על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

פרופסור גרין פרסטון, כתב לאחרונה בניו יורק טיימס שייתכן שאנחנו חיים בסימולציה, אך אסור לנו לגלות זאת מפני שאם הניסוי שנערוך להוכיח זאת אכן יצליח, הרי שיוצרי הסימולציה יחליטו, במילים פשוטות, להוריד את השאלטר ולכבות את האור לכולנו

תמונת מסך מתוך המשחק SIMS-4. Image by <a href="https://pixabay.com/users/vanessarocksmyworld0-1375091/?utm_source=link-attribution&utm_medium=referral&utm_campaign=image&utm_content=969326">vanessarocksmyworld0</a> from <a href="https://pixabay.com/?utm_source=link-attribution&utm_medium=referral&utm_campaign=image&utm_content=969326">Pixabay</a>
תמונת מסך מתוך המשחק SIMS-4. Image by vanessarocksmyworld0 from Pixabay

הניו יורק טיימס ידוע כאחד העיתונים המכובדים ביותר בעולם. מאמרים המתפרסמים בעיתון זוכים בחשיפה נרחבת, והציבור הרחב – כמו גם ראשי ממשלות ומנהיגים בינלאומיים – קורא אותם בשקיקה. העיתון בוחר בקפידה את המאמרים המתפרסמים בו, כך שכדאי לשים לב למאמר דעה שהתפרסם בשבוע האחרון, ובו נכתב כי –

"ביצוע ניסויים אלו עשוי להיות רעיון רע ברמה קטסטרופלית – מהסוג שיכול לגרום להרס היקום כולו."

מוזר עוד יותר להבין שכותב המאמר אינו פיזיקאי גרעין או מומחה ללוחמה ביולוגית. למעשה, הוא פרופסור לפילוסופיה. והניסוי שהוא מוצא מאיים כל-כך, אינו מערב יצירת אנטי-חלקיקים או חורים שחורים, אלא הוא בעיקר ניסוי מחשבתי המבוסס על ניתוח נתונים, ומטרתו אחת: להוכיח שאנו חיים בסימולציה.

הכותב, פרופסור גרין פרסטון, חושש שאם הניסוי אכן יצליח, הרי שיוצרי הסימולציה יחליטו, במילים פשוטות, להוריד את השאלטר ולכבות את האור לכולנו.

אבל אולי עדיף להתחיל בהתחלה.

היפותזת הסימולציה

הפילוסוף ניק בוסטרום ידוע כ- 'מעצבן מקצועי'. בין היתר, הוא מבקר בכנסים של אנשי מחשבים ומזהיר אותם שהם עלולים לפתח בינת-על בלי כוונה, והיא – בוודאי ניחשתם – עלולה להשמיד את העולם. ובכל זאת, רעיונותיו תמיד מעניינים ושווים קריאה, ובשנת 2003 זכתה אחת ההיפותזות המרתקות ביותר שלו לפרסום: אנו עשויים, כולנו, להיות חלק מסימולציה גדולה אחת.

מה הכוונה בסימולציה? חישבו על משחק המחשב הפופולרי – The Sims. זוהי סימולציה פשוטה מאד של הציביליזציה האנושית כיום. אתם יכולים לגדל במשחק משפחה שלמה של בני-אדם, שבזכות המחשב זוכים ב- 'חיים' משלהם. ברור לנו שה- sims שלנו אינם מרגישים דבר, ואינם ניחנים במחשבה עצמאית משלהם. אבל מה יקרה בעוד מאה, אלף, או עשרת-אלפים שנים, כאשר כוחות המחשוב שיעמדו לרשותנו יהיו עצומים בהרבה?

בוסטרום מאמין כי צאצאינו הרחוקים יהיו חמושים במחשבים עוצמתיים כל-כך, שיוכלו להריץ סימולציות של ההיסטוריה האנושית ברמת פירוט גבוהה כל-כך, שהדמויות המסומלצות יהיו מסוגלות לחשוב עבור עצמן ולקבל החלטות משלהן. הן יחיו ויעבדו בסימולציות הללו, יתאהבו זו בזו, יתחתנו ואפילו יביאו לעולם ילדים – כלומר, דמויות חדשות בסימולציה. ואת כל זה הן יעשו מבלי שידעו כלל שמדובר בהרצה ממוחשבת של מציאות מן העבר.

למה שנכדי-נכדינו ירצו בכלל ליצור ולהריץ סימולציות מסוג זה? התשובה פשוטה: כפי שאנו רוצים להבין טוב יותר את ההיסטוריה של המין האנושי, ולשם כך מפתחים מודלים ממוחשבים מורכבים, כך ירצו גם צאצאינו להבין כיצד התקיימו וחיו הורי-הוריהם. או שאולי, כשכוחות המחשוב יהיו גדולים מספיק, יוכל כל ילד להריץ סימולציה דמוית-sim, אבל ברמה גבוהה בהרבה. אולי אפשר לקרוא לסימולציה כזו sim-universe.

ועכשיו, שימו לב להיגיון של בוסטרום: אם אפילו ילד עתידי אחד יריץ סימולציה שכזו, הרי שהסיכוי שאנו חיים בסימולציה הוא 50:50. למה? מכיוון שאם אתם צריכים לנחש האם אתם 'אמיתיים' או חיים בסימולציה, ואתם יודעים שאין לכם שום דרך לפענח את התשובה, אבל שיש לפחות סימולציה אחת בעולם, הרי שיש סיכוי שווה שאתם חיים בסימולציה, או בעולם הפיזי-ממשי.

אבל בוסטרום לא עוצר כאן.

כשאנו רוצים להבין את האקלים טוב יותר, איננו יוצרים מודל ממוחשב אחד בלבד. אנו מריצים עשרות ואפילו אלפי סימולציות של מצבים אקלימיים אפשריים, שבכל אחד מהם אנו משנים פרמטר אחד בלבד: את מהירות הרוח, את הלחות וכן הלאה. גם צאצאינו, כשירצו להבין את העבר, לא ירצו לפתח מודל אחד בלבד. הם יריצו – על מחשביהם המשוכללים לאין ערוך משלנו – מיליארדי סימולציות שונות של העבר. כל אחת מהסימולציות הללו תרוץ ברמת פירוט שלא תאפשר לדמויות המשתתפות בה להבין שמדובר בסימולציה.

מה הסיכוי עכשיו שאתם חיים בסימולציה? בערך אחד למיליארד, לפי ההיגיון שתיארנו קודם. אני, רועי צזנה, איני יכול לדעת בוודאות האם אני רועי צזנה המקורי שנולד ב- 1980, או שאני אחת ממיליארדי הדמויות הממוחשבות שנוצרו אלפי שנים לאחר מכן, וכל אחת מהן מאמינה שהיא-היא רועי צזנה היחיד. הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי היחיד קטן עד כדי גיחוך. הרבה יותר סביר להניח שאני דמות המשתתפת בסימולציה, מאשר שאני רועי צזנה המקורי.

נשמע מטורף? ובכן, כן, אבל הרעיון התחיל להכות שורש בלבם של כמה אנשים מרשימים. ניל דה-גראס טייסון, למשל, שהוא כנראה הפרשן המדעי המוערך ביותר באמריקה, כבר הודה כי ההסתברות שאנו חיים בסימולציה "עשויה להיות גבוהה מאד". אילון מאסק הודיע כי "יש סיכוי של אחת למיליארד שאנחנו חיים במציאות הבסיס". ג'ורג' סמוט, פיזיקאי וזוכה פרס נובל, מאמין שהסיכויים קיצוניים עוד יותר, וכי הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי הוא רק אחת לטריליון (למרות שלא התייחס ספציפית אליי, אבל אני מניח שזה רק מכיוון שהוא לא מכיר אותי אישית)

זוהי, אם כך, היא היפותזת הסימולציה. נכון להיום, היא אינה משפיעה על דרך חשיבתם של אנשים, בין היתר מכיוון שמדובר ברעיון בלבד, שטרם הוכח.

אבל ישנם אלו – פיזיקאים, בעיקר – המנסים להוכיח שאנו באמת חיים בסימולציה. ופרסטון מאמין שאם יעשו זאת, הם עלולים להוביל להרס היקום כולו.

לך תוכיח שאין לך אחות מסומלצת

שמונה שנים לאחר שבוסטרום הציע את היפותזת הסימולציה, החליטו כמה פיזיקאים לקחת את העניין ברצינות, והציעו דרכים לבחון את הרעיון במציאות. או אולי בסימולציה. אם אתם כבר מבולבלים, אל תרגישו רע – אתם בחברה טובה. בכל מקרה, במאמר שהתפרסם במגזין מדעי צנוע אך מכובד (The European Physical Journal A), ניחשו החוקרים שאפילו בעתיד יהיה למחשבים כוח מחשוב מוגבל. הוא אולי יהיה גדול פי טריליונים מכוח המחשוב כיום, אבל עדיין – הוא יהיה מוגבל.

אם אכן המחשבים יהיו מוגבלים בכוחם בעתיד, הרי שיוצרי הסימולציות ירצו למזער את כמות החישובים המתבצעים במסגרת כל סימולציה. במילים אחרות, במקום להריץ את כל האינטראקציות בין החלקיקים התת-אטומיים בכל היקום, בטריליוני יקומים במקביל, המפתחים ישתמשו ב- 'קיצורי דרך'. הם יתמקדו, למשל, הרבה יותר בכדור-הארץ (מרכז היקום, כמובן), ולא יטרחו להשקיע באותה המידה בקצוות המרוחקים של התבל. החוקרים מאמינים שבאמצעות תצפיות בחלל נוכל לזהות אי-סדירויות בדרך הפעולה של היקום, שמתיישבות עם היפותזת הסימולציה.

שיהיה ברור לרגע: אף אחד לא חושב שנוכל להוכיח בוודאות שהיפותזת הסימולציה נכונה. לפחות לא בזמן הקרוב. אבל כך, בסופו של דבר, עובדת הקהילה המדעית: מעלים היפותזה, יוצרים סדרה של תחזיות שאמורות להתממש אם ההיפותזה נכונה, ואז בודקים האם התחזיות הללו נכונות. אם כן – הרי שההיפותזה מקבלת כמה נקודות זכות והופכת לסבירה יותר בעיני הקהילה המדעית. אם היפותזת הסימולציה תספק מספר רב של תחזיות שמתאמתות בנוגע לדרך הפעולה של היקום… ובכן, הקהילה המדעית בהחלט עשויה לקבל על עצמה את גזר הדין, ולקבוע סופית שההשערה הסבירה ביותר היא שאנו חיים בסימולציה.

וזה, כפי שכבר אמרנו, עשוי להוביל לקטסטרופה הנוראית מכולם, ולהפסקת הסימולציה באמצע.

סימולציית מגדל בבל

מגדל בבל של השפה המדעית. איור: מכון ויצמן
מגדל בבל של השפה המדעית. איור: מכון ויצמן

באחד הסיפורים המוקדמים בתורה מתואר מגדל בבל – מגדל עצום-מימדים, שאמור להגיע עד השמים עצמם. סקרנותו של האל היהודי הקדום מתעוררת לנוכח המגדל, והוא יורד מטה לרגע מהעננים, ואז מחליט להרוס לכולם את העסק. הוא גורם לכל העובדים לדבר בשפות שונות, ובדרך זו עוצר את בניית המגדל.

לא לגמרי ברור למה האל שם רגל למפעל המרשים הזה, אבל פרשן המקרא דוד משה קאסוטו הציע כי בניית המגדל היוותה סוג של התרסה כנגד האל – רעיון גרוע בעליל, שהוביל לתגובת הנגד הצפויה מישות שהפתרון המקורי שלה לבעיות הוא להטביע את כל בני-האדם וחדי-הקרן במבול.

נחזור לרגע להיפותזת הסימולציה. פרסטון מביע חשש שיוצרי הסימולציה אינם מעוניינים שנבין שמדובר בסימולציה. אחרי הכל, אם הם רוצים להבין את ההיסטוריה של האנושות, הם בוודאי אינם רוצים שהדמויות בסימולציות שלהם יבינו שלא מדובר באמת במציאות הממשית! מה יקרה, לפיכך, אם נגלה שאנו חיים בסימולציה? מה יקרה אם נתחיל לחקור את אותה סימולציה כדי להבין אותה טוב יותר? אם ננסה להקים את 'מגדל בבל' המודרני – דרכים לבחון את הסימולציה, כדרך להתריס בפני היוצרים שאיננו מוכנים לקבל את המצב כמות שהוא?

תגובתם של מריצי הסימולציה עלולה להיות פשוטה. יש להם עוד מיליארדי סימולציות אחרות, בהן בני-האדם המסומלצים מתנהגים יפה ונותרים בבורותם. אם הדמויות המורצות בסימולציה אחת אינן מתנהגות כשורה, אפשר פשוט לכבות את אותה סימולציה, ולנתב את משאבי החישוב שהתפנו לטובת היקומים הממוחשבים האחרים. הבעיה נפתרה, אפשר להמשיך הלאה. כלומר, אלא אם אתם נמנים על הדמויות שבאותה סימולציה, ואז תיעלמו, כולכם, בלחיצת כפתור אחת מצד היוצרים הגדולים שמעבר לשמים.

או אולי יבחרו היוצרים לסיים את הסימולציה בדרך שאינה ברורה באופן מיידי. באחד מסיפוריו של פיליפ ק. דיק, למשל, מתוארת סימולציה של אמצע המאה העשרים, המורצת בעתיד הרחוק במוזיאון. כאשר אחד מהצופים בסימולציה נכנס לתוכה וכך 'מזהם' אותה, מחליטים המנהלים לסיים את ההרצה תוך זמן קצר – באמצעות דרבון הישויות הממוחשבות לפתיחת מלחמה גרעינית שתהרוס את האנושות כולה בתוך הסימולציה.

אז מה הפתרון? איך נוכל לפענח האם אנו חיים בסימולציה או שאנו 'מקוריים', מבלי לעורר את חמת זעמם של היוצרים?

פרסטון מאמין, בפשטות, שלא נוכל לעשות זאת. או ליתר דיוק, הוא מאמין שהסיכונים גדולים כל-כך, שעדיף לנו להימנע מביצוע ניסויים שעלולים להוכיח שאנו חיים בסימולציה. זוהי אותה "סכנה קטסטרופלית" שפרסטון מזהיר לגביה. הוא מסכם כי

"תוצאות הניסויים המוצעים יהיו מעניינות רק כשהן מסוכנות. ייתכן שיהיה ערך רב בהבנה שאנו חיים בסימולציה ממוחשבת, אך המחיר הכרוך בכך – הסיכון להשמיד את היקום שלנו – גדול פי כמה. … האם זה באמת שווה את הסיכון?"

האם זה שווה את הסיכון?

חיים בסימולציה. איור: shutterstock
חיים בסימולציה. איור: shutterstock

כל אדם יענה על שאלתו של פרסטון עבור עצמו, אבל הייתי רוצה לסיים את הרשומה הזו בטון אופטימי יותר: כן, אני מאמין שזה שווה את הסיכון.

מדוע? מכיוון שגם אם היפותזת הסימולציה נכונה, ואנו אכן חיים בעולם ממוחשב שמריץ מחשב-על, לא ברור מהי מטרת יוצרי הסימולציה. פרסטון מניח שהיוצרים רוצים ללמוד על ההיסטוריה של המין האנושי, וכל חריגה מההיסטוריה האנושית תוביל לעצירת הסימולציה. אבל למה לבחור דווקא בפרשנות זו? אפשרות אחרת היא שהיוצרים רוצים לבחון – למשל – כמה זמן ייקח לישויות הממוחשבות לפענח שמדובר בסימולציה. אולי, מהרגע שנבין שמדובר בתוכנת מחשב, יסכימו היוצרים 'לשלוף' אותנו מהסימולציה הנוכחית ולהעביר אותנו לעולם ממוחשב טוב יותר, ללא רעב, עוני ומחלות.

או שהם ימחאו לנו כפיים על חכמתנו, ואז יעצרו את הסימולציה וימחקו את כולנו, כי הם קיבלו את התשובה שרצו. או שהם יתחשבו בקדושת החיים, וייתנו לנו להמשיך בחיינו בתוך המחשב. או שהם יהפכו את כולנו לפלמינגו ורודים. הי, למה לא? אולי יש להם פטיש כזה. תוכיחו שאני טועה.

אתם רואים בוודאי את הבעיה: קשה מאד לנחש את מניעיהם של יוצרי הסימולציה. כל אחד יכול להשליך עליהם את דרך ההבנה שלו את העולם. פרסטון צודק בכך שאם היפותזת הסימולציה אכן נכונה, הרי שאנו מסתכנים כאשר אנו מגיעים להבנה זו. אבל לא ברור האם סיכון זה גדול יותר מהסכנות הצפונות בהמשך החיים כרגיל, עם כל הקטסטרופות שהמין האנושי יכול לבשל לעצמו: משינוי האקלים ועד למלחמה גרעינית.

כך שאני מאמין שאנו בהחלט צריכים לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות, ומוכן להוסיף סיבה אחת חשובה: אולי עוד נצליח להתמרד כנגד היוצרים.

הדרך אל החופש(?)

באחד מסיפורי המדע הבדיוני המונפשים בסדרת הטלוויזיה המצוינת – "אהבה, מוות, רובוטים" – מתוארת ציביליזציה של 'ליליפוטים' זעירים, החיים כולם בתוך מקרר ישן. בני הזוג שרכשו את הדירה הופתעו לגלות שהמקרר שלהם מיושב על-ידי אותם אנשים קטנטנים שגודלם כגודל ראש סיכה, אך לא הפריעו להם להתפתח. הננסים פיתחו את הטכנולוגיה שלהם במהירות, זינקו מימי הביניים למהפכה התעשייתית ומשם לעולם המודרני, נקלעו למלחמה גרעינית זה נגד זה, השתקמו והמשיכו לקדם את המדע והטכנולוגיה. תוך זמן קצר הם הגיעו לרמה טכנולוגית מתקדמת יותר מזו של בני-האדם בסיפור, ובהבזק של אור – נעלמו ועברו, כמשוער, ליקום אחר.

אין צורך לומר שמדובר בסיפור מדע בדיוני, אבל אולי הוא יכול לספק גם לקחים לגבי היפותזת הסימולציה והדרך בה נבחר להתקדם.

אם אכן קיימים יוצרים, והם באמת פיתחו – ועודם מריצים – את הסימולציה בה אנו חיים, הרי שיש להם הרבה על מה לענות. הם היו יכולים ליצור עולם טוב יותר, בוודאי. הם היו יכולים ליצור עולם בלי מוות, בלי כאב, בלי דיכאון. הם בחרו, במודע, שלא לעשות זאת. המשמעות היא שאם אותם יוצרים באמת קיימים, הם אחראים לסבלו של כל ילד שגווע ברעב, לכל קשיש שמאבד צלם אנוש בשל השיטיון, לכל 'מכשפה' שהועלתה על המוקד לאורך ההיסטוריה.

אבל אם נבין שהיפותזת הסימולציה באמת נכונה, אולי עוד נצליח להתמרד כנגדם. אולי, כפי שמתארת סדרת המדע הבדיוני, נוכל לפתח את הטכנולוגיה שלנו לרמה מתקדמת עוד יותר מזו של היוצרים עצמם – ואז תבוא עת דין וחשבון. ואולי, אם לא בעונש נחפוץ, נוכל לפחות להבין את חוקיה של הסימולציה בה אנו חיים, לעצב אותה כרצוננו, ולשפר את חייהם הממוחשבים – אך עדיין אמיתיים לגמרי – של כל בני-האדם ב- 'יקום' המלאכותי בו אנו חיים.

להישגים אלו לא נגיע באמצעות טמינת הראש בחול. הם דורשים אומץ, תעוזה ונכונות לחשוף את עצמנו לאמיתויות שעלולות לערער את כל מה שאנו מאמינים בו. הם מחייבים אותנו, בין היתר, להעז לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות. אם נגלה שהראיות תומכות בה – ניאלץ לקבל את ראיית העולם החדשה ולהתחיל לפעול בהתאם. ואם נגלה שהראיות לא תומכות בה, ובכן, נצטרך להישאר עם המצב הקיים ולהבין שאין לעולם יוצרים שאפשר להטיל בהם האשמות בנוגע לדרך בה הדברים נראים היום. אז, ברגע שנבין זאת, יקחו בני-האדם אחריות על עצמם, ישתפו פעולה זה עם זה, וישפרו את העולם בכוחות עצמם.

נכון?

 

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

38 תגובות

  1. יוצרי הסימולציה לא יחליטו להוריד את השאלטר מסיבה פשוטה, ירצו לדעת מה קורה איתנו לאחר שגילנו שזו סימולציה.

  2. לדעתי הניסוי ייכשל, או יותר נכון לא יהיה אפקטיבי-

    אם אני הייתי צריכה לייצר סימולציה חסכונית במשאבים הייתי יוצרת אותה על פי הכלל הבא:

    מה שהאדם כלשהו מתבונן בו- יפעל לפי חוקי הסימולציה, בהתאם לרמת ההתבוננות שלו
    מה שאדם כלשהו לא מתבונן בו- יפעל בצורה רנדומלית או אפילו לא יפעל כלל.

    נשמע מסובך? לא במיוחד, אם יוצאים תחת נקודת הנחה שהסימולציה מזהה את התודעה של האדם ויודעת לעקוב אחרי מעשיה, מה שנראה לי לפחות הגיוני.

    וזה חסכוני מאוד- כמה בני אדם יש? וכמה אטומים/ חלקיקי אטומים ואפשרויות ראקציה יש?
    הסימולציה לא צריכה לקיים את עצמה במלואה אפילו בסביבת כד"א.

    ניסוי כזה יצליח רק אם וכאשר נלמד להתבונן בהכל, בכל רמה, בכל זמן ובכל מרחב. אפשרי?

    יש צורך במתדולוגיה נוספת בלתי תלויה, כדי לבחון סימולציה חסכונית בצורה שאני הצעתי.

  3. תיאוריה בעלת הנחת יסוד מטיריאליסטית למדי.
    כל העניין הסטטיסטי מתחיל רק אחרי ההנחה שהיכולת שלנו ליצור "אדם" עם "מודעות" תלויה אך ורק בעוצמת המחשבים שלנו.

  4. תאוריה בעלת הנחת יסוד מטיריאליסטית למדי.
    כל הסיפור הסטטיסטי קיים רק לאחר ההנחה שהיכולת ליצור "אדם" עם "מודעות עצמית" תלוי בעוצמת המחשבים שלנו.

  5. והנה שוב "תורה" מבית המדרש של "מדעי הדשא" שאין שום כלום לא תכלית ולא תועלת
    מטרה אחת היא כן משרתת והיא לפטור אותנו מאחריות אישית
    אמרנו חז"ל: הרוצה לשקר ירחיק עדותו
    וכשם שעתידנים אחרים מרחיקים את נבואות הזעם שלהם לימים בהם לא נוכל לבוא איתם דין וחשבון על גבב השטויות שפלטו ולעסו ללא הרף רק כדי להצדיק את משכורתם האקדמית כך גם הנ"ל
    זוהי תיאוריה שוות ערך ל"יקומים מקבילים מתפצלים" "יהוה וכל השאר" וכיוצא באלו

  6. אם נניח שאנו חיים בסימולציה, האם סימולציה שלנו מכוונת לכך שאנו נשמיד את עצמנו, אם בעזרת נשק גרעיני או בגרימת התחחמות גלובלית? לכל המאמינים באלוהים הוא ודאי צוחק עלינו כאשר הוא הבטיח לא לגרום יותר למבול, ומי שגורם למבול (עליית פני הים) זה אנחנו עצמנו.
    אפשר להחליף סימולציה? בבקשה…

  7. אם אלוהים הוא היוצר ויש כללים של שכר ועונש מה נדרש עוד להוכיח ? זו שאלה שבעצם שואלת האם יש אלוהים או לא ?

  8. זו הזדמנות טובה להיזכר מה חשב ואמר אחד מחשובי הפיזיקה של המאה ה-20, דיק פיינמן (חתן פרס נובל על תרומתו לתאוריית האלקטרודינמיקה הקוונטית, שעדיין שוברת שיאים של כל הזמנים בהתאמה של דיוק תחזיותיה לתוצאות נסיוניות) על תרומתם של הפילוסופים להבנת הטבע. אפס. ובפירוט "מי שלא מבין מדוע תורת הקוונטים מאתגרת את ההיגיון האנושי, פשוט לא מבין את יסודות התיאוריה".

  9. גם אם אנחנו חיים בסימולציה זה לא אמור להפחיד או לשנות משהו ולא צריך לחקור את זה במשך שנים, עדיף להתעסק בדברים יותר חשובים ופשוט להינות ולחיות את החיים ("חיים") כי הרי במילא מי שחי עכשיו ימות עוד פחות ממאה שנה (אולי קצת יותר).

    ואמונה באלוהים זה כמו אמונה שאנחנו חיים בסימולציה- מישהו שברא או בנה את העולם שולט עליו….

  10. עוד נקודה למחשבה, אם החיים של כולנו מתנהלים בתוך סימולציית מחשב שנועדה לספק סקרנות/בידור של מישהו, למה כל כך חשוב להמשיך בחיים האלה? אין מה לפחד, או שיהיה יותר טוב או שיפסיק להיות בכלל. יותר גרוע לא יהיה.

  11. האם יש מצב שגם הישויות שמסמלצות אותנו הן עצמן מסומלצות? סביר להניח שכן ואף שזהו המצב הלוגי. אין סיבה להניח שזה לא כך. ואם כן – יש להניח שהכל מסומלץ מכיוון שגם הישות שסימלצה את המסמלצים שלנו – מסומלצת. במילים אחרות כל הקיום המודע ביוניברס הוא מסומלץ. ומכאן הדרך קצרה להניח שכל זה מוביל למסקנה שיש מקור אחד להכל שממנו החלה שרשרת הסימלוץ. במלים אחרות – אלוהים. מי שמאמין באלוהים – יכול להתחבר לרעיון העולה בכתבה. ומי שלא – מן הסתם לא יתחבר מכיוון שאחרת יאלץ להסיק שאלוהים קיים. קפיש?

  12. הטיעון שאנו יצירי סימולציה ושאם ננסה להערים על מצבנו הסימולטורי נעלה עלינו את חמתו של היוצר או המפעיל שיהרוס את הסימולציה – זהה לתסריט מגדל בבל שבספר בראשית וכנראה לעוד מיתוסים שצצו במוחם של אנשים שאין להם חיים.

    כל אחד זכאי להפחיד את עצמו ואחרים באמונה באלוהים כל-יכול, ולקרוא לו "המתכנת הגדול" או בכל כינוי "מתוחכם" בעיניו. כמו כן אפשר להכתיר אותו בתואר "נביא" או בתואר "פילוסוף" אבל עדיין זה לא יעשה אותו ראוי לתשומת לב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן