חוקרי הקריה הרפואית רמב”ם והפקולטה לרפואה על שם רפפורט בטכניון הצליחו לזהות את הפגם המדויק הגורם לאובדן הזרחן דרך הכליה ולמחלת העצם הקשה בחולים אלו. כך מדווח כתב העת המדעי New England Journal of Medicine
הכליה מתפקדת כווסת העיקרי של מאזן הזרחן בגוף, והיא עושה זאת באמצעות איזון עדין ומדויק בין סינון הזרחן מן הדם והפרשתו, לבין ספיגתו החוזרת מן השתן הראשוני שנוצר. כתוצאה מאיזון עדין זה אין אובדן מיותר של זרחן דרך השתן, והגוף משמר את כמויות הזרחן הדרושות לו לבניית השלד ולשמירת תקינות המערכות התאיות השונות שבפעילותן נוטל הזרחן חלק.
בעוד שרוב המרכיבים המשתתפים בתהליך ויסות מאזן הזרחן בגוף זוהו במשך השנים, עדיין נותר חוסר וודאות לגבי זהותו המדויקת של הרכיב המסוים בתוך כליית האדם שאחראי על מרבית הספיגה החוזרת של הזרחן ועל מניעת איבודו דרך השתן.
חידה מדעית זו נפתרה לאחרונה בידי ד”ר דניאלה מגן, פרופ’ ישראל זליקוביץ, פרופ’ קרל סקורצקי חוקרי הקריה הרפואית רמב”ם ומהפקולטה לרפואה על שם רפפורט בטכניון ועמיתיהם, בשיתוף פעולה עם קבוצת חוקרים מאוניברסיטת מונטריאול בקנדה.
במחקר זה התבססו ד”ר מגן ועמיתיה על דיווח מדעי שפורסם לפני למעלה משני עשורים, אף הוא בכתב העת ,New England Journal of Medicine ע”י קבוצת חוקרים ישראלים מאוניברסיטת תל אביב בראשותו של פרופ’ מרטין טידר (שהוא שותף גם במחקר הנוכחי). בדיווח מלפני עשרים שנה תיארו פרופ’ טידר ועמיתיו זוג ילדים אחים שסבלו מרככת קשה של העצמות, ומתסמונת הכוללת איבוד ניכר של זרחן, סידן, סוכר, חומצות אמינו וחלבונים דרך הכליה – מצב המוכר בשפה הרפואית כ”תסמונת פנקוני כלייתית”.
בהתבסס על דיווח ישן זה הצליחו ד”ר מגן ועמיתיה, בסיועו של פרופ’ טידר, לאתר את החולים הללו כעבור 20 שנה, ולקבל את הסכמתם והסכמת בני משפחתם לביצוע מחקר גנטי, שבעקבותיו הצליחו החוקרים לזהות את הפגם המדויק הגורם לאובדן הזרחן דרך הכליה ולמחלת העצם הקשה בחולים אלו. באמצעות שימוש בשיטות מתקדמות בביולוגיה מולקולארית, נמצא שהפגם הגנטי בחולים אלה קשור בתפקודו של חלבון כלייתי אשר חשיבותו בספיגת הזרחן בכליית האדם היתה נתונה בספק במשך תקופה ארוכה.
ניסויים נוספים שנעשו במסגרת מחקר זה הצביעו על כך שהחלבון הפגום “נתקע” בתוך תאי הכליה מבלי יכולת להגיע אל קרום התא, דבר המונע ממנו לבצע את תפקידו בספיגת הזרחן מן השתן. באופן מפתיע, נמצא שפגם גנטי בחלבון בודד זה גורם לפגיעה כלייתית נרחבת מהצפוי, ולהפרעה בתפקודים נוספים של הכליה.
לממצא חדש זה יש חשיבות מכרעת בחשיפת תפקידו של החלבון המעורב במחלה בשמירה על מאזן הזרחן התקין בגוף האדם. כמו כן, ההבנה כי פגיעה בחלבון זה גורמת לפגיעה כלייתית נרחבת בנוסף לפגיעה במאזן הזרחן שופכת אור על תפקודים נוספים אפשריים של חלבון זה בכליה התקינה.
מחקר זה יאפשר לבחון לעומק את התפקיד המדויק של חלבון זה ושל חלבונים נוספים הקשורים אליו בקביעת מאזן הזרחן בגוף במצבי חולי ובריאות שונים. פרסום תוצאות המחקר ב – New England Journal of Medicine עשוי לגרום להעלאת המודעות לגבי החשיבות שבשמירה על כלכלה מאוזנת מבחינת תכולת הויטמינים והמינרלים, אשר ביחד עם אורח חיים פעיל ובריא יסייעו בשמירה על חוזק ובריאות העצמות ובמניעת מחלות של השלד הנובעות מחסר במינרלים. מנגד, יש לזכור כי צריכת יתר של זרחן, במיוחד בשילוב עם אי ספיקה של הכליות עלולה לגרום לשקיעה של עודפי זרחן ברקמות הרכות שמחוץ לשלד ובדופן כלי הדם, דבר שעלול לגרום ל”התקשות” העורקים ולהסתיידותם.
רקע על תפקיד הזרחן
זרחן (פוספור), הוא יסוד כימי, אשר בצורתו כמלח פוספט מהווה את אחת מאבני הבניין החשובות בגוף האדם. הזרחן, ביחד עם סידן ומינרלים נוספים, משמש כאחד המרכיבים העיקריים בעצמות השלד והשיניים. נוסף על אלה, מרכיב הזרחן את מולקולת ה-ATP המשמשת כמקור אנרגיה זמין בתאי הגוף, ואת מולקולות ה-DNA וה-RNA, המרכיבות את החומר הגנטי של כל יצור חי. בכך משמש הזרחן אבן יסוד בכל אחד מתאי ומרקמות הגוף.
אין זה מפתיע, לפיכך, כשהגוף מקיים מערכת ויסות רגישה ועדינה שמטרתה לשמור על מאזן זרחן תקין. הפרה משמעותית של מאזן עדין זה תוביל לחסר בזרחן שיגרום למחלות קשות הפוגעת במערכות הגוף השונות, כגון פגיעה בשלד על רקע התרככות והיחלשות העצמות בתקופת גדילתן – מצב המוכר בשפה הרפואית כ”רככת”.
