ובעיקר נגד האיוולת שבו מנקודת ראותו של המתאבד עצמו. את דבריי ביססתי גם על נתונים אמפיריים. הגרסה האנגלית של המאמר נדחתה ע"י תשעה כתבי-עת מכובדים (בהם אחד שאני עצמי חבר במערכת שלו). טענותיהם של המבקרים שהמליצו לדחות את המאמר היו ש"המחבר זועם" ו"שיפוטי" רחמנא-לצלן. רק כתב-העת Omega: Journal of Death and Dying(יש דבר כזה) פרסם אותו. גרסה עברית קצרה נשלחה ל"במחנה" ונדחתה, לדברי קצין חינוך ראשי דאז, חנוך קפצן, עקב התנגדות אכ"א.
לבסוף התפרסם המאמר בכתב-העת הישראלי לפסיכותרפיה "שיחות." היו תגובות אוהדות, אבל פסיכולוגית אחת, ד"ר נעמי קלנר, כתבה, שחור על גבי לבן, כך: "שמא ניתן לבסס היטב את הגישה המחשיבה התאבדות כמעשה העשוי להיות רציונלי ומוסרי ועשוי להלום את מיטב האינטרסים של האדם הבוחר בו?" (השאלה הזאת לוותה בשפע הפניות לספרות הפילוסופית על ההתאבדות). הפסיכולוגית הנכבדה מעניקה, אם כן, מעמד של הוגה רציונלי לאדם הנמצא במשבר אובדני. למקרא הניתוח המלומד הזה מצאתי את עצמי מדמיין חייל צעיר שזה עתה עף מקורס קצינים יושב מאוחר בלילה ומתעמק בספריהם של סארטר, קאמי, שפינוזה והרמב"ם, ואחרי שגמר לתמצת ולסכם את הטיעונים בעד ונגד ההתאבדות הוא לוקח את ה"עוזי" ודופק לעצמו צרור בראש. כמה מעשי ההתאבדות נובעים מחשיבה מפוקחת ורציונלית? תשאלו את ירדנה ארזי, אורלי יניב, ארתור רובינשטיין ורבים אחרים ששרדו מניסיונות התאבדות, למזלם ולמזלנו. ההתייחסות המתיפייפת אל צעיר שעולמו חרב עליו בשל פגיעה בדימויו העצמי כאל מי שפועל "על פי מיטב האינטרסים שלו," אין להם ולא כלום עם כיבוד זכויות הפרט. זו סתם פחדנות והתחמקות מאחריות. לפסיכולוג כזה לא הייתי נותן לטפל אפילו בחתול שלי.
אבל לא רק מקצועות בריאות הנפש, גם הרפואה עצמה מאוימת כיום על ידי ניסיונות לטשטש את ההבדל בין "בריא" ל"חולה" בשמה של האי-שיפוטיות. לאחרונה יצא פסיכולינגוויסט אמריקני, הרלאן ליין, בהתקפה על התקן תוך-אוזני חדש שהשתלתו בילדים חירשים יכולה לאפשר להם לשמוע טוב יותר. חירשות, טען ד"ר ליין, אינה נכות אלא תרבות. החירשים הם מיעוט בעל היסטוריה, מבנה חברתי וערכים משלהם, ואין לרוב השליט, כלומר, אנחנו השומעים, זכות לכפות את ערכיו על המיעוט הזה. יש הורים, הסביר הדוקטור הנכבד, שממש שמחים כאשר נולד להם ילד חירש, והם רואים זאת כ"זכות." הפדראציה העולמית של החירשים והאגודה הלאומית האמריקנית של החירשים הצטרפו אף הם להתנגדות להנחה לפיה ילדים חירשים זקוקים לתיקון. כמעט שאמרתי "אני לא מאמין למשמע אוזניי."

ח. תרבות המערב אחראית לכוחניות, לאלימות ולהרס הסביבה.

ואללה! ג'ינג'יס חאן גדל כנראה בדטרויט, הקמיקאזה היפאנית התפתחה בחצרות בית האבסבורג, ומצרים הפרעונית, שהאובססיה של שליטיה לחיי נצח עלתה למיליוני אנשים בדם ובסבל בל-יתואר, היא בוודאי פרי דמיונם של חוקרים אירופאיים.
בשנים האחרונות עסוקים ארכיאולוגים בדרום-אמריקה במחקר אינטנסיבי של תרבויות המאיה והאינקה ששלטו ביבשת זו לפני בוא הספרדים. האמת העגומה המצטיירת ממחקרים אלה היא שתרבויות אלה היו צמאות-דמים וסאדיסטיות לא פחות משלטון האינקוויזיציה של הפולשים. לא נעים, אבל לבני אדם יש נטייה להיות מנוולים ואכזריים ללא קשר עם הגיאוגרפיה. הארכיאולוגיה המודרנית מלמדת עוד דבר עצוב, והוא שהרבה תרבויות קדומות נכחדו מסיבות אקולוגיות הידועות לנו יפה כיום: התפוצצות אוכלוסין, ניצול יתר של משאבים, זיהום הסביבה והשמדת צמחים ובעלי-חיים. אם יש לנו כיום יתרון על קודמינו ה"רוחניים" וה"טבעיים" כל כך, זה שאולי אנחנו יכולים ללמוד מהניסיון המר שלהם.
כדאי עוד להזכיר שהאמונה שקרן הקרנף ואשכי הטיגריס יכולים לסייע לכוח הגברא, שבעטייה הובאו המינים האלה אל סף ההכחדה, לא הומצאה ע"י הרפואה הקונוונציונאלית, שק האיגרוף החביב על הפוסט-מודרניסטים. אמונות כאלה אופייניות דווקא לרפואה העממית, ה"אלטרנטיבית." אין כאן שום עיקרון רוחני עמוק אלא צורת חשיבה הידועה בשם "מאגיה סימפתטית." על יסוד לוגיקה פשטנית זו יכול כל בעל-חיים שאיתרע מזלו להיות בעל אבר המגרה את הדמיון להפוך למטרה לטבח המוני לטובת אימפוטנטים עשירים במזרח ובמערב. אם נצליח אי פעם לשקם את יחסינו עם הביוספרה החולה של כוכב-הלכת הזה, המאיימת להתמוטט על ראש כולנו, נוכל לעשות זאת רק ע"י לימוד והכרה של מארג היחסים העתיק, המופלא והסבוך מאין כמוהו שבין אינספור היצורים השונים החולקים אתנו את עולמנו.
עלינו להכיר, בראש ובראשונה, שקיים בעולם הזה סדר עתיק בהרבה מימות האדם על הארץ, שיש לו כללי משחק ברורים ולא רחמניים במיוחד, ומי שיתעלם מהם עלול למצוא עצמו מצטרף אל הדינוזאורים. הלימוד הזה לא יבוא כל עוד נוהגים כולנו, כולל ציידי לווייתנים, חברות נפט ומשמידי יערות, להתייחס אל העולם כאילו הוא קניון אינסופי שכל בעל כרטיס אשראי יכול לקנות בו כל מה וכמה שרק מתחשק לו.
וזה, חברים, העיקרון בה' הידיעה המנחה את המחשבה הרציונאלית: כדי להבין את העולם ואת זולתנו צריך להתאמץ לצמצם את האגו, לשים עניינים של טעם אישי בצד ולא להבליט אותם, ולגייס קצת יותר צניעות וענווה בפני פלאי הבריאה. מי שלא עושה זאת אינו עוסק במדע, וגם לא בהבנת בני האדם, אלא רק בעצמו, והתוצאה, לא נעים לומר, מאוד לא מעניינת.

לכן אל תחששו יותר מלומר בקול את מה שעיניכם רואות בפעם הבאה כשהמלך ייצא להתהדר בחליפה החדשה שלו. ואם תשמעו הרצאה של דרידה או תקראו מאמר של לקאן מבלי להבין אף מילה, זה בסדר, אתם בחברה טובה. "הכל כאן פין ופות, פין ופות," כתב בתדהמה גלויה ס. יזהר על אחד הטקסטים הללו, ולנו לא נותר אלא להצטרף לדבריו של חכם נודע מהמשנה, ר' יוסי הגלילי, שהקשיב לדרשה של חברו ר' מאיר והעיר לו: "מאיר, פתפותי ביצים יש כאן!"

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

7 תגובות

  1. יישר כח! בעוונותי הרבים מיני כוכבי שמיים, אני מודה שפשוט נהנתי הנאה מרובה מאד.
    משב רוח של התבונה, שנעשית נדירה יותר ויותר במקומותינו, ולעתים אף נראה שהיא נעלמת לגמרי בהר ההבלים של הפוטסמודרניסטיות (לא שגיאת הקלדה) וה"אלטרנטיבי" (לעבודה קשה, להשכלה הנרכשת לאורך זמן, עומק ורציונליזציה של הנימוקים, הסובב והמסובב) , ובעצם מקלט לרדידות ומחסה לאימפוטנציה אינטלקטואלית כמו גם הרגשית, בהנחלת החינוך וההשכלה גם לדאבוננו בשורות האקדמיה המידרדרת ובחברה שצדקנות ותקינות הן מחסה לבורות מעמיקה והולכת, דחיית הבלים ולאי מוסריות גוברת, או לפחות ללגטימציה סוחפת לכך.
    כל (כמעט…) מילה בסלע.
    אין ספק שהטיעונים שווים דיון עמוק יותר, גם אם זה בין מיעוט הולך ונעלם של אבירי מסדר התבונה, שתפקידם יחזור לבייסיק של להפבדיל בין אור לבין חושך, כי ירח שחור בלתי נראה של בורות, רפיון , אי-מוסריות חברתית ואישית, כמו גם כסילות מכסה על הכל בליקוי מאורות שהופך אור לחשכה פרמננטית.

  2. אבי:
    תודה על ההפניה למאמר.
    את הטענה שלא ניתן להכריע בניסוי אם האינטרפרטציה של פון נוימן ויגנר נכונה או לא הוא הביע גם בספרו "זמן ותודעה" אליו הפנו אותי באדיבותם קוראים באתר זה (אריה סתר ורענן).
    לדעתי טענה זו שגויה ובדעתי לשוחח אודותיה אתו ועם לב ויידמן.

  3. כל מילה.

    לדוגמה על החירשים אפשר להוסיף גם את הדוגמה של תנועת האוטיסטיים הבוגרים. היום אוטיזם זה כבר לא לקות אלא "שונות". בשם זכויות האוטיסטיים, הבוגרים מגנים כהתעללות כל ניסיון של ההורים להיטיב את תיפקודם של הילדים וגם עושים מאמץ פעיל למנוע אותו – למשל בניסיון למנוע תמיכה ממשלתית בטיפולים האלה.

    הערה קטנה נוספת – ג'פרי מאסון עצמו ירד חזק מאוד בספרו המצוטט על הפסיכולוג כקונטיינר המכיל הכול, בצדק גמור לדעתי (ונראה שגם לדעתך) . מי שהסיק מספרו שצריך להיות "לא שיפוטיים", פשוט לא קרא את הספר. וגם זו בעיה שהתייחסת אליה בקשר לתורת הקוונטים: אי התייחסות לטקסטים המקוריים אלא לציטוטים מסולפים מכלי שני ושלישי. כי כשכל הטקסטים נכונים באותה מידה, לשם מה יש צורך בדברים שוליים כמו ראיות, דיוק וידיעת המקור?

    אבל בלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, הביקורת והחשדנות הקיימות כלפי המדע היום אינה נובעת רק מנקודת השקפה פוסט מודרניסטית אלא גם, עצוב להודות, מהזנייה ושימוש לרעה במדע – בידי בעלי אינטרס, או בגלל כוחו של הקונצנזוס, או מאלף ואחת סיבות אחרות. כי גם מדענים הם, איך לומר, בני אדם – על כל מערכת ההטיות שלהם. לא חסרות דוגמאות גם לזה.

  4. חנוך קפצן לא היה מעולם קצין חינוך ראשי. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת סא"ל אחרי שהיה מפקד העיתון "במחנה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן